הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״ – לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ הוּא דְּלָא מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.

הא [הרי] מה תלמוד לומר "לאביו ולאמו" (במדבר ו, ז) — להדגיש: לאביו ולאמו הוא שלא מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר יֵשׁ לִי בַּדִּין: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְנֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּנָזִיר, מַה כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל – לְאָבִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, אַף כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּנָזִיר – לְאָבִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.

ואפשר לשאול על הצורך בלימוד זה: עד שלא יאמר דבר זה מדיוק הכתוב, יש לי בידי ללמוד זאת לכאורה בדין (מסברה); נאמרו כללות, איסור כללי שלא להיטמא למת ("ועל כל נפשות מת לא יבוא". ויקרא כא, יא) בכהן גדול, ונאמרו כללות כאלה גם בנזיר ("על נפש מת לא יבוא". במדבר ו, ו), מה כללות האמורות בכהן גדול למדים מהן כי לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, אף כללות האמורות בנזיר — לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה, ונמצא שאין צורך בלימוד מ"לאביו ולאמו".

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: נֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט וְנֶאֶמְרוּ כְּלָלוֹת בְּנָזִיר, מַה כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט – מִיטַּמֵּא לְאָבִיו, אַף כְּלָלוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּנָזִיר – מִיטַּמֵּא לְאָבִיו.

ואולם אפשר לדחות: או כלך לדרך זו (לך בשיטה אחרת): נאמרו כללות לאיסור טומאת המת בכהן הדיוט (ככתוב "לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א) ונאמרו כללות בנזיר, מה כללות האמורות בכהן הדיוט — בכל זאת מיטמא לאביו (כמפורש ויקרא כא, ב), אף כללות האמורות בנזיר מיטמא לאביו.

תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא״ הָא לְמֵת מִצְוָה מִיטַּמֵּא. הָא מִיבָּעֵי לֵיהּ לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו.

לכן לא ניתן ללמוד מן הכלל, אלא כפי שדייקנו: תלמוד לומר בנזיר "לאביו ולאמו לא יטמא", הא [הרי] למת מצוה מיטמא. על הוכחה אחרונה זו שואלים: הא מיבעי ליה [הרי פסוק זה נצרך לו] לעצם הדין, לומר שאין מיטמא לאביו (שלא ככהן הדיוט), וכיצד למד מכאן שמיטמא למת מצוה?

אֶלָּא: ״לְאָבִיו״ – לוֹמַר שֶׁאֵין מִיטַּמֵּא לְאָבִיו: ״לְאָחִיו״ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא – הָא לְמֵת מִצְוָה מִיטַּמֵּא: ״וּלְאִמּוֹ״ – לִגְזֵרָה שָׁוָה, לְכִדְרַבִּי.

אלא כך צריך לומר: ייתור המלה "לאביו" בא לומר שאין מיטמא לאביו, וכל שכן לשאר קרוביו. ואילו ייתור המלה "לאחיו" בא לומר: לאחיו אינו מיטמא, הא [הרי] למת מצוה מיטמא. "ולאמו" — לגזרה שוה, לכ פי שדרש רבי שמיטמא לשאר טומאות שאינן טומאת מת.

״וְלַאֲחוֹתוֹ״ – לְכִדְתַנְיָא, דְּתַנְיָא: ״לַאֲחוֹתוֹ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

"ולאחותו" בא ללמד עוד הלכה אחרת, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכתוב בנזיר "לאחותו" מה תלמוד לומר? שהרי פרט זה לכאורה מיותר, שכבר למדנו כל הלכות טומאת נזיר משאר הפרטים!

הֲרֵי שֶׁהָלַךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת – יָכוֹל יִטַּמֵּא? אָמַרְתָּ: לֹא יִטַּמֵּא.

אלא בא ללמד: הרי שהלך אדם לשחוט את פסחו וכן למול את בנו שהן מצוות עשה חמורות שיש חיוב כרת על ביטולן, ושמע שמת לו מת אחד מקרוביו — יכול יטמא למתו וייבטל מן המצוה — אמרת: לא יטמא, שאינו רשאי לבטל מצוה חמורה זו, אף מפני טומאת קרובו.

