״עַל כָּל״ – לְאַפּוּקֵי רְחוֹקִים. ״מֵת״ – לְאַפּוּקֵי קְרוֹבִים. ״נַפְשׁוֹת״ – לְאַפּוּקֵי רְבִיעִית דָּם שֶׁיָּצָא מִשְּׁנֵי מֵתִים, שֶׁמְּטַמֵּא בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא״.

"על כל" — לאפוקי [להוציא, למעט] רחוקים, שלא ייטמא להם, "מת" — לאפוקי [להוציא] קרובים, "נפשת" — לאפוקי [להוציא] רביעית דם שיצא משני מתים ("נפשות") שגם הוא מטמא באהל, שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" (במדבר כא יא) — אפילו דם של שתי נפשות מצטרף יחד לשיעור טומאה.

מתני׳ עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ: עַל הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְעַל כַּזַּיִת נֵצֶל, וְעַל מְלֹא תַּרְוָוד רָקָב, עַל הַשִּׁדְרָה, וְעַל הַגּוּלְגּוֹלֶת, וְעַל אֵבֶר מִן הַמֵּת וְעַל אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, וְעַל חֲצִי קַב עֲצָמוֹת, וְעַל חֲצִי לוֹג דָּם,

על אלו טומאות הנזיר מגלח אם נטמא בהן: על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל (ליחה היוצאת מן המת), ועל מלא תרווד (כף גדולה) של רקב מן המת. על השדרה, ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו על אחד מהם בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות מת, ועל חצי לוג דם. ומגלח הנזיר בכל אלו

וְעַל מַגָּעָן וְעַל מַשָּׂאָן וְעַל אֲהִילָן. וְעַל עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, עַל מַגָּעוֹ וְעַל מַשָּׂאוֹ.

על מגען ועל משאן ועל אהילן אם מאהיל עליהם, או נכנס לאוהל שהם מצויים בו. ועל עצם מן המת שגודלה כשעורה מיטמא על מגעו ועל משאו, אבל אין לו טומאת אוהל.

עַל אֵלּוּ הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ, וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וְסוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין, וְאֵינוֹ מַתְחִיל לִמְנוֹת אֶלָּא עַד שֶׁיִּטְהַר וּמֵבִיא אֶת קָרְבְּנוֹתָיו.

על כל אלו הנזיר מגלח, ומזה ביום השלישי וביום השביעי להיטהר מטומאת המת, וסותר את כל הימים הקודמין שכבר מנה לנזירותו, ואינו מתחיל למנות לנזירות חדשה אלא עד שיטהר ומביא את קרבנותיו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִין הֵן, וְלֹא לִלְמוֹד תּוֹרָה הֵן בָּאִין אֶלָּא לְקַפְּחֵנִי בַּהֲלָכוֹת הֵן בָּאִין. דָּחַק סוּמָכוֹס וְנִכְנַס.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אחר פטירתו של ר' מאיר אמר להן ר' יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן לבית המדרש, מפני שקנתרנין (מרגיזים) הן, ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני (להציק לי, לנצח אותי) בהלכות הן באין. בכל זאת דחק סומכוס תלמידו של ר' מאיר ונכנס.

אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁנָה לִי רַבִּי מֵאִיר: עַל אֵלּוּ טוּמְאוֹת הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ – עַל הַמֵּת וְעַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת. כָּעַס רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר לָהֶן: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָכֶם: אַל יִכָּנְסוּ תַּלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, מִפְּנֵי שֶׁקַּנְתְּרָנִין הֵן? עַל כַּזַּיִת מִן הַמֵּת מְגַלֵּחַ, עַל הַמֵּת לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

וכאשר עסקו באותו ענין אמר להם: כך שנה לי רבי, ר' מאיר (כפי שהוא במשנתנו): על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת ועל כזית מן המת. כעס ר' יהודה ואמר להן, לא כך אמרתי לכם: אל יכנסו תלמידי ר' מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן? שהרי מה שאמר בשם ר' מאיר "על המת" אין לו צורך לאומרו, שהרי אם על כזית מן המת מגלח — על המת כולו לא כל שכן?!