חזור
נזיר
דף מז:וּמְרוּבֵּה בְגָדִים – מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עֲדִיף, דְּאִילּוּ מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵבִיא פָּר הַבָּא עַל כֹּל הַמִּצְוֹת, וְאִילּוּ מְרוּבֵּה בְגָדִים – אֵין מֵבִיא.
וכהן גדול מרובה בגדים (שלובש בגדי כהן גדול ובזה הוא מתמנה לכהונתו, אבל לא נמשח בשמן המשחה) — משוח בשמן המשחה עדיף [יתר], והטעם הוא — שאילו כהן גדול משוח בשמן המשחה מביא פר הבא על כל המצות, שאם טעה והורה היתר בעבירה חמורה (שהדיוט מביא על שגגתה חטאת) — מביא פר לחטאתו, ואילו מרובה בגדים אין מביא.
רש"י
משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים כלומר והא פשיטא לן דכ"ג שנמשח בשמן המשחה קודם שנגנז צנצנת המן ומקלו של [אהרן] ושמן המשחה בימי יאשיהו וכהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה שעומד בכהונתו לאחר שנגנז שמן המשחה אפילו בבית ראשון ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא שהוא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים בבגדי לבן ובגדי זהב וכהן הדיוט אינו משמש אלא בד' הא נמי פשיטא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה דמיטמא מרובה בגדים ולא יטמא משוח בשמן המשחה משום דאיהו עדיף שכן מביא פר העלם על כל המצות כמו צבור כדכתיב (ויקרא ד׳:ג׳) ואם הכהן המשיח וגו' כלומר שהוא מביא קרבן על אשמתו כמו צבור על אשמתן אבל מרובה בגדים אינו דינו אלא כיחיד:
תוספות
וכן משוח בשמן המשחה כ"ג שנמשח בשמן המשחה ומרובה בגדים קרי משנגנז שמן המשחה דיאשיהו גנז שמן המשחה שעשה משה כדאיתא בפ' הוציאו לו (יומא נב:) ואחריו לא היה כהן משוח בשמן המשחה אלא מרובה בגדים בלא שמן שהיו ממלאים ידיו בח' בגדים ולא היו יכולין לעשות שמן המשחה אחר למשוח בו כדכתיב (שמות ל׳:ל״א) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה ולא אחר וכדאיתא בפ' קמא דכריתות (דף ה:) וכי נס א' בשמן המשחה היה והלא הרבה נסים נעשו בו שמתחלה לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל ז' ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא שנאמר משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם והא דאמר התם (דף ה.) המפטם השמן ללמוד בו או למוסרו לצבור פטור הא דקתני למוסרו לצבור (ללמדם שידעו לעשותו) היינו בימי משה אם עשאו פטור אי נמי למוסרו לצבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו והשתא אחרי יאשיהו לא היה כהן נמשח בשמן המשחה אלא עובד בח' בגדים וכשר בכך בלא משיחה דת"ר בפ"ק דמגילה (דף ט:) משוח אין לי אלא בשמן המשחה מרובה בגדים מנלן ת"ל הכהן המשיח והשתא משוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור א' כגון שנמשח א' לכ"ג ובתוך כך נגנז שמן המשחה ואירע בו קרי בכהן המשוח ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים לעשות עבודה ביה"כ וקשה דא"כ הל"ל משוח חזי לעבודה ומרובה בגדים לא חזי לעבודה דראשון חוזר לעבודתו כדקאמר גבי משוח שעבר ונראה לומר כגון שכהן גדול גלה ומינו אחר תחתיו ברבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים שאם אף הראשון שב אינו חוזר לעבודתו שהרי שימש זה תחתיו כמה שנים והרי שניהם מהלכין בדרך כו':
מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר וּמְרוּבֵּה בְגָדִים – מְרוּבֵּה בְּגָדִים עֲדִיף, דִּמְרוּבֵּה בְגָדִים עָבֵיד עֲבוֹדָה, וְאִילּוּ מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר לָאו בַּר עֲבוֹדָה הוּא.
משוח שנתמנה למלא את מקומו של הכהן הגדול שנבצר ממנו למלא את תפקידו בשל טומאה ומשנטהר הראשון וחזר לשמש בכהונה גדולה עבר השני מכהונתו הגדולה, ומרובה בגדים — מרובה בגדים עדיף [יתר], לפי שמרובה בגדים עדיין עביד [עובד] עבודה ואילו משוח שעבר לאו [לא] עוד בר [בן] עבודה הוא.
