חַיָּה בִּכְלָל בְּהֵמָה.

חיה בכלל בהמה ולא היינו ממעטים חיה בדרשה זו, שהרי חיה אינה עולה לקרבן, ונמצא שאין ללמוד שם בדרך זו.

אֲמַר לֵיהּ: חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה? הָא כְּתִיב ״בָּקָר״ וְ״צֹאן״, וַהֲוָה לֵיהּ פְּרָט וּכְלָל, וְאִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט.

אמר ליה [לו]: איך אפשר לפרש חיה בכלל בהמה בפסוק זה? הא כתיב [הרי נאמר] "בקר וצאן", והוה ליה [והרי זה] פרט "מן" וכלל "בהמה" ופרט "בקר וצאן", ואי [ואין] אתה דן אלא כעין הפרט האחרון המפורש, דהיינו בקר וצאן, ולא חיה!

וּמְנָלַן דְּהָכִי הוּא – דְּתַנְיָא:

ולעצם הלימוד במידות כללים ופרטים לכעין הפרט, שואלים: ומנלן דהכי [ומניין לנו שכך] הוא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בקשר להעלאת מעות מעשר שני לירושלים

״וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ״ – כְּלָל; ״בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״ – פְּרָט; ״וּבְכָל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשְׁךָ״ – חָזַר וְכָלַל.

"ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד, כו) — "בכל אשר תאוה נפשך" — הרי זה כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל.

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ: פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע – אַף כָּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע.

כלל ופרט וכלל אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש הוא פרי מפרי, דבר הפרה ורבה שמוליד וולדות מתוכו, וגידולי קרקע שמקור גידולם ופרנסתם הוא מן האדמה, אף כל שקונים בכסף מעשר צריך להיות פרי מפרי וגידולי קרקע, כגון עופות (ולא דגים, ולא מים או מלח שאינם כלולים בהגדרה זו).

מִכְּדִי, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – כְּעֵין פְּרָטָא דָּיְינִינַן, כְּלָלָא בַּתְרָא מַאי אַהֲנֵי? אַהֲנֵי לְאוֹסוּפֵי כָּל דְּדָמֵי לֵיהּ.

ומבררים סדרת שאלות כלליות בבירור דרכי מדרש ההלכה. מכדי [הלוא] כלל ופרט וכלל — כעין פרטא דיינינן [הפרט אנו דנים], אם כן כללא בתרא מאי אהני [הכלל האחרון שבכתוב, מה הועיל]? והרי אפשר היה להגיע לאותה מסקנה גם על ידי כלל ופרט בלבד! ומשיבים: אהני לאוסופי [הועיל הכלל האחרון להוסיף] את כל דדמי ליה [הדומה לו] גם אם אינו נמנה במפורש בין הפרטים.

וְתוּ: פְּרָט וּכְלָל וּפְרָט – כְּעֵין הַפְּרָט דָּיְינִינַן, פְּרָטָא בַּתְרָאָה מַאי אַהֲנֵי? אִי לָאו פְּרָטָא בַּתְרָאָה הֲוָה אָמִינָא נַעֲשָׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט.

ותו [ועוד] שואלים: פרט וכלל ופרט — כעין הפרט דיינינן [אנו דנים], אם כן פרטא בתראה מאי אהני [הפרט האחרון מה הועיל], די היה ללמוד אותו לימוד אם היה רק פרט וכלל! ומשיבים: אי לאו פרטא בתראה [אם לא היה כתוב הפרט האחרון], הוה אמינא [הייתי אומר]: נעשה כלל מוסף על הפרט ונרחיב את הפרט בכל הדרכים האפשרויות, ולכן בא הפרט האחרון לצמצם את ההכללה, רק לדבר שהוא מעין הפרט.

וּמִכְּדִי, תְּרֵין כְּלָלֵי וּפְרָטָא, וּתְרֵין פְּרָטֵי וּכְלָלָא – (כְּלָלָא) כְּעֵין פְּרָטָא דָּיְינִינַן, מַאי אִיכָּא בֵּינֵי וּבֵינֵי?

