מתני׳ תִּגְלַחַת טוּמְאָה כֵּיצַד? הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי, וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי. וְאִם גִּילֵּחַ בַּשְּׁמִינִי – מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַּיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי טַרְפוֹן: מַה בֵּין זֶה לִמְצוֹרָע?

תגלחת טומאה של הנזיר שנטמא למת תוך כדי נזירותו כיצד היא נעשית? היה מזה, כלומר, מזים על הנזיר מי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לאחר שנטמא, ככל טמא מת, ומגלח את שערו ביום השביעי, ומביא קרבנותיו ביום השמיני. ואם גילח בשמיני — מביא קרבנותיו בו ביום, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' טרפון: מה בין זה למצורע שאף הוא מגלח ביום השביעי ומביא קרבנותיו ביום השמיני, אך אם גילח ביום השמינית מביא קרבנותיו ביום התשיעי, שאין מביא קרבן ביום תגלחתו?

אֲמַר לֵיהּ: זֶה – טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּיָמָיו, וּמְצוֹרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְּתִגְלַחְתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעוֹרַב שֶׁמֶשׁ.

אמר לו: זה, נזיר שנטמא, טהרתו תלויה בימיו, שביום השביעי הוא טובל, ככל טמא מת, ואם כן הריהו טהור כבר ביום השמיני ואולם מצורע טהרתו תלויה בתגלחתו ואין טבילה עולה לו לפני כן, וצריך לטבול שוב. ואינו מביא, כלומר, אינו יכול להביא קרבן אלא אם כן היה מעורב שמש (שהעריבה השמש לאחר שטבל ונטהר), ובלילה אין מקריבים קרבן, ולכן צריך לדחות את הבאת הקרבן למחר.

גמ׳ קִיבְּלָהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי הִלֵּל: גִּילֵּחַ בַּשְּׁמִינִי – מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בַּתְּשִׁיעִי. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ קִיבְּלָהּ מִינֵּיהּ לֵיתֵי קָרְבְּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי!

על האמור במשנתנו שואלים: האם ר' טרפון קיבלה לסברה זו מיניה [ממנו, מר' עקיבא], או לא? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה דתני [ששנה] הלל (האמורא): גילח הנזיר בשמיני — מביא קרבנותיו בתשיעי. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שר' טרפון קיבלה מיניה [ממנו] אם כן ליתי [שיביא] קרבנותיו בשמיני עצמו כדעת ר' עקיבא! אלא ודאי ברייתא זו היא כדעת ר' טרפון, שלא קיבל את סברתו של ר' עקיבא.

אֲמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא: הָא – דִּטְבַל בַּשְּׁבִיעִי, הָא – דְּלָא טְבַל בַּשְּׁבִיעִי.

אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה], אפשר לומר שר' טרפון הודה לדברי ר' עקיבא במקרה שגילח הנזיר בשמיני, ואולם יש להבחין בין המקרים, הא [זה] במשנתנו — מדובר שטבל בשביעי, ובשמיני הריהו איפוא טהור גמור ויכול להביא קרבן בו ביום לאחר שיתגלח, הא [זה], בברייתא ששנה הלל — מדובר שלא טבל בשביעי, ואם הוא טובל בשמיני, הריהו יכול להביא קרבנותיו, ככל טבול יום, רק לאחר הערב שמש, ביום התשיעי.

אֲמַר אַבַּיֵי: אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְחַבְרֵיהּ דְּרַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעֲיָא דְּיָתְבִין וְקָאָמְרִין: ״וּבָא לִפְנֵי ה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן״, אֵימָתַי הוּא [בָּא]? בִּזְמַן שֶׁהוּא טָבַל וְעָשָׂה הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ – אִין, לֹא טָבַל וְעָשָׂה הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ – לָא.

אמר אביי: אשכחתינהו לחבריה [מצאתי, פגשתי את בני החבורה] של רב נתן בר הושעיא דיתבין וקאמרין [שיושבים ואומרים]: נאמר בזב שטובל ביום השביעי לטהרתו "וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן" (ויקרא טו, יד) אימתי הוא [בא] אל העזרה להקריב קרבנותיו? דווקא בזמן שהוא טבל ביום השביעי, ועשה הערב שמש — אין [כן], אבל אם לא טבל ועשה הערב שמש — לא.

אַלְמָא קָסָבַר: טְבוּל יוֹם שֶׁל זָב כְּזָב דָּמֵי.

אלמא קסבר [מכאן שסבור] אותו תנא כי טבול יום של זב — כזב עצמו דמי [נחשב], שכשם שהזב בטומאתו אסור להיכנס למחנה לוייה, כך זב ביום שטבל אינו רשאי להיכנס לעזרה, ולפיכך צריך להמתין עד שתערב השמש ויטהר לגמרי.

אָמִינָא לְהוֹן אֲנָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי נָזִיר טָמֵא נַמִי, דִּכְתִיב ״(וְהֵבִיא אוֹתָם) אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״ אֵימָתַי הוּא [בָּא] – בִּזְמַן שֶׁטָּבַל וְעָשָׂה הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ;

ומוסיף אביי, אמינא להון אנא [אמרתי להם אני]: אלא מעתה גבי [אצל] נזיר טמא נמי [גם כן], דכתיב [שנאמר] בו "(והביא אותם) וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכהן אל פתח אהל מועד" (במדבר ו, י) נפרש כן באותו אופן: אימתי הוא [בא] אל העזרה להקריב את קרבנו — בזמן שטבל ועשה הערב שמש.