וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה.

ואינו מביא קרבן טומאה.

קָרְבָּן הוּא דְּלָא מַיְיתֵי, אֲבָל נְזִירוּת – חַיְילָא עֲלֵיהּ.

ומעירים: מלשון זו "ואינו מביא קרבן טומאה" אפשר לדייק: קרבן הוא שלא מייתי [מביא] נזיר שמשון, אבל נזירות עצמה, חיילא עליה [חלה עליו], בכל דיניה, ובכללה שנאסר לו להיטמא למת.

מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְזִיר שִׁמְשׁוֹן מוּתָּר לִיטָּמֵא לַמֵּתִים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁנִּטְמָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר ״נְזִיר שִׁמְשׁוֹן״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּשִׁמְשׁוֹן שֶׁיָּצָאת נְזִירוּת מִפִּיו.

ומעתה נברר: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? שהרי אינה לא כדעת ר' יהודה, ולא כדעת ר' שמעון. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: נזיר שמשון מותר לו לכתחילה ליטמא למתים, שכן מצינו (מצאנו) בשמשון שנטמא. ר' שמעון אומר: האומר ומקבל עליו להיות "נזיר שמשון" — לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו. שהוא עצמו הרי לא נדר להיות נזיר, והדברים שנהג בהם היו על פי דברי המלאך לאמו. ומשום כך סבור ר' שמעון שאין כלל משמעות לנדר שנודר אדם על עצמו להיות "נזיר שמשון" ואינו בכלל נדר נזירות.

מַנִּי? אִי רַבִּי יְהוּדָה – הָאֲמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה, וּמַתְנִיתִין קָתָנֵי ״אִם נִטְמָא״. אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן – הָאֲמַר לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ נְזִירוּת כְּלָל!

ומעתה מני [כדעת מי היא] משנתנו? אי [אם] כדעת ר' יהודה — האמר [הרי אמר] אפילו לכתחילה מותר לו להיטמא, ומתניתין קתני [ומשנתנו שונה] "אם נטמא", שמשמע שדין זה הוא בדיעבד, ולכתחילה אסור. ואי [אם] כדעת ר' שמעון — האמר [הרי אמר] שלא חיילא עליה [חלה עליו] נזירות כלל!

לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְאַיְּידֵי דְּקָתָנֵי גַּבֵּי נְזִיר עוֹלָם ״אִם נִטְמָא״ – תְּנָא נַמִי גַּבֵּי נְזִיר שִׁמְשׁוֹן ״אִם נִטְמָא״.

ומשיבים: לעולם תאמר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, שאף לכתחילה מותר לנזיר שמשון להיטמא למתים, אלא ואיידי דקתני [ומתוך ששנה] גבי [אצל] נזיר עולם "אם נטמא", שנזיר עולם ודאי אסור לו להיטמא לכתחילה, תנא נמי גבי [שנה גם כן אצל] נזיר שמשון באותה לשון "אם נטמא", אף שבאמת מותר לו להיטמא גם לכתחילה.

לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי קָמִיפַּלְגִי, דִּתְנַן: ״הֲרֵי עָלַי כִּבְכוֹר״. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹסֵר וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

ומציעים: לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי [נאמר שבמחלוקתם של תנאים אלה חלוקים] ר' יהודה ור' שמעון, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר על דבר ואומר "הרי הוא עלי כבכור", ר' יעקב אוסר, שלדעתו חל הנדר, וכשם שבכור אסור בהנאה (חוץ מאשר לכהנים), כן אסור הנודר בדבר שנדר בו, ור' יוסי מתיר, משום שקדושת הבכור עצמה אינה תוצאה של נדר והקדשה, אלא הוא קדוש מעצמו, ולכן אינו יכול להחיל על ידו קדושת נדר לדברים אחרים.

מַאי לָאו, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאָמַר: לָא בָּעֵינַן דָּבָר הַנִּידָּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: בָּעֵינַן דָּבָר הַנִּידָּר?