רש"י
ומשוח שעבר כלומר קודם שנגנז שמן המשחה ואירע קרי בכ"ג ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ואחר כך כשנטהר כ"ג חוזר לעבודתו ושני עובר לו:
ומשוח שעבר לאו בר עבודה הוא אלא אותו יה"כ כדאמרי' במס' יומא (דף יב:) ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין:
תוספות
מרובה בגדים ומשוח שעבר וה"ה דמצי למינקט משוח ומשוח שעבר או מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר אלא רבותא נקט דאפי' אותו שעבר משוח מרובה בגדים עדיף ממנו הכי גריס מרובה בגדים ומשוח שעבר לכאורה משמע מרובה בגדים כגון שכבר נגנז שמן המשחה והיה כ"ג מרובה בגדים ואירע בו קרי ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ועבר יום הכפורים ושוב הראשון שהוא מרובה בגדים חוזר לעבודתו והשתא יש לפנינו מרובה בגדים ומשוח שעבר ואי אפשר לומר כן דאיך נעשה זה שמשחו השני ולא משחו הראשון אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח (שעבר) ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יה"כ אחד ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו ועבד כמה שנים אחרי כן ומשוח השני עבר (עבודתו) ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשוח דא"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה ומינו מרובה בגדים תחתיו והשתא המשוח שעבר קודם למרובה בגדים בזמן שעדיין היה שמן המשחה והשתא שניהם המרובה בגדים והמשוח שעבר מרובה בגדים עדיף שעבד עבודה שראוי לעבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב:) דלכהן גדול אינו ראוי משום איבה ולא לכהן הדיוט דמעלין בקדש ולא מורידין כשמעתיה דר' יוסי דאמר אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט:
(ה"ג) דאילו משוח מביא פר הבא על כל המצות כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר וגו' ומרובה בגדים לא דכתיב בפ' הכהן המשיח דוקא משוח וליכא לפרושי משוח מביא פר העלם דבר של צבור כלומר שכהן משוח מקריבו ולא מרובה בגדים כדכתיב גביה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והא ליתא דבתורת כהנים מוכח בהדיא דאף כהן הדיוט מקריבו (ה"ג) וא"ת אי מיירי אחר יה"כ לא היה לו לקרותו לזה מרובה בגדים אלא שעבר ואי מצאו מת מצוה ביה"כ והא קבורת מת מצוה לא דחי י"ט וכ"ש שבת ויה"כ וי"ל דלעולם ביה"כ עצמו איירי ולא לקברו אלא לטלטלו מחמה לצל דשרי אפי' בשבת ואהא קאמר דמשוח בשמן עדיף ומטמא המרובה בגדים מחמה לצל דמשוח עדיף דמייתי פר הבא על כל המצות אם הכהן המשיח הורה וטעה בהוראתו אבל מרובה בגדים אינו מביא פר על כל המצות דמשיח דוקא כתיב אלא מביא כשבה או שעירה כיחיד ובהוריות (דף יא:) עיקר הדבר ופירושו ופר הבא על כל המצות היינו בפר שהוא עצמו מביא שהורה בעצמו ועשה כהוראתו שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לציבור:
עָבַר מֵחֲמַת קֵירוּיוֹ וְעָבַר מֵחֲמַת מוּמוֹ – עָבַר מֵחֲמַת קֵירוּיוֹ עֲדִיף, דְּאִילּוּ הַאי חֲזִי לַעֲבוֹדָה לְמָחָר, וְאִילּוּ עָבַר מֵחֲמַת מוּמוֹ לָא חֲזִי לַעֲבוֹדָה.
כהן משוח שעבר מחמת קירויו (מחמת שהוא עכשיו בעל קרי) והוא טמא לפי שעה, וכהן שעבר מחמת מומו — עבר מחמת קירויו עדיף [יתר], שאילו האי חזי [זה שעבר מחמת קריו ראוי] לעבודה למחר, ואילו עבר מחמת מומו לא חזי [ראוי] עוד לעבודה כלל. כל אלה הם מקרים שיש להם פתרון ברור, והובאו בהקדמה לשאלות הבאות, שאין להן מענה פשוט.