ועוד שואלים: ומכדי [והרי] תרין כללי ופרטא [שני כללים ופרט] — מידת "כלל ופרט וכלל" וגם תרין פרטי וכללא [שני פרטים וכלל] — מידת "פרט וכלל ופרט" (כללא) הלוא בשניהם כעין פרטא דיינינן [כעין הפרט אנו דנים], אם כן מאי איכא ביני וביני [מה יש בין אלו ובין אלו]? שלכאורה מידות אלה זהות זו לזו!

אִיכָּא, דְּאִילּוּ תַּרְתֵּין כְּלָלֵי וּפְרָטָא, אִי אִיכָּא פְּרָטָא דְּדָמֵי לֵיהּ אֲפִילּוּ בְּחַד צַד – מְרַבִּינַן. תְּרֵי פְּרָטֵי וּכְלָלָא, אִי אִיכָּא פְּרָטָא דְּדָמֵי מִשְּׁנֵי צְדָדִין – מְרַבִּינַן, בְּחַד צַד – לָא מְרַבִּינַן.

ומשיבים: איכא [יש] הבדל; שאילו תרתין כללי ופרטא [שני כללים ופרט], אי איכא פרטא דדמי ליה [אם יש פרט נוסף שדומה לו] לפרט המפורש בכתוב אפילו בחד צד מרבינן [בצד אחד מרבים אנו] אותו, משום שיש בכתוב שתי הכללות, ואילו בתרי פרטי וכללא [שני פרטים וכלל] אי איכא פרטא דדמי [אם יש פרט נוסף שדומה] לפרט המפורש בכתוב משני צדדין — מרבינן [מרבים אנו אותו], אבל אם דומה בחד צד [בצד אחד] — לא מרבינן [אין אנו מרבים], משום שיש בכתוב שני פרטים הבאים לצמצמו.

מִכְּדִי פְּרָט וּכְלָל – נַעֲשָׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט, וְאִיתְרַבֵּי כָּל מִילֵּי, וּמִיעֵט וְרִיבָּה נַמִי – רִיבָּה הַכֹּל וְאִיתְרַבֵּי כָּל מִילֵּי. מַאי אִיכָּא בֵּין מִיעֵט וְרִיבָּה לִפְרָט וּכְלָל?

ועוד שואלים: מכדי [הלא] בדרך הלימוד של פרט וכלל — נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבי [והתרבו] כל מילי [הדברים] על ידי הכלל, וכן בדרך הלימוד של מיעט וריבה נמי [גם כן] — ריבה הכל, ואיתרבי [והתרבו] כל מילי [הדברים], אם כן מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין שיטת לימוד של מיעט וריבה, לבין שיטת הלימוד של פרט וכלל?

אִיכָּא, דְּאִילּוּ פְּרָט וּכְלָל – מְרַבִּינַן אֲפִילּוּ עָלִין וְלוּלָבִין, וּמִיעֵט וְרִיבָּה – לוּלָבִין אִין, עָלִין – לָא.

ומשיבים: איכא [יש הבדל] שאילו במידת פרט וכלל מרבינן [מרבים אנו] לענין נזיר אפילו עלין ולולבין של עץ הגפן שהם אסורים לנזיר. ואילו לשיטת מיעט וריבה אנו מרבים פחות, ולכן לולבין — אין [כן], אבל עלין — לא.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין הֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר, חוּץ מֵאִיסּוּרֵי נָזִיר, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה ״מִשְׁרַת״.

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, שגם אם הם מעורבים יחד, אין ההיתר מצטרף להשלים לשיעור של איסור, חוץ מאיסורי נזיר, שהאוכל חצי זית של איסור וחצי זית של היתר הריהם מצטרפים לכזית שהוא שיעור אכילה — ולוקה. ומדוע? שהרי אמרה תורה: "וכל משרת ענבים לא ישתה" (במדבר ו, ג) כלומר, לרבות אפילו דבר אחר שהוא של היתר ששרו בו מה שנעשה מן הענבים.