מאי לאו [האם לא] נסבור כי ר' יהודה סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' יעקב שאמר: על מנת להחיל נדר לא בעינן [אין אנו צריכים] שידור דווקא בדבר הנידר, כלומר, שאדם יכול להחיל איסור על דבר, כשהוא מתפיס בו קדושה של כל דבר האסור, גם אם לא נאסרה הנאתו מחמת נדר. שהרי קדושת הבכור היא מרחם, שעצם לידתו מקדשתו, ואינו נעשה אסור על ידי נדר. וכיוצא בו נאמר כי אף ששמשון עצמו לא נדר בנזיר, יכול אדם להחיל על עצמו נזירות כמו נזירות שמשון. ור' שמעון סבר לה [סבור] כדעת ר' יוסי, שאמר: כדי שיחול הנדר בעינן [צריכים אנו] שיתפיס הנודר בדבר הנידר, ולכן אין משמעות להתפסה בנזירותו של שמשון?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בָּעֵינַן דָּבָר הַנִּידָּר, וְשָׁאנֵי גַּבֵּי בְּכוֹר דִּכְתִיב בֵּיהּ ״לַה'״ לְרַבּוֹת אֶת הַבְּכוֹר.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] בעינן [צריכים אנו] שיהא הנדר נתפס רק בדבר הנידר, ואולם לדעת ר' יעקב שאני [שונה] הדבר גבי [אצל] בכור, משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "איש כי ידור נדר לה'" (במדבר ל, ג), ולמדו מכאן — לרבות את הבכור, שאף בדבר שהוא לה', כגון בכור שקדוש מרחם, יש צד נדר. ולכן לדעת ר' יעקב הרי הוא כדבר הנידר, ואפשר להתפיס בו נדרים אחרים.

וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: הַהוּא ״לַה'״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם.

ור' יוסי אמר [יכול היה לומר] לך לגבי פסוק זה: הכתוב ההוא, שנאמר "לה'" מיבעי ליה [צריך אותו] לא לרבות בכור אלא לרבות חטאת ואשם, שלמרות שאין אדם יכול לידור אותם על פי רצונו בלבד, אלא כאשר הוא מתחייב בדבר מדין התורה, בכל זאת נחשבים הם כדבר הנידר ומתפיסים בהם.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת חַטָּאת וְאָשָׁם וּלְהוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹר? מְרַבֶּה אֲנִי חַטָּאת וְאָשָׁם – שֶׁכֵּן מַתְפִּיסָן בְּנֶדֶר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר.

ושואלים להסבר זה של ר' יוסי: ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור? ומשיבים: מרבה אני חטאת ואשם — שכן מתפיסן בנדר, שהרי אין קדושה חלה על הבהמות שתהיינה לחטאת ולאשם אלא כאשר נודר ומפרישן לצורך זה, ומוציא אני מכלל הריבוי את הבכור, שאין מתפיסו בנדר.

וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר לָךְ: בְּכוֹר נַמִי מַתְפִּיסוֹ בְּנֶדֶר הוּא. דְּתַנְיָא: שֶׁל בֵּית רַבֵּינוּ אָמְרוּ: מִנַּיִן לְנוֹלָד לוֹ בְּכוֹר בְּתוֹךְ עֶדְרוֹ שֶׁמִּצְוָה עָלָיו לְהַקְדִּישׁוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״.

ור' יעקב אמר לך [יכול היה לומר לך]: בכור נמי [גם כן] מתפיסו בנדר הוא. כפי דתניא [שכן שנינו בברייתא]: של בית רבינו (רבי) אמרו: מנין למי שנולד לו בכור בתוך עדרו שמצוה עליו מכל מקום להקדישו, אף שהוא קדוש מעצמו — שנאמר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" (דברים טו, יט).

וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: נְהִי דְּמִצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ, אִי לָא מַקְדִּישׁ לֵיהּ, מִי לָא קָדוֹשׁ?

ור' יוסי אמר [יכול היה לומר] לך בתשובה על כך: נהי [אף] שאכן יש מצוה להקדישו, ואולם אי [אם] לא מקדיש ליה [אותו], מי לא [האם איננו] קדוש מעצמו? ונמצא שעיקר איסורו לא משום נדר הוא, ולכן אי אפשר להתפיס בו.

גַּבֵּי נָזִיר נַמִי, הָכְתִיב ״לַה'״.

ושואלים: והרי לכל הדעות, בין לר' יעקב ובין לר' יוסי, דורשים אנו את המלה "לה'" לרבות התפסה בדבר שאיננו נידר, ואם כן גבי נזיר נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב) ומדוע לא נפרש גם כן באותו אופן כי המלה "לה'" שבנזירות באה לרבות גם דברים שהם עצמם אינם נידרים, כגון נזירות שמשון!

הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא, חוּץ מֵאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא אֵלָי מִן הַדָּרוֹם, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי, וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְשַׁחֵת שֵׂעָר נָאֶה זֶה?

