״וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת״ וכו׳. תַּנָּא קַמָּא לָא מְדַמֵּי לְהוֹן לְכָל אִיסּוּרֵי נָזִיר לִשְׁתִיָּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא: כֵּיוָן דִּכְתִיב ״וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל״, מָה אֲכִילָה כַּזַּיִת – אַף כָּל אִיסּוּרִין כַּזַּיִת.

עוד שנינו במשנה: ואינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים שיעור כזית וכו', ולענין שתיה, חייב על שתיית שיעור רביעית. ולדעת ר' עקיבא אף השותה שיעורו בכזית. ומסבירים את טעמיהם: התנא קמא [הראשון] לא מדמי להון [מדמה אותם] לכל (את כל) איסורי נזיר לאיסור שתיה של יין, ולכן שיעור אכילה הוא, כרגיל — בכזית, ושיעור שתיה, כרגיל — ברביעית. ור' עקיבא סבור: כיון דכתיב [שנאמר] בהמשך, בסוף הפסוק "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג) יש ללמוד מכך: מה אכילה כזית — אף כל איסורין של נזיר בכזית.

[״וְחַיָּיב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ״ כו']. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל״ – לְחַיֵּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה: מַה כָּאן, שֶׁהוּא מִין אֶחָד וְהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת, וְחַיָּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אַף כָּל שֶׁהוּא מִין אֶחָד וְהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת, חַיָּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

ועוד שנינו במשנה: [וחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן]. ובאותו ענין מביאים, מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: "וענבים לחים ויבשים לא יאכל" (במדבר ו, ג) — לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה: מה כאן בנזיר שהוא מין אחד ("ענבים") והן שני שמות ("לחים ויבשים") וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו — אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

לְאִיתוּיֵי חַמְרָא חֲדַתָּא וְעִינְבֵי.

ומסבירים מה בא הדבר ללמדנו — לאיתויי [להביא, לרבות] חמרא חדתא ועינבי [יין חדש וענבים]. שאף שלכאורה הם מין אחד, שהרי היין עדיין לא תסס והוא רק מיץ הענבים, בכל אופן חייב עליו לעצמו, משום שיש לו שם אחר.

אָמַר אַבַּיֵי: אָכַל חַרְצָן – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אָכַל זָג – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אָכַל חַרְצָן וְזָג – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת, שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אַלָּאו שֶׁבִּכְלָלוֹת.

אמר אביי: אם אכל הנזיר חרצן — לוקה שתים, פעמיים שלושים ותשע מלקות: האחת משום האיסור המפורש בחרצן, והשנית, משום האיסור "מכל אשר ייעשה מגפן היין". וכיוצא בדבר אם אכל זג — לוקה שתים. אכל חרצן וזג — לוקה שלש: משום חרצן, משום זג, ומשום "מכל אשר יעשה מגפן היין". רבא אמר: אינו לוקה אם אכל חרצן או זג אלא אחת, ואינו לוקה על "כל אשר יעשה מגפן היין", משום שאינו לוקה, כלומר, שאין לוקים על איסור לאו שבכללות, שאם לאו אחד כולל דברים מרובים, כגון איסור זה של "וכל אשר יעשה מגפן היין" — אין לוקים עליו.

מְתִיב רַב פַּפָּא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּשְׁתֶּה״ ״אַל תִּשְׁתֶּה״ וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אָכַל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים, חַרְצַנִּים וְזַגִּים, וְסָחַט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וְשָׁתָה – לוֹקֶה חָמֵשׁ. אִי הָכִי – לִילְקֵי שֵׁשׁ, אַחַת עַל ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה״!

מתיב [מקשה] רב פפא על אביי ממה ששנינו, ר' אליעזר אומר: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב מלקות אלא אחת. אמרו לו שני עדים והתרו בו: "אל תשתה" "אל תשתה" והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת מההתראות והשתיה שאחריה. אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגים, וסחט אשכול של ענבים ושתה — לוקה חמש. ומכאן הקושיה על דברי אביי, אי הכי [שאם כך] כדברי אביי — לילקי [שילקה] שש, חמש אלו, ואחת נוספת על שעבר על מה שנאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין

תְּנָא וְשִׁיֵּיר. מַאי שִׁיֵּיר דְּהַאי שִׁיֵּיר? שִׁיֵּיר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״.

"(במדבר ו, ד)! והשיב אביי: תנא [שנה] ר' אליעזר ושייר ולא מנה כל מספר חיובי המלקות, ובאמת לוקה שש. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי שייר [ששייר את זה]? שהרי אין לומר שמנה את הכל ושייר רק אחת. ומשיבים: שייר את הלאו הנוסף של "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג) שאף עליו הוא לוקה, שהרי עבר על נדר שנדר להימנע מכל האסור לנזיר.

אִי מִשּׁוּם הַאי – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, כִּי קָתָנֵי מִידֵּי דְּלָא אִיתֵיהּ בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ אִיתֵיהּ בִּנְדָרִים.

ודוחים: אי [אם] משום האי [זה] — לאו שיורא [לא שיור] הוא זה, שכן כי קתני מידי דלא איתיה בדוכתא אחריתי [כאשר שנה כאן ר' אליעזר את מספר חיובי המלקות הרי זה רק דברים שאינם מצויים במקום אחר] אלא איסורים המיוחדים לנזיר, אבל "לא יחל דברו" איתיה [ישנו] גם בנדרים בכלל, ולכן לא הזכירו. ונמצא שהיה מן הראוי להזכיר כאן איסור "כל אשר יעשה מגפן היין", וקשה לאביי.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אַשִׁי: וְהָא שִׁיֵּיר דְּבֵין הַבֵּינַיִים! אֶלָּא אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא תַּנְיָא מִידֵי חָמֵשׁ. –וְהָא

ולענין זה מביאים מה שאמר ליה [לו] רבינא מפרזקיא לרב אשי: והא [והרי] שייר גם את בין הבינים. שהיה יכול להוסיף עוד חיוב, שחייב לא רק על החרצן ועל הזג אלא גם על מה שבאמצע ("מחרצנים עד זג" — שהוא חלק הענב הנמצא בין זה וזה. ראה לעיל נזיר לד, ב)! אלא אמר רב פפא: לא תניא מידי [נשנה בברייתא דבר בענין] חמש מלקויות, אלא נאמר בה רק שלוקה על אלה, בלא פירוט כמה לוקה, ונמצא שאין להקשות מכאן על אביי. ושואלים: והא [והרי]