יָכוֹל לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַאֲחוֹתוֹ״. לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא לְמֵת מִצְוָה – מִיטַּמֵּא.

יכול אף לא יטמא למת מצוה — תלמוד לומר: "לאחותו", הרי זה בא להדגיש: דווקא לאחותו או לשאר קרוביו הוא שאינו מיטמא הנזיר אף לצורך מצוה חשובה, הא [הרי] למת מצוה — הריהו מיטמא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״נַפְשׁוֹת״ – אֵלּוּ הָרְחוֹקִין: ״מֵת״ – אֵלּוּ הַקְּרוֹבִין: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ״ אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.

ר' עקיבא אומר שיש לדרוש פסוק זה בנזיר באופן אחר: מן האמור "על נפש מת לא יבוא" נלמד כך: "נפשות" — אלו הרחוקין, "מת" — אלו הקרובין, ובא הפסוק הבא להדגיש: "לאביו ולאמו" אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

״לְאָחִיו״ – שֶׁאִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר, לְאָחִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא, אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. ״לַאֲחוֹתוֹ״ – כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ כו'.

ולמה נאמר "לאחיו" הרי זה להדגשה נוספת: שאם היה כהן גדול והוא נזיר — לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. "לאחותו" — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו', כלומר, אפילו בזמן שהוא הולך לעשות מצוה חשובה זו ונזדמן לפניו מת מצוה — מת מצוה קודם.

וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, גְּזֵירָה שָׁוָה דְּרַבִּי מְנָלֵיהּ?

ושואלים: ולר' עקיבא, גזירה שוה של רבי, מ"ולאמו", שמותר הכהן הגדול, כפי שמותר הנזיר, להיטמא לשאר טומאות (שאינן טומאת מת) של קרוביו, מנליה [מניין לו] מניין הוא למד הלכה זו?

אָמַר לָךְ: כֵּיוָן דְּאָמַר מָר: אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר, לְאָחִיו אֵינוֹ מִיטַּמֵּא אֲבָל מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה – מַה לִּי כֹּהֵן גָּדוֹל לְחוּדֵיהּ, מַה לִּי נָזִיר וְכֹּהֵן גָּדוֹל.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: כיון שאמר מר [החכם] אם היה אותו אדם גם כהן גדול וגם נזיר, לאחיו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה, אם כן יש לנו לומר מה לי כהן גדול לחודיה [לבדו] מה לי נזיר וכהן גדול. ומאחר שגילה הכתוב בנזיר שהוא רשאי להיטמא לנגעי קרוביו ("לא יטמא להם במותם") — הוא הדין כשהיה כהן גדול ונזיר.

וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, כֹּהֵן גָּדוֹל וְהוּא נָזִיר, מְנָלֵיהּ? כֵּיוָן דִּשְׁרָא רַחֲמָנָא חַד לָאו גַּבֵּי מֵת מִצְוָה – מַה לִּי חַד לָאו מַה לִּי תְּרֵין לָאוִין.

ושואלים: ולדעת ר' ישמעאל, כהן גדול והוא נזיר מנליה [מניין לו] שמיטמא למת מצוה? ומשיבים: כיון דשרא רחמנא חד לאו [שהתירה התורה לאו אחד] גבי [אצל] מת מצוה בין בנזיר ובין בכהן גדול — מה לי חד לאו [לאו אחד], מה לי תרין [שני] לאוין, שאם התירה התורה איסור טומאה לגבי מת מצוה, אין הבדל אם היה זה איסור אחד בפני עצמו או שניהם יחד.

״אֲחוֹתוֹ״ לָמָּה לִי? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: כִּי שְׁרָא רַחֲמָנָא לְמֵת מִצְוָה – נָזִיר וְכֹהֵן, דְּאִיסּוּר לָאוֵי הוּא. אֲבָל מִילָה וּפֶסַח, דְּכָרֵת – לֹא יִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

"אחותו" למה לי? סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי שרא רחמנא [כאשר התירה התורה] להיטמא למת מצוה הרי זה בנזיר וכהן — שאיסור לאוי [לאוין] הוא, שאין בהם אלא מצוות לא תעשה להיטמא. אבל מילה ופסח שיש בביטולם עונש כרת, לא יטמא למת מצוה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת מיטמא.