יָלֵיף מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם, דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ״ – לְמֵימְרָא דַּאֲסִירִי גִּיעוּלֵי גּוֹיִם; לָאו טַעֲמָא בְּעָלְמָא הוּא וְאָסוּר – הָכָא נַמִי לָא שְׁנָא.

יליף [לומד] מגיעולי גויים, מאותם הכלים האסורים משום שבישלו בהם הגויים את תבשיליהם, דאמר רחמנא [שאמרה תורה]: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג) למימרא [לומר] לנו דאסירי [שאסורים] הם אותם כלים בלא שהגעילום קודם לכן. והרי גיעולי גויים לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שקולט התבשיל מן הכלי שבישל בו הגוי ובכל זאת אסור, הכא נמי [כאן גם כן], בכל הלכות שבתורה, לא שנא [שונה]. ולמדנו מכאן שטעם הדבר נחשב כעיקרו.

וּלְרַבָּנַן נַמִי, תֵּיפּוּק לְהוּ מִגִּיעוּלֵי גוֹיִם! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם חִידּוּשׁ הוּא, דְּהָא בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר,

ועוד שאלו רב אחא את רב אשי: ולרבנן [ולחכמים] שלמדו דין זה מ"משרת" נמי [גם כן] תיפוק להו [תצא, תילמד, להם] הלכה זו מגיעולי גויים כמו לר' עקיבא? אמר ליה [לו] רב אשי: התם [שם] חידוש הוא ואין למדים מחידוש. ומדוע הוא חידוש — דהא [שהרי] בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר, שאם האיסור הנותן טעם בדבר אינו משביחו בכך אלא פוגם את טעמו — הריהו מותר מן התורה,

וְגַבֵּי גִּיעוּלֵי גוֹיִם אָסוּר.

ואילו גבי [אצל] גיעולי גויים נותן טעם לפגם אסור, שהרי אם שהו הכלים זמן מסויים נפגם טעם האיסור שבהם, ובכל זאת אסור לבשל בהם. ואם כן אין ללמוד מכאן הלכה כללית.

וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי, הָא חִידּוּשׁ הוּא. אֲמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא לִקְדֵירָה בַּת יוֹמָא, דְּלָאו נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא.

ושואלים: ולר' עקיבא הלומד מכאן לכל איסורים שבתורה נמי [גם כן] הא [הרי] גם הוא צריך להודות שחידוש הוא שכן נותן טעם לפגם אסור! אמר רב הונא בר חייא: לא אסרה תורה בענין זה של גיעולי גויים אלא לקדירה בת יומא [יומה] שבישלו בה באותו יום, דלאו [שבמקרה זה לא] נותן טעם לפגם הוא.

וְרַבָּנַן: קְדֵירָה בַּת יוֹמָא נַמִי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא פָּגְמָה פּוּרְתָּא.

ומצד שני: ולפי הסבר זה, רבנן [חכמים], מה הם אומרים על כך? — לדעתם קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [נפגם הטעם במקצת] ובכל זאת אסור לבשל בה, ואם כן יש באיסור זה של כלי גויים משום חידוש לגבי כל מקרה אחר של נתינת טעם, ולכן אין למדים ממנו.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אָוְיָא לְרַב אַשִׁי: מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע לְרַבִּי עֲקִיבָא; לָאו אָמְרִי רַבָּנַן הַאי ״מִשְׁרַת״ לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, וּמִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. לְרַבִּי עֲקִיבָא נַמִי, דְּקָא מוֹקִים לֵיהּ לְהַאי ״מִשְׁרַת״ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר – לֵימָא: מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה!

ועוד אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן [מדברי חכמים] נשמע ונלמד את שיטת ר' עקיבא. לאו אמרי רבנן [האם לא אומרים חכמים] כי האי [זה] הכתוב "משרת" — בא לענין ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן, לר' עקיבא נמי [גם כן] דקא מוקים ליה להאי "משרת" [שמעמיד מסביר את "משרת" זה] לענין היתר מצטרף לאיסור — לימא [נאמר] שמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ושלא כדברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן שדין זה מיוחד רק לאיסור נזיר!

אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּהָוֵי נָזִיר וְחַטָּאת שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין. נָזִיר – הָא דַּאֲמָרַן, חַטָּאת מַאי הִיא?

אמר ליה [לו] רב אשי: אפשר לדחות סברה זו, משום דהוי [שהריהם] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נתפרש דין זה של היתר מצטרף לאיסור. וכלל הוא בידינו: שכל שני כתובין הבאין כאחד שבשניהם מפורש אותו דין, אין מלמדין להלכות אחרות. ומסבירים מהם עניינם של אותם שני כתובים: נזיר — הא דאמרן [זה שאמרנו] שהיתר מצטרף בו לאיסור מ"משרת". חטאת מאי [מה] היא?

דְּתַנְיָא ״כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בָּלַע – תַּלְמוּד לוֹמַר ״בִּבְשָׂרָהּ״, עַד שֶׁיִּבְלַע בִּבְשָׂרָהּ.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר ביחס לקרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ) ונעשה דינו כחטאת, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים בחטאת. יכול יהא דין זה אפילו שלא בלע הנוגע מן החטאת אלא רק נגע בה — תלמוד לומר: "בבשרה", ויכול היה לומר "בה", אלא לומר: עד שיבלע מה שבבשרה.