רש"י
כהן משוח מלחמה לא חזי לעבודה כדאמרינן במס' הוריות:
אִיבַּעֲיָא לְהוּ: מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּסְגָן, הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֲדִיף – דַּחֲזִי לְמִלְחָמָה, אוֹ דִּלְמָא סְגָן עֲדִיף – דַּחֲזִי לַעֲבוֹדָה?
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: משוח מלחמה, כהן שמתמנה לצאת עם העם למלחמה, ונמשח לשם כך בשמן המשחה (ראה דברים כ, ב), וסגן כהן גדול, הי מינייהו עדיף [איזה מהם יתר]? וצדדי השאלה: האם נאמר שמשוח מלחמה עדיף [יתר], כיון דחזי [שראוי] הוא למלחמה, או דלמא [שמא] סגן עדיף [יתר], דחזי [שראוי] לעבודה בבית המקדש, למלא מקום הכהן הגדול?
תוספות
עבר מחמת קרויו ועבר מחמת מומו בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קרויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא [עביד] עד שיתרפא מומו:
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין מְשׁוּחַ מִלְחָמָה לַסְּגָן, אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה – יִטַּמֵּא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְאַל יִטַּמֵּא הַסְּגָן.
תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה — יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן.
תוספות
משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף כלומר כל הני פשיטא לי והא מיבעיא לי משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה שנתמנה לכך לצאת עם העם למלחמה ותלו ביה רבים או דלמא סגן עדיף דהא חזי לעבודה פירוש ביום הכפורים שנתמנה לכך שאם יארע קרי בכ"ג שיכנס הוא תחתיו ונקרא סגן נמצא כי עיקר מינויו לשמש בעבודה ועיקר מינוי משוח מלחמה למלחמה:
וְהָתַנְיָא: מְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לַסְּגָן. אָמַר מָר זוּטְרָא: לְעִנְיַן הַחֲיוֹתוֹ – מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֲדִיף, מַאי טַעֲמָא – דְּתָלוּ בֵּיהּ רַבִּים.
ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: משוח מלחמה קודם במעלתו לסגן! אמר מר זוטרא: אין זו קושיה: לענין החיותו להוציאו מן השבי, או להצילו מסכנת מוות — משוח מלחמה עדיף [יתר], מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דתלו ביה [שתלויים בו] רבים בזמן המלחמה, ואולם
רש"י
והתניא משוח מלחמה קודם לסגן דמשמע לכל דבר קודם לו דאיהו עדיף טפי במס' הוריות קאי:
דתלו ביה רבים דעביד מלחמה בשביל רבים:
תוספות
ת"ש דתניא אין בין משוח לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה וקשה דטובא איכא בינייהו כדאיתא בשילהי בא לו (יומא עב:) בבגדים שכ"ג משמש משוח מלחמה משמש (משמע) וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט כמו שעובד ביה"כ נמי תחת כ"ג ותו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם מצווה על הבתולה ואסור באלמנה דאינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח מלחמה כדמרבינן בפרק בתרא דהוריות (דף יב:) מקראי ואומר הרמ"ר דודאי טובא מילי איכא דמשוח מלחמה חמור מסגן ותנא קולי קולי קתני דאין קולא שנוהגת במשוח מלחמה שלא תנהוג בסגן [אלא] הך שיטמא משוח מלחמה ולא יטמא סגן והכי נמי אמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נה.) תנא קולי קולי קתני:
וּלְעִנְיַן טוּמְאָה – סְגָן עֲדִיף. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לָמָּה תִּקְּנוּ סְגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל? שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל – הֲרֵי נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו.
לענין טומאה — סגן עדיף [יתר]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: למה תקנו סגן לכהן גדול — שאם אירע בו פסול בכהן הגדול — הרי נכנס הסגן ומשמש תחתיו.
