חֲצִי קַב עֲצָמוֹת – אִין, רוֹבַע עֲצָמוֹת – לָא. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאִית בְּהוֹן עֲצָמוֹת כִּשְׂעוֹרָה – תֵּיפּוּק לֵיהּ מִשּׁוּם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה! אֶלָּא, דְּאַקְמַח אַקְמוּחֵי.

חצי קב עצמות — אין [כן], ואולם רובע עצמות — לא. היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאית בהון [אם תאמר שיש בהן] עצמות כשעורה — תיפוק ליה [תצא לו] שמטמא משום עצם כשעורה! אלא דאקמח אקמוחי [שנעשו כקמח], ובזה מטמא חצי קב עצמות באוהל, אף שלא נשארה בהן עצם כשעורה.

״עַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי״. אֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי מַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן.

שנינו כי נזיר מגלח "על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי". ושואלים: ואם אין עליהן בשר כראוי, מאי [מה] הדין? ר' יוחנן אמר: אין הנזיר מגלח עליהן. ריש לקיש אמר: הנזיר מגלח עליהן.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן, דְּהָא קָתָנֵי בְּרֵישָׁא: עַל אֵבֶר מִן הַמֵּת, וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי וכו׳, שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן כַּזַּיִת בָּשָׂר – אִין, אֲבָל אֵין עֲלֵיהֶם – לָא.

ומסבירים את דעותיהם: ר' יוחנן אמר: אין הנזיר מגלח עליהן, דהא קתני ברישא [שהרי שנה בתחילה] במשנתנו, ברשימת הטומאות שהנזיר מגלח עליהן: על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, ונדייק: שיש עליהן כזית בשר — אין [כן] מגלח עליהם, אבל אין עליהם בשר — לא מגלח עליהם.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: מְגַלֵּחַ, מִדְּלָא קָתָנֵי בְּסֵיפָא.

ור' שמעון בן לקיש אומר: מגלח. ודיוקו: מתוך זה שלא קתני בסיפא [שנה בסוף המשנה], להלן, ברשימת הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם, גם אבר שאין עליו בשר כראוי, מכאן שמגלח עליו.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: כָּל הֵיכָא דְּמַשְׁמַע מִכְּלָלָא – לָא קָתָנֵי בְּסֵיפָא.

ור' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: אין להוכיח ממה שלא הזכיר להלן שאינו מגלח, כי כל היכא דמשמע מכללא לא קתני בסיפא [כל דבר שאפשר לשמוע אותו מכלל מה שנאמר בתחילה אינו שונה אותו התנא בסוף].

וְהָא חֲצִי קַב עֲצָמוֹת, דְּמַשְׁמַע: חֲצִי קַב עֲצָמוֹת – אִין, רוֹבַע עֲצָמוֹת – לָא, וְקָתָנֵי בְּסֵיפָא רוֹבַע עֲצָמוֹת!

ומקשים על הסבר זה של ר' יוחנן: והא [והרי] חצי קב עצמות שנאמר במשנתנו, שמשמע מכלל הדברים: חצי קב עצמות — אין [כן] מגלחים עליו, רובע עצמות — לא מגלחים עליו, וקתני בסיפא [ומכל מקום שנה בסוף] שאין מגלח על רובע עצמות. ומכאן ראיה שאין סופה של המשנה סומך על תחילתה של המשנה, ומונה את הדברים שאין מגלחים!

הָתָם, אִי לָאו רוֹבַע עֲצָמוֹת הֲוָה אָמִינָא: אֲפִילּוּ עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ לָא, לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי רוֹבַע עֲצָמוֹת – דְּעַל אֲהִילָן הוּא דְּאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ.

ודוחים: התם [שם] אי לאו [אם לא] היה שונה רובע עצמות, הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו על מגעו ועל משאו לא יגלח, להכי איצטריך למיתני [לכן היה צריך לשנות] רובע עצמות, לומר שעל אהילן (טומאת אוהל שלהן) בלבד הוא שאין הנזיר מגלח.

וְהָא חֲצִי לוֹג דָּם, דְּשָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: חֲצִי לוֹג דָּם – אִין, רְבִיעִית דָּם – לָא, וְקָתָנֵי בְּסֵיפָא רְבִיעִית דָּם. הָתָם לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא, דַּאֲמַר רַבִּי עֲקִיבָא: רְבִיעִית דָּם הַבָּא מִשְּׁנֵי מֵתִים – מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.

ומקשים עוד: והא [והרי] חצי לוג דם, ששנינו במשנתנו שנזיר מגלח עליו, דשמעת מינה [שאתה למד מכאן] חצי לוג דם — אין [כן], מגלח עליו, רביעית דם לא מגלח עליו, ובכל זאת קתני בסיפא [שנה בסוף המשנה] רביעית דם שאין מגלח עליה! ומשיבים: התם [שם] נצרך הדבר להיאמר במפורש, כדי לאפוקי [להוציא] מדברי ר' עקיבא. שאמר ר' עקיבא: רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל, ובמשנה נאמר רביעית סתם, כלומר, רק מאדם אחד.

הַאי אֵבֶר מִן הַמֵּת, הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאִית בֵּיהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה – מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? וְאִי דְּלֵית בֵּיהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה – מַאי טַעֲמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: לְעוֹלָם דְּלֵית בֵּיהּ עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְאֲפִילוּ הָכִי רַחֲמָנָא רַבְּיֵיהּ,

ומבררים את מחלוקתם זו של ר' יוחנן וריש לקיש: האי [אותו] אבר מן המת שאין עליו בשר, היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאית ביה [אם שיש בו] עצם כשעורה — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן הסבור שאינו מגלח עליו? שהרי אף ללא הבשר מטמא משום העצם! ואי דלית ביה [ואם שאין בו] עצם כשעורה, מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש הסבור שמגלח עליו? ומסבירים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: לעולם מדובר דלית ביה [שאין בו] עצם כשעורה, ואפילו הכי [כך] רחמנא רביה [התורה ריבתה אותו] שיטמא.

דְּתַנְיָא: ״וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת״. ״עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה״ – זֶה הַמַּאֲהִיל עַל פְּנֵי הַמֵּת, ״בַּחֲלַל״ – זֶה אֵבֶר מִן הַחַי וְיֵשׁ לוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הנאמר "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז), דרשו: "על פני השדה" — זה בא ללמד דינו של המאהיל על פני המת גם כאשר אינו נוגע בו. "בחלל" שמתפרש במי שנחתך ("נחלל") ממנו דבר — זה אבר מן החי שנחתך ויש לו בשר כדי להעלות ארוכה (להתרפא).

״חֶרֶב״ – הֲרֵי זֶה כֶּחָלָל, ״אוֹ בְמֵת״ – זֶה אֵבֶר הַנֶּחְלָל מִן הַמֵּת, ״אוֹ בְעֶצֶם אָדָם״ – זֶה רוֹבַע עֲצָמוֹת ״אוֹ בְקָבֶר״ – זֶה קֶבֶר סָתוּם.

ועוד למדים מן הצירוף "בחלל חרב" — לומר כי "חרב" הרי זו כחלל, ללמד שכלי, כחרב, שנטמא במת — נעשה טמא טומאה חמורה כמת עצמו. "או במת" — זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה בחי. "או בעצם אדם" — זה רובע עצמות. "או בקבר" — זה קבר סתום שאין מקום פנוי (כדי טפח) בין המת והכיסוי שעליו, שאף הוא מטמא.