״יִקְדָּשׁ״ – לִהְיוֹת כָּמוֹהָ, שֶׁאִם פְּסוּלָה הִיא – יִפָּסֵל, וְאִם כְּשֵׁרָה – תֵּאָכֵל כֶּחָמוּר שֶׁבָּהּ.

"יקדש" — כוונתו: להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת — יפסל אף הוא, ואם כשרה החטאת — תאכל החתיכה האחרת כחמור שבה, שכל החומרות שיש בחטאת צריכים להחמיר גם בדבר שנגע ובלע מן החטאת, או שנבלע בה.

וְרַבָּנַן: צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי חַטָּאת, הֲוָה אָמִינָא: נָזִיר לָא אָתֵי מִינָּהּ, מִשּׁוּם דְּנָזִיר מִקָּדָשִׁים לָא יָלְפִינַן.

ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' עקיבא טוענים הם: אף לשיטתך, צריכי [צריכים] הדברים להיאמר גם בנזיר וגם בחטאת, כיון שאין הם יכולים להילמד זה מזה. ולכן אין פה שני כתובים הבאים כאחד. ומדוע אין הם למדים זה מזה? דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] דין זה רק גבי [אצל] חטאת — הוה אמינא [הייתי אומר]: נזיר לא אתי מינה [בא, נלמד, ממנה] משום שנזיר מדיני קדשים לא ילפינן [אין אנו למדים], לפי שאיסור הנזיר אינו שייך לקדשים, אלא כשאר איסורים שבתורה ואפשר שזה דין מיוחד בקדשים.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי נָזִיר – הֲוָה אָמִינָא: מִנָּזִיר לָא יָלְפִינַן, מִשּׁוּם דַּחֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ, דַּאֲפִילּוּ חַרְצָן אֲסִיר לֵיהּ, הִלְכָּךְ לָא אָתְיָא מִינֵּיהּ.

ולהיפך, ואי כתב רחמנא גבי [ואם היתה כותבת התורה רק אצל] נזיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מנזיר לא ילפינן [אין אנו למדים] משום דחמיר איסוריה [שחמור איסורו], ומדוע? שאפילו חרצן של גפן אסיר ליה [אסור עליו] אף שבדרך כלל אינו דבר שאוכלים אותו, הלכך לא אתיא מיניה [על כן אין חטאת יכולה לבוא, להילמד, ממנו] ויש כאן איפוא שני דינים נבדלים, שאינם "באים כאחד", ואפשר ללמוד מהם הלכה כללית.

וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ: לְמַאי צְרִיכִי? בִּשְׁלָמָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַטָּאת לָא גָּמַר נָזִיר מִינָּהּ, דְּחוּלִּין מִקָּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן. אֶלָּא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּנָזִיר, וְתֵיתֵי חַטָּאת מִינֵּיהּ, דְּהָא כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה קָא גָּמְרִי מִנָּזִיר.

ור' עקיבא אמר [יכול היה לומר] לך לדחות טענה זו: למאי צריכי [למה הם נצרכים]? בשלמא אי כתב רחמנא [נניח אם היתה כותבת התורה] דין זה רק לגבי חטאת היה מובן, כי לא גמר [נלמד] דין נזיר מינה [ממנה] משום שחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים] וחטאת — קדשים היא. אלא לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בנזיר בלבד, ותיתי [ותבוא, תילמד] חטאת מיניה [ממנו], דהא [שהרי] כל איסורין שבתורה קא גמרי [למדים] מנזיר, ואם כן, בכל זאת יש כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

וְרַבָּנַן אָמְרִי לָךְ: חַטָּאת – לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, וְחוּלִּין מִקָּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.

ורבנן אמרי לך [וחכמים יכולים לומר לך]: מכל מקום לשיטתנו, דין חטאת בא ללמדנו להיתר מצטרף לאיסור, ואין למדים מכאן לכל התורה, כי חולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים].

וּ״מִשְׁרַת״ – לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר, מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכָל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה.

ומה שנאמר "משרת" — הוא ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. ואילו

וְרַבִּי עֲקִיבָא: תַּרְוַיְיהוּ לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, וְהָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכָל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

ר' עקיבא, לדעתו תרוייהו [שניהם] באים ללמד דבר אחד להיתר מצטרף לאיסור, והוו להו [והרי הם] אם כן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ לִימֵּד עַל אִיסּוּרֵי נָזִיר שֶׁהֵן מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. לְרַבִּי עֲקִיבָא, הָשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, אִיסּוּר לְאִיסּוּר מִבָּעֲיָא?

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: נאמר בפרשת נזיר: "מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו, ד) — לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. לדעת ר' עקיבא, השתא [עכשיו] יש לומר לשיטתו שהיתר מצטרף לאיסור, אם כן איסור לאיסור מבעיא [נצרכה לומר] שהוא מצטרף?

אֲמַר לֵיהּ: הֶיתֵּר לְאִיסּוּר – בְּבַת אַחַת, אִיסּוּר לְאִיסּוּר – אֲפִילּוּ בָּזֶה אַחַר זֶה.

אמר ליה [לו]: יש לחלק בין הדברים, כי אף לשיטת ר' עקיבא היתר לאיסור מצטרף דווקא כשהוא אוכל אותם בבת אחת, אבל איסור מצטרף לאיסור — אפילו בזה אחר זה, שאם אכל כחצי זית מזה וחצי זית מזה, הרי הם מצטרפים.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן,

ושואלים: ור' שמעון