ודוחים: הכתוב ההוא, "לה'", מיבעי ליה [נצרך לו] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, משום שסבר שהנזיר שנטמא מן הסתם מתחרט על עצם נדרו, שהרי צריך לחזור ולשמור שוב כל ימי הנזירות, וכבד עליו הדבר, ומשום כך יש לחשוש שבטל נדר הנזירות מעיקרו על ידי חרטה זו, ונמצא שאינו חייב בקרבן הנזירות כאשר נטמא, והרי זה כמעלה בהמת חולין למזבח. חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, והיה יפה עינים וטוב רואי (יפה תואר), וקווצותיו (קווצות שערות ראשו) סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית לנדור בנזיר, ועל ידי כך לשחת שער נאה זה? שכן כאשר הנזיר מסיים נזירותו עליו לגלח את שערו.

אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לַאֲבִי בְּעִירִי, וְהָלַכְתִּי לִשְׁאוֹב מַיִם מִן הַמַּעְיָין, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי וּבִיקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רֵיקָה. מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲגַלֶּחְךָ לַשָּׁמַיִם.

אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה (דמות) שלי במים, ופחז (גאה) יצרי עלי, וביקש לטורדני מן העולם, שראיתי כמה אני יפה. אמרתי לו, כלומר, לעצמי: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שהרי סופך לכשתמות להיות רמה ותולעה? העבודה (נשבע אני בעבודת המקדש) שאגלחך לשמים בנזירות.

עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נְזִירִים בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״אִישׁ…כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'״.

וסיפר שמעון הצדיק: כששמעתי דברים אלה עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל שכוונתם לטובה, ואף אם נטמאים — אינם מתחרטים על נזירותם, עליך הכתוב אומר: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב), שנזירות זו איננה מחמת כעס או הקנטה, אלא היא כל כולה בכוונה לה'. ואם כן "לה'" בפסוק זה פירושו — שכוונתו לשם שמים, ואין ללמוד מכאן לנזירות שמשון.

וְשִׁמְשׁוֹן לָאו נָזִיר הֲוָה? וְהָכְתִיב ״כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן״! הָתָם מַלְאָךְ הוּא דְּקָאֲמַר.

ושואלים לגופם של דברים: והאם שמשון לאו [לא] נזיר הוה [היה]? והכתיב [והרי נאמר]: "כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן" (שופטים יג, ה)! ומשיבים: התם [שם] מלאך הוא דקאמר [שאמר] את הדברים, אבל שמשון עצמו לא קיבל על עצמו נדר נזירות.

וּמְנָלַן דְּאִיטַּמֵּי לַמֵּתִים? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב ״בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ״ – דִּילְמָא גָּרוּיֵי גָּרֵי בְּהוּ, וְלָא נָגַע בְּהוּ!

ושואלים: ומנלן דאיטמי [ומנין לנו שנטמא] שמשון למתים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] "ויאמר שמשון... בלחי החמור הכיתי אלף איש" (שופטים טו, טז) — דילמא גרויי גרי בהו [שמא היכה אותם] בלחי החמור ואולם לא נגע בהו [בהם] ולא נטמא!

אֶלָּא מֵהָכָא ״וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם״. דִּילְמָא אַשְׁלַחִינוּן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר קָטְלִינַן? ״וַיַּךְ…וַיִּקַּח״ כְּתִיב.

אלא מהכא [מכאן]: "ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם" (שופטים יד, יט), שכיון שפשט את בגדיהם של מתים אלה ודאי נגע בהם. ושואלים: דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן [שמא הפשיט אותם תחילה ואחר כך הרג אותם]? ומשיבים: "ויך... ויקח" כתיב [נאמר] לפי הסדר הזה, שקודם היכם = הרגם, ואחר כך לקח מהם את בגדיהם.

וְדִילְמָא גּוֹסְסִין שַׁוֵּינַן! אֶלָּא, גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ.

ומקשים: ועדיין כיצד מוכיחים מכאן שנטמא למתים? ודילמא [ושמא] גוססין שוינן [עשה אותם], שלא המיתם לגמרי אלא היכה אותם מכות מוות, ופשט את בגדיהם בעודם גוססים, ואם כן לא נטמא למתים! אלא יש לומר: גמרא גמירי לה [במסורת לומדים אנו אותה] שהיה שמשון נטמא למתים.

וּנְזִיר עוֹלָם הֵיכָא כְּתִיב. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אַבְשָׁלוֹם נְזִיר עוֹלָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן״. וּמְגַלֵּחַ אֶחָד לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים״.

לגופה של ההלכה ששנינו במשנה מבררים: ונזיר עולם היכא כתיב [היכן הוא כתוב]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון" (שמואל ב טו, ז), ומגלח היה את שערו אחד לשנים עשר חדש, שנאמר: "ובגלחו את ראשו ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו" (שופטים יד, כו).