תוספות
והתניא משוח מלחמה קודם לסגן וקא ס"ד דקדים לכל מילי קאמר אלא בקונט' פי' דידע שפיר המקשה דבהוריות (דף יג.) מתניא לענין להחיותו לפקח עליו את הגל קודם לסגן דאם נפל גל על שניהם ומכל מקום פריך דאי סגן עדיף לענין טומאה הוה לן לפקח את הגל תחלה על הסגן ומשני מר זוטרא דודאי לעניין להחיותו לפקח עליו את הגל משוח מלחמה עדיף דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דנתמנה לעבודה ומיהו גם בהוריות מוקי לה הש"ס לענין להחיותו כי הכא משמע דבברייתא לא נשנית בהדיא הך לענין להחיותו:
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר כִּי קָא אָזְלִי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אֲבָל חַד חַד לְחוּדֵיהּ – בַּר אִיטַּמּוּיֵי אִינּוּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
לגופה של ההלכה שבמשנתנו אומרים: עד כאן לא פליגי [נחלקו] ר' אליעזר וחכמים במשנתנו אלא בכהן גדול ונזיר כי קא אזלי בהדי הדדי [כאשר הם הולכים יחד] בדרך ופגשו במת מצוה מי מהם צריך להיטמא, אבל חד חד לחודיה בר איטמויי אינון [כל אחד ואחד לעצמו בני טומאה הם]. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שלמרות שאסורים כהן גדול ונזיר להיטמא לכל אדם ואף לקרוביהם הם, צריכים להיטמא למת מצוה?
רש"י
עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ורבנן אלא בכ"ג ונזיר דקאזלי בהדדי ואשכחו מת מצוה הי מינייהו ליטמא ברישא אבל חד לחודיה כו':
תוספות
למה תקנו סגן לכ"ג ובפרק טרף בקלפי (יומא לט.) גרסינן למה סגן מימינו פי' לימינו:
דְּתָּנוּ רַבָּנַן: ״עַל כָּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא״. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בָּרְחוֹקִים – קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמַה כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מִיטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים – אֵינוֹ מִיטַּמֵּא לָרְחוֹקִים, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לָרְחוֹקִים? אֶלָּא בִּקְרוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בכהן גדול "ו על כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא, יא) ונברר: במה (במי) הכתוב "על כל נפשות מת" מדבר? אי [אם] ברחוקים שאינם קרוביו — קל וחומר הוא; ומה כהן הדיוט שאף שהוא מיטמא לבני משפחתו הקרובים — אינו מיטמא לרחוקים, כהן גדול שאינו מיטמא אפילו לקרובים, אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים? אלא בקרובים הכתוב מדבר ונאסר איפוא הכהן הגדול להיטמא לכל אדם, אף לקרוביו. ואם כן, מה צורך בהמשך הדברים בפסוק הזה: "לאביו ולאמו לא יטמא"? אלא שכל אחד מהדברים הללו בא ללמד הלכה נוספת.
רש"י
על כל נפשות מת לא יבא לא בא אלא לקרובין דאי לרחוקים הרי כבר למדנו מכהן הדיוט והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת"ל לאביו לא בא אלא לומר לך לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
תוספות
עד כאן לא פליגי אלא בכ"ג ונזיר כי אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בני איטמויי אינון פי' למת מצוה מכאן מוכח שאין לגרוס במשנתנו בפי' ומיטמאין למת מצוה ברישא דא"כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן:
מנא הני מילי דכהן ונזיר מיטמא למת מצוה דתנו רבנן על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא בכ"ג כתיב בפרשת אמור:
וּלְאָבִיו הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.
מה שנאמר "לאביו" בא למעט: ולאביו הוא שאינו מיטמא, הא [הרי] מיטמא הוא למת מצוה.
רש"י
ולאמו האמור בכהן גדול מה ת"ל:
תוספות
אי ברחוקים ק"ו מהדיוט ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים כדכתיב קרא אינו מיטמא לרחוקים כ"ג שאינו מיטמא לקרובים כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אינו דין שלא יטמא לרחוקים אלא ע"כ קרא דעל כל נפשות מת לא יבא בקרובים הכתוב מדבר ואייתר לאביו למידרש לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה וא"ת היכי מייתר לאביו והא ק"ו אין שייך לומר אם לא שנאמר הכתוב לאביו שכך מסיים הדין כ"ג שאינו מיטמא לקרובים ומנלן הא אם לא נכתב לאביו וי"ל דק"ו דקאמר לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמילתא כאילו היה אומר כן על כרחיך דקרא על כל נפשות מת לא יבא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהיה כהן הדיוט שהוזהר על הרחוקים דאטו משנעשה כהן גדול פקעה קדושת כהן הדיוט וקדושתו להיכא אזלא אלא על כרחיך על הקרובים בא להזהירו דכהן הדיוט שרי בהן אייתר לו לאביו ולאמו לדרשא לומר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: