עִיקְבֵי נִימְהוֹן, שְׁמַע מִינָּהּ מִלְּתַחַת רָבֵי, שְׁמַע מִינָּהּ.

עיקבי נימהון [שורשי שערותיהם], שמע מינה מלתחת רבי [למד מכאן שהשיער מלמטה הוא גדל] והשיער החדש הוא שאינו צבוע. ומסכמים: אכן, כך שמע מינה [למד מכאן].

וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: נָזִיר שֶׁגִּילְחוּהוּ לִסְטִים וְשִׁיְּירוּ בּוֹ כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ – אֵינוֹ סוֹתֵר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי, לִיסְתּוֹר! כְּגוֹן שֶׁגִּילְחוּהוּ אַחַר מְלֹאת, וּמַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: כָּל אַחַר מְלֹאת – שִׁבְעָה סוֹתֵר.

ומקשים: ואלא הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו בגובה השער כדי שניתן יהיה לכוף ראשו לעיקרו — אינו סותר. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמלתחת רבי [מלמטה גדל השיער], אם כן ליסתור [שיסתור] גם אז, שהרי שיער זה שנותר עליו צמח רק לאחר שקיבל על עצמו נזירות! ומשיבים: מדובר כגון שגילחוהו אחר מלאת, אחר שנשלם זמן הנזירות, אף שעדיין לא הביא את קרבנותיו. ומני [וכשיטת מי היא] — שיטת ר' אליעזר היא, דאמר [שאומר]: כל נזיר שנטמא אחר מלאת רק שבעה ימים הוא סותר.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – יָלֵיף תִּגְלַחַת טָהֳרָה מִתִּגְלַחַת טוּמְאָה, מַה תִּגְלַחַת טוּמְאָה שִׁבְעָה – אַף תִּגְלַחַת טָהֳרָה שִׁבְעָה.

ושואלים: לדרך זו, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר? יליף [לומד הוא] תגלחת טהרה שבגמר הנזירות מתגלחת טומאה. מה תגלחת טומאה אם נטמא ביום מלאת עליו להמתין שבעה ימים, שהרי לאחר שבעה ימים נטהר מטומאת המת ומגלח שערו, אף תגלחת טהרה, אם גילחוהו לפני הבאת קרבנותיו — סותר רק שבעה.

וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן: כָּל שִׁבְעָה יוֹמִין אָתְיָא מַזְיָיא כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ.

וקים להו לרבנן [ומוחזק להם לחכמים] (ובכללם ר' אליעזר) שכל שבעה יומין [ימים] אתיא מזייא [בא, גדל, השיער] עד כדי לכוף ראשו לעיקרו, ולפיכך אם כשגילחוהו ביום מלאת נשתייר בו שיעור כזה של שיער — אינו סותר, ואינו חייב להמתין עוד.

״נָזִיר שֶׁגִּילֵּחַ בֵּין בְּתַעַר בֵּין בְּזוֹג אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כָּל שֶׁהוּא חַיָּיב״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״תַּעַר״, אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר, תָּלַשׁ מֵירֵט סִיפְסֵף כָּל שֶׁהוּא מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

שנינו במשנה: נזיר שגילח בין בתער בין בזוג או שסיפסף (שיפשף) כל שהוא — חייב. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בתורה בפרשת הנזיר: "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו, ה), אין לי אלא תער ממש, תלש את שערו, מירט את שערו, סיפסף כל שהוא משערו, מנין שאסור בו — תלמוד לומר: "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה), אלו דברי ר' יאשיה.

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: ״תַּעַר״, אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר, מֵירֵט תָּלַשׁ סִיפְסֵף כָּל שֶׁהוּא – פָּטוּר. וְהָכְתִיב ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה״! מֵימְרָא דְּאִם גִּילֵּחַ לֵיהּ בְּתַעַר קָאֵים עֲלֵיהּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

ר' יונתן אומר: אין הדבר כן; "תער" — אין לי אלא תער בלבד, אבל אם מירט, או תלש, או סיפסף כל שהוא — פטור. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] "קדש יהיה"! ומשיב: למימרא [בא הדבר לומר] שאם גילח ליה [אותו, את השיער] בתער — קאים עליה [עומד, חייב עליו] בעשה ולא תעשה, שעל ידי גילוח בתער עבר בכך גם על מצות העשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".

תַּנְיָא אִידָךְ: ״תַּעַר״, אֵין לִי אֶלָּא תַּעַר, תָּלַשׁ מֵירֵט סִיפְסֵף כָּל שֶׁהוּא מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ״. וּמֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעַר לֹא יַעֲבוֹר עַל רֹאשׁוֹ״?

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "תער" — אין לי אלא במשמעות אלא תער, אבל אם תלש, או מירט, או סיפסף כל שהוא, מנין שאסור — תלמוד לומר: "לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה), ללמד שאסור לו להעביר את השיער מראשו. ומאחר שסופינו לרבות כל דבר שמעביר את השיער, מה אם כן תלמוד לומר "תער לא יעבר על ראשו"? שהרי אסור לא רק בתער!

לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ לַתִּגְלַחַת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁיִּהְיֶה בְּתַעַר; לְלָמְדוֹ מִמְּצוֹרָע אִי אֶפְשָׁר,

ומסבירים: לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה, תגלחת הטהרה של הנזיר שיהיה בתער דווקא, כי בכתוב נאמר רק "וגילח את ראשו" ולא נתפרש כיצד מגלח. ללמדו ממצורע שאנו יודעים שמגלח תגלחתו בתער — אי אפשר,