שֶׁמָּא יִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה. אָמַר לוֹ: לִדְבָרֶיךָ, סוֹטָה תּוֹכִיחַ, דִּכְתִיב בָּהּ ״וְהֶעֱמִידָהּ לִפְנֵי ה'״, וְלָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה!

שמא יתגרו בה יצריהם של פרחי (צעירי) כהונה הנמצאים שם, משום שהיא מגלה את שיער ראשה בפניהם. אמר לו: לדבריך סוטה תוכיח, דכתיב [שנאמר] בה "והעמדה לפני ה'" (במדבר ה, טז) ולא חיישינן [ואין אנו חוששים] שמא יתגרו בה פרחי כהונה!

אָמַר לָהֶן זוֹ כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת, זוֹ אֵינָהּ כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת.

אמר להן: יש הבדל בין נזירה לסוטה, שכן זו הנזירה אם רוצה כוחלת (צובעת את סביבות עיניה) ופוקסת צובעת באודם את פניה, ולכן יש לחשוש לגירוי יצריהם של צעירי הכהנים. ואילו זו הסוטה אינה כוחלת ואינה פוקסת, שמכערים אותה כדי שתיראה עלובה ומנוולת, ולכן אין לחשוש לגירוי.

מתני׳ הָיָה נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד, וְאִם גִּילֵּחַ בַּמְּדִינָה – לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּתִגְלַחַת הַטָּהֳרָה, אֲבָל בְּתִגְלַחַת הַטּוּמְאָה לֹא הָיָה מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד.

לאחר שגילח הנזיר את שערו, היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח (משליך) את השיער להישרף תחת הדוד בו נתבשלו השלמים. ואם גילח הנזיר במדינה, מחוץ למקדש — לא היה משלח תחת הדוד שבמקדש. במה דברים אמורים — בתגלחת הטהרה. אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח שערו תחת הדוד שבו נתבשלו קרבנותיו (האשם וחטאת העוף), שרק בנזיר טהור כתבה תורה דין זה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן הַטָּמֵא שֶׁבַּמְּדִינָה בִּלְבַד.

ר' מאיר אומר: הכל משלחין תחת הדוד ובכלל זה הנזיר הטהור שגילח במדינה, וגם הנזיר הטמא, חוץ מן הטמא שהיה מגלח במדינה בלבד שאינו משלח את שערו למקדש להישרף שם תחת קרבנו.

גמ׳ ״נוֹטֵל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל אֶת הָרוֹטֶב, וְנוֹתֵן עַל שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ, וּמְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד שֶׁל שְׁלָמִים. וְאִם שִׁילַּח תַּחַת הַדּוּד שֶׁל חַטָּאת וְאָשָׁם – יָצָא. אָשָׁם בְּנָזִיר [טָהוֹר] מִי אִיכָּא? אֲמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר: וְאִם נָזִיר טָמֵא מְשַׁלֵּחַ תַּחַת הַדּוּד שֶׁל אָשָׁם – יָצָא.

שנינו במשנתנו: היה נוטל שער ראש נזרו. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: ואחר כך, אחרי שבישל את השלמים, נוטל את הרוטב שבו בישלו את השלמים ונותן על שער ראש נזרו שגולח, ומשלח תחת הדוד של שלמים. ואם שילח את השער תחת הדוד של חטאת וכן של אשם יצא ידי מצוותו. ותמהים: אשם בנזיר [טהור] מי איכא [האם יש]? והרי רק נזיר טמא מביא אשם! אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר]: ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם — יצא.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – מִזִּבְחוֹ יְהֵא תַּחְתָּיו.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שצריך לשים רוטב הקרבן על שערו? אמר רבא: אמר קרא [הכתוב] "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" (במדבר ו, יח), לומר כי חלק מזבחו יהא תחתיו.

וְאִם שִׁילַּח תַּחַת הַדּוּד שֶׁל חַטָּאת יָצָא, מַאי טַעֲמָא? אָמַר קְרָא ״זֶבַח״ – לְרַבּוֹת אֶת הַחַטָּאת וְאָשָׁם. וְהָא אַפִּיקְתֵּיהּ לְהַאי ״זֶבַח״ מֵרוֹטֶב! אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״מֵרוֹטֶב הַשְּׁלָמִים״, מַאי ״זֶבַח״ – שְׁמַע מִינָּהּ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם.

ומה ששנינו בברייתא: ואם שילח תחת הדוד של חטאת — יצא, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר קרא [הכתוב]: "זבח השלמים "ויכול היה לומר רק "השלמים", אלא בא לרבות את החטאת ואשם שאף הם נקראים "זבח". ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת] כבר להאי [את המלה הזו] "זבח" לענין שצריך לתת מרוטב השלמים על שערו! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] במפורש "מרוטב השלמים", מאי [מה] טעם השתמש בלשון "זבח" — שמע מינה [למד מכאן] לרבות חטאת ואשם.

וְאֵימָא כּוּלָּהּ לְחַטָּאת וְאָשָׁם הוּא דְּאָתָא! אִם כֵּן לֵימָא ״שְׁלָמִים וְזֶבַח״, מַאי ״זֶבַח הַשְּׁלָמִים״ – שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ושואלים מצד אחר: ואימא [ואמור] שההלכה הזו כולה לחטאת ואשם הוא דאתא [שבאה] ולא לענין רוטב! ומשיבים: אם כן לימא [שיאמר] "שלמים וזבח", מאי [מה] טעם אמר "זבח השלמים" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים, שתי הלכות]. ומביאים ברייתא נוספת בקשר לאמור במשנה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּל הָיוּ מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִטָּמֵא שֶׁגִּילֵּחַ בַּמְּדִינָה, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂעָרוֹ נִקְבָּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: טְהוֹרִים – כָּאן וְכָאן הָיוּ מְשַׁלְּחִין, טְמֵאִים – כָּאן וְכָאן לֹא הָיוּ מְשַׁלְּחִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל לֹא הָיוּ מְשַׁלְּחִין תַּחַת הַדּוּד, חוּץ מִן טָהוֹר שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִצְוָתוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל, כל הנזירים, היו משלחין את שערם תחת הדוד חוץ מטמא שגילח במדינה שהוא אינו משלח מפני ששערו נקבר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: טהורים כאן וכאן, בין במקדש בין במדינה — היו משלחין, טמאים — כאן וכאן לא היו משלחין. וחכמים אומרים: הכל לא היו משלחין תחת הדוד, חוץ מן טהור שבמקדש, מפני שנעשה אז הדבר כמצותו. ובכל אופן אחר אין זה כמצוותו האמורה לכתחילה בתורה.

מתני׳ הָיָה מְבַשֵּׁל אֶת הַשְּׁלָמִים אוֹ שׁוֹלְקָן. הַכֹּהֵן נוֹטֵל אֶת הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל, וְחַלָּה מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל, וּרְקִיק מַצָּה אַחַת, וְנוֹתֵן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר וּמְנִיפָן, וְאַחַר כָּךְ הוּתַּר הַנָּזִיר לִשְׁתּוֹת יַיִן וּלְהִטָּמֵא לַמֵּתִים.

היה מבשל את השלמים או שולקן (בבישול מרובה). הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלה מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחת, ונותן על כפי הנזיר, ומניפן כפי שמפורש בתורה (במדבר ו, יט-כ), ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.