שִׁכְבַת זֶרַע בִּמְעֵי אִשָּׁה מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּלָא אִיתְצַר – כִּי גּוּפָהּ דָּמֵי, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּמֵעָלְמָא קָאָתֵי – לָא?

שכבת זרע שהיתה במעי אשה שמתה מהו דינה לענין שתיעשה גלגלין לגוף האשה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כיון שלא איתצר [נוצר] עדיין ממנה עובר — כי [כמו] גופה דמי [נחשב] הדבר, או דלמא [שמא] כיון דמעלמא קאתי [שמן העולם, מן החוץ, הוא בא] הריהו לא נחשב כגופה?

בָּעֵי רַב פַּפָּא: פִּירְשָׁהּ מַהוּ? כֵּיוָן דְּלָא מִקַּיְּימָא בִּדְלָא אָכְלָה – חִיּוּתָא הוּא, אוֹ דִּלְמָא הָא נַמִי מֵעָלְמָא אָתֵי? בָּעֵי רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: עוֹרוֹ מַהוּ? בָּעֵי רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ: כִּיחוֹ וְנִיעוֹ מַהוּ?

ובאותו ענין בעי [שאל] רב פפא: פירשה (הפרש, מזון שבמעיה) מהו דינו? וצדדי השאלה: כיון דלא מקיימא בדלא אכלה [שאינה מתקיימת בלא לאכול] — חיותא [חייה] הוא, ולכן המזון שבמעיה נחשב כחלק ממנה, ואינו נעשה לה גלגלין, או דלמא הא נמי מעלמא אתי [שמא זה גם כן מן העולם, מן החוץ, הוא בא] ולכן אינו נחשב כגופה? ובאותו ענין בעי [שאל] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: עורו של המת מהו דינו? וכן בעי [שאל] רב הונא בר מנוח: כיחו וניעו (רוקו הבא מחמת שיעול) של המת מהו?

אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא לְרַב פַּפָּא: וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ כָּל הָנֵי דְּקָאָמַר הָוֵי גַּלְגַּלִּין, רָקָב דִּמְטַמֵּא הֵיכִי מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ? דְּאַשְׁקְיֵּיהּ מֵי דְּקָלִים, וְסָכְיָא נָשָׁא, וּשְׁלָקוֹ בְּמֵי טִבֶּרְיָא.

אמר ליה [לו] רב שמואל בר אחא לרב פפא: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי כל הני דקאמר הוי [אלה שאמר הם נחשבים] גלגלין, רקב שמטמא היכי משכחת לה [איך אתה יכול למצוא אותה], שהרי תמיד חלק מן הרקב הוא מכל אותם הדברים! ומשיבים: כגון דאשקייה [שהשקה אותו] לפני מותו במי דקלים שמשלשלים ביותר וסכיא נשא [וסך את שערו בסם המשיר שיער] ושלקו [ובישלו] במי טבריא החמים עד שעורו נקלף, שאז נפרדים ממנו כל הדברים שאינם חלק מגופו.

אֲמַר אַבַּיֵי: נָקְטִינַן, מֵת שֶׁטְּחָנוֹ – אֵין לוֹ רָקָב. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: טְחָנוֹ וְחָזַר וְהִרְקִיב, מַהוּ? מִידֵּי הוּא טַעֲמָא אֶלָּא דְּאִיכָּא בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת – וְהָאִיכָּא, אוֹ דִּלְמָא כִּבְרִיָּיתוֹ בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא? תֵּיקוּ.

אמר אביי: נקטינן [מוחזק לנו, בידינו]: מת שטחנו — אין לו רקב. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: אם טחנו לאחר מותו וחזר והרקיב לאחר זמן, מהו? וצדדי השאלה: מידי הוא טעמא אלא דאיכא [כלום אין הטעם אלא משום שיש] שם בשר וגידים ועצמות — והאיכא [והרי יש] כאן כל אלה. או דלמא [שמא] כברייתו בעינן [צריכים אנו] שיהא לפני שנרקב, וליכא [ואין כאן]? לשאלה זו, כמו לשאלות הקודמות לא היתה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

תָּנֵי עוּלָּא בַּר חֲנִינָא: מֵת שֶׁחָסֵר – אֵין לוֹ רָקָב, וְלֹא תְּפוּסָה, וְלֹא שְׁכוּנַת קְבָרוֹת.

תני [שנה] עולא בר חנינא: מת שחסר בו משהו — אין לו דין רקב שמטמא במלוא תרווד, ולא דין תפוסה, כלומר, שאם מעבירים מת שחסר מהמקום בו הוא נמצא, אין מחשבים את האדמה שמסביבו כחלק ממנו, ואין מעבירים אותה עם גופתו. וכן אין לו לא דין שכונת קברות שכאשר מוצאים במקום מסויים שלושה מתים בקירבת מקום זה לזה ואחד מהם מת חסר כזה — אין מחפשים מתים סמוכים, ואין חוששים שמא היתה שם שכונת קברות, כפי שהדין כאשר מוצאים שלושה מתים שלמים, אלא דינם של הנמצאים כמתים בודדים.

מֵיתִיבֵי: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּמֵּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רוֹב וְרוֹבַע, אוֹ מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב, תֹּאמַר בַּחַי שֶׁאֵין לוֹ לֹא רוֹב וְלֹא רוֹבַע, וְלֹא מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב.

מיתיבי [מקשים] על כך: אמרנו במשנה, בדין של כזית בשר שפרש מאבר מן החי, בשאלה האם הוא מטמא כבשר הפורש מאבר מן המת: לא, אם אמרת במת שיש לו חומרה גדולה יותר לענין טומאה, שרוב בנין או מנין עצמותיו, ורובע הקב מעצמותיו. או אף מלא תרווד רקב מטמאים, תאמר בחי שאין לו לא רוב ולא רובע ולא מלא תרווד רקב.

הֵיכִי דָּמֵי? דְּאִרְקִיב חַד אֵבֶר – דִּכְוָותֵיהּ גַּבֵּי מֵת אֲפִילּוּ חַד אֵבֶר אִיכָּא רָקָב! מִי קָתָנֵי הָא מֵת? הָא קָא מַשְׁמַע לָן: שׁוּם מֵת יֵשׁ לוֹ רָקָב, שׁוּם חַי אֵין לוֹ רָקָב.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר באותה משנה העוסקת באבר מן החי — במקרה דארקיב חד אבר [שנרקב אבר אחד] מן החי, דכוותיה גבי [שכיוצא בו אצל] מת אמרה אותה משנה כי אפילו חד אבר איכא [באבר אחד יש] רקב, ומתוך כך נלמד שלא רק מת שלם יש לו רקב, אלא אף מת שחסר! ודוחים: מי קתני הא מת [האם שנה שם כי מת זה] המקרה המיוחד בו דנה המשנה — אבר בודד, יש לו רקב? דיוק זה אנו אמרנו ואינו משמעות המשנה, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שום (שם) מת, דין המת בכללו — יש לו רקב, שום (שם) חי, דינו — אין לו רקב.

בָּעֵי רָבָא: הִרְקִיב כְּשֶׁהוּא חַי, וְחָזַר וּמֵת, מַהוּ? כִּי גְּמִירִי רָקָב – דְּאִירְקִיב כְּשֶׁהוּא מֵת, אוֹ דִּלְמָא הָשְׁתָּא מִיהָא הָא מָיֵית?

בעי [שאל] רבא: הרקיב אבר מן הגוף כשהוא חי, וחזר אותו איש ומת, מהו? האם נאמר כי גמירי [כאשר למדנו במסורת] דין רקב שמטמא, הרי זה דאירקיב [כשנרקב] כשהוא מת ולא כשהרקיב בחייו, ונמצא שדינו כמת שחסר, ואין רקב שלו מטמא. או דלמא השתא מיהא הא מיית [או שמא עכשיו על כל פנים הריהו מת] וכל גופו רקוב עתה במותו?

תָּא שְׁמַע: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּמֵּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רוֹב וְרוֹבַע וּמְלֹא תַּרְוָוד רָקָב, תֹּאמַר בַּחַי כו'.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] מן המשנה שהבאנו לעיל: לא, אם אמרת במת שיש לו רוב, ורובע, ומלא תרווד רקב, תאמר בחי כו' שאין בו כל אלה, ובכללם דין רקב.

טַעֲמָא – מִשּׁוּם חַי, הָא מֵת – יֵשׁ לוֹ רָקָב! מִי קָתָנֵי הָא מֵת? הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּשׁוּם מֵת יֵשׁ לוֹ רָקָב, שׁוּם חַי אֵין לוֹ רָקָב.

ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום שהוא עדיין חי, הא [הרי] אם היה מת — יש לו רקב ואפילו נרקב בחייו! ודוחים: מי קתני הא מת [האם שנה שם כי מת זה] במקרה בו דנה המשנה — באבר מן החי, יש לו רקב? אין לדייק כך, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] ששום (שם) מת, דין המת בכללו יש לו רקב, שום (שם) חי — אין לו רקב.

בָּעֵי רָבָא: נְמָלָה שֶׁחָסְרָה מַהוּ? שִׁיעוּרָא גְּמִירִין לָהּ – וְהָא חָסֵר, אוֹ בְּרִיָּה גְּמִירִי לָהּ, וְהָאִיכָּא?

אגב הדיון במת שחסר, שאין לו כל דיני מת, מביאים, בעי [שאל] רבא: נמלה שחסרה, כגון שניטלה אחת מרגליה, מהו לענין מלקות על אכילתה? כי כאשר אדם אוכל נמלה שלימה, גם אם אין בה שיעור אכילה של כזית חייב עליה משום אכילת שרץ, כיון שהיא בריה שלימה. וצדדי השאלה: שיעורא [שיעור] נמלה שלימה גמירין לה [למדנו במסורת] שחייבים עליו — והא [ואילו זה] חסר. או שעל בריה (יצור) גמירי לה [למדנו במסורת] שחייבים — והאיכא [וזה יש כאן] שהחסרון שבה אינו מוציא אותה מכלל בריה.