בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין וְשֶׁל פּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹלֶדֶת לַאֲחוֹרֶיהָ.

בית שמאי אומרים: אף הניצוק של המקפה (תבשיל) של גריסין (פולים שנכתשו ונשברו במכתש) ושל פול (שלם) גם כן נחשב לחיבור מפני שהיא סולדת (חוזרת) לאחוריה, שהרי כאשר פוסקים לצקת מקפה זו רואים שחלק מן הניצוק חוזר לאחוריו, ואם כן הניצוק צריך להיחשב כיחידה אחת.

בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: יֵשׁ נִצּוֹק לְאוֹכָלִין אוֹ אֵין נִצּוֹק לְאוֹכָלִין? מִי אָמְרִינַן מִשּׁוּם דְּאִית בְּהוּ רִירֵי – וְהָנֵי לֵית בְּהוּ רִירֵי, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם דִּסְמִיכִין הוּא – וְהָכָא הָא סְמִיכִין?

בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה זו: האם יש נצוק לאוכלין או אין נצוק לאוכלין. כלומר מיני אוכל, כגון שומן, שהמסו אותם, האם ניצוק הוא חיבור בהם? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] שדבש הזיפים והצפיחית מהווים חיבור משום דאית בהו רירי [שיש בהם רירים], והני לית בהו רירי [ואלה, אוכלים, אין בהם רירים]. או דלמא [שמא] הטעם שדבש הזיפים והצפיחית משום דסמיכין [שסמיכים] הוא, והכא הא [וכאן הרי] אוכלים שהומסו סמיכים הוא [הם]?

אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: חֵלֶב הַמֵּת שֶׁהוּא שָׁלֵם וְהִתִּיכוֹ – טָמֵא, הָיָה מְפוֹרָד וְהִתִּיכוֹ – טָהוֹר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֵין נִצּוֹק לְאוֹכָלִין, שָׁלֵם וְהִתִּיכוֹ נַמִי לִיטָּהֵר!

אמר רבא תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: חלב המת שהוא שלם ויש בו כזית והתיכו — הריהו טמא, היה החלב מפורד מתחילתו לחלקים קטנים מכזית שלא היה בהם כדי לטמא, והתיכו ונצטרף יחד לכזית — טהור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שאין נצוק לאוכלין, גם אם היה שלם והתיכו נמי ליטהר [גם כן שייטהר] שהרי נעשה נוזל ומתפשט ממקום למקום במחבת, ואם אינו חיבור — יחשב כל חלק שנוזל לעצמו, ויבטל שיעור כזית!

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא וּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא תַּרְגִּימְנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּבַהֲדֵי דְּמַרְתַּח לֵיהּ סָלֵיק עַמּוּדָא דְּנוּרָא לְפוּמֵיהּ דְּמָנָא וְקָרַשׁ, דְּאִיתֵיהּ כּוּלָּא גַּבֵּי הֲדָדֵי.

אמר ר' זירא: אנא [אני] ומר בריה [בנו] של רבינא תרגימנא [תרגמנו, הסברנו]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דבהדי דמרתח ליה [שבזמן שהוא מרתיח אותו] סליק עמודא דנורא לפומיה דמנא וקרש [עולה עמוד האש שמתחת לכלי לפי הכלי, ונקרש] שם החלב, דאיתיה כולא גבי הדדי [שנמצא כולו יחד] ואין כאן ניצוק.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, תָּא שְׁמַע: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין וְשֶׁל פּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סוֹלְדִין לַאֲחוֹרֵיהֶן. מִידֵּי אִירְיָא? הָתָם – מִשּׁוּם דִּסְמִיכִין, הָכָא – מִשּׁוּם רִירֵי.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה האם יש ניצוק באוכלים, ממה ששנינו: בית שמאי אומרים: אף המקפה של גריסין ושל פול מטמאים בניצוק מפני שהן סולדין לאחוריהן, משמע שבכך תלוי הדבר. אמר לו: מידי איריא [וכי הדברים שייכים זה לזה]? התם [שם] באוכלים, צד הספק לומר שיהא בהם ניצוק הוא משום דסמיכין [שהם סמיכים]. הכא [כאן] במקפה, יש לומר שמהווה חיבור משום רירי [הרירים] שיש בה, ולכן אין ניצוק מחבר אלא בדבש, וכיוצא בו מקפה, שיש בהם רירים, ולא באוכלים.

״וְעַל מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב״. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? חִזְקִיָּה אָמַר: מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְלֹא חָפְנָיו. תְּנַן: מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב שֶׁאָמְרוּ יֶשְׁנָן מֵעִיקַּר אֶצְבָּעוֹת וּלְמַעְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְלֹא חָפְנָיו.

שנינו במשנה: "ועל מלא תרווד רקב". ומבררים כמה שיעורו של מלוא תרווד זה? חזקיה אמר: מלא פיסת (כף) היד, ר' יוחנן אמר: מלא חפניו (כל מה שנכנס בכף היד עם אצבעותיה). ומביאים: תנן [שנינו]: מלא תרווד רקב שאמרו ישנו (יש בו) שיעור כל שנכנס מעיקר משורש האצבעות ולמעלה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מלא חפניו.

בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן – הוּא דַּאֲמַר כְּרַבָּנַן. אֶלָּא חִזְקִיָּה כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי מֵאִיר וְלָא כְּרַבָּנַן! אָמְרִי: מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד וּמְלֹא קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַעְלָה – חַד שִׁיעוּרָא הוּא.

ומעתה, בשלמא [נניח] ר' יוחנן — הוא שאמר כרבנן [כדברי חכמים], אלא חזקיה כמאן [כמי] אמר? הלא דבריו הם לא כר' מאיר ולא כרבנן [כחכמים], שהרי לדעת חכמים — מלוא חפניו, ולדעת ר' מאיר מדובר רק במה שבתוך האצבעות עצמן בלבד, ולא כדברי חזקיה — במה שבכף היד! אמרי [אומרים]: השיעור שהגדירו חזקיה מלא פיסת היד, והשיעור שהגדירו ר' מאיר מלא קשרי אצבעותיו למעלה מפיסת היד — חד שיעורא [שיעור אחד] הוא, שיש בהם אותה כמות.

אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אַדָּא לְרַב פַּפָּא: מִמַּאי דְּהַאי מִקִּשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו וּלְמַעְלָה לְרֹאשׁ? דִּלְמָא לְמַטָּה מִדִּידֵיהּ, דַּהֲוָה לֵיהּ מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד! תֵּיקוּ.

ועל עצם ההנחה לפיה הקשו על חזקיה, אמר ליה [לו] רב שימי בר אדא לרב פפא: ממאי דהאי [ממה, מנין, שזה] שנאמר בדברי ר' מאיר מקשרי אצבעותיו ולמעלה הכוונה היא לכיוון ראש האצבעות? דלמא [שמא] הכוונה היא למטה מדידיה [ממנו] לכיוון הזרוע, דהוה ליה [שהרי הוא] בדיוק מה שנאמר בדברי חזקיה מלא פיסת היד ואין מקום כלל להקשות על חזקיה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.