מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה אוֹמֶרֶת עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ שָׁרָה פִּיתּוֹ בְּיַיִן, וְיֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְצָרֵף כַּזַּיִת – חַיָּיב. וְחַיָּיב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הָעֲנָבִים בִּפְנֵי עַצְמָן וְעַל הַחַרְצַנִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, וְעַל הַזַּגִּים בִּפְנֵי עַצְמָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין חַיָּיב עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁנֵי חַרְצַנִּים וְזַג.

משנה ראשונה אומרת: אין הנזיר חייב מלקות עד שישתה רביעית יין. ר' עקיבא אומר: אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף עם היין בשיעור כזית — חייב. ועוד, הנזיר חייב מלקות על היין בפני עצמו, שהוא מפורש בתורה לאיסור, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן, שכל אחד מהם נאמר בו איסור מיוחד בתורה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין חייב עד שיאכל שיעור כזית שיש בו לפחות שני חרצנים וזג אחד, כאמור בתורה באיסור אכילה של הנזיר "מחרצנים (בלשון רבים) עד זג" (במדבר ו, ד) ודנים עוד בביאור המילים:

אֵלּוּ הֵן חַרְצַנִּים וְאֵלּוּ הֵן זַגִּים? הַחַרְצַנִּים – אֵלּוּ הַחִיצוֹנִים, הַזַּגִּים – אֵלּוּ הַפְּנִימִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה, כְּזוֹג שֶׁל בְּהֵמָה; הַחִיצוֹן זוֹג, וְהַפְּנִימִי עִינְבָּל.

אלו הן חרצנים ואלו הן זגים? החרצנים — אלו החיצונים, כלומר, קליפת העינב, הזגים — אלו הפנימים (הגרעינים), אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר ההיפך הוא הנכון, והסימן שלא תטעה: כזוג (פעמון) של בהמה, החלק החיצון נקרא זוג, וכמוהו זג של ענבים הוא קליפת הענב החיצונית, והפנימי הדבר שמקשקש בתוך הפעמון נקרא עינבל, וכמוהו בענב — הגרעינים.

גמ׳ ״שְׁלֹשָׁה מִינִין אֲסוּרִין בְּנָזִיר הַטּוּמְאָה״ כו'. הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּפֶן – אִין, גֶּפֶן עַצְמוֹ – לָא. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָלִין וְלוּלָבִין בְּמַשְׁמַע.

שנינו במשנתנו, ששלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. ואפשר לדייק כך מלשון המשנה: היוצא מן הגפן — אין [כן] הוא האסור באכילת נזיר. ומכאן נלמד כי גפן עצמו חלק אחר מעץ הגפן, שאינו מן הפירות — מותר. ומעירים: אם כן מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אפילו עלין של גפן ולולבין (ענפים רכים) במשמע של האיסור לנזיר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי לָהּ אַסֵּיפָא: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כַּזַּיִת. מִן הָעֲנָבִים – אִין, מֵהַגֶּפֶן עַצְמוֹ – לָא. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָלִין וְלוּלָבִין בְּמַשְׁמַע.

איכא דאמרי לה אסיפא [יש שאמרו אותה, את ההערה הזו, על סופה] של המשנה, ששנינו בה: אינו חייב אלא עד שיאכל מן הענבים כזית. ונדייק מכאן: מן הענבים — אין [כן], מהגפן עצמו — לא. אם כן מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעזר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: אפילו עלין ולולבין במשמע.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֶלְעָזָר דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי, רַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי. רַבִּי אֶלְעָזָר דָּרֵישׁ רִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ – מִיעֵט. ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ – רִיבָּה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], מהו בסיס מחלוקתם? ומסבירים: ר' אלעזר דריש [דורש] את הכתובים בשיטת מדרש הלכה של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים] ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים את הכתובים בשיטת כללים ופרטים]. ומפרטים: ר' אלעזר דריש רבויי ומיעוטי [דורש ריבויים ומיעוטים], וכך הוא דורש: מה שנאמר "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג) — הרי מיעט הכתוב ואמר שהאיסור הוא רק ביין ושיכר, ונאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" (במדבר ו, ד) — ובכך ריבה הכתוב, הרי לנו בכתובים

מִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל. מַאי רִיבָּה – רִיבָּה כָּל מִילֵּי, מַאי מִיעֵט – מִיעֵט שְׁבִישְׁתָּא.

מיעט וריבה, ולפי כללי המדרש: ריבה הכל. אם כן מאי [מה] ריבה — ריבה את כל מילי [הדברים] היוצאים מן הגפן, מאי [מה] מיעט? שהרי בכל זאת יש מיעוט בכתוב. לשיטה זו המיעוט בא למעט רק דבר אחד! — מיעט שבישתא [זמורות] של הגפן, שאם אכל מהן לא עבר.

וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ – פְּרָט. ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ – כְּלָל. ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״ – חָזַר וּפָרַט. פְּרָט וּכְלָל וּפְרָט – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – פְּרִי וּפְסוֹלֶת פְּרִי, אַף כֹּל – פְּרִי וּפְסוֹלֶת פְּרִי.

ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים כללים ופרטים], וכך הם דורשים: נאמר "מיין ושכר יזיר" — הרי זה פרט, וכן נאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" — הרי זה כלל, "מחרצנים ועד זג" — חזר ופרט, אם כן יש לנו פרט וכלל ופרט, ולפי שיטה זו אי [אין] אתה דן, למד, לרבות אלא לדברים אחרים שהם כעין כמו הפרט: מה הפרט המפורש בכתוב הוא פרי או פסולת פרי (חרצנים וזגים) — אף כל מה שנאסר מריבוי הכלל הכתוב הוא פרי ופסולת פרי (אבל לא עלים ולולבים, כפי שסבור ר' אלעזר).

אִי מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ פְּרִי גָּמוּר, אַף כֹּל פְּרִי גָּמוּר! אָמַרְתָּ: אִם כֵּן מַה הִנִּיחַ לְךָ הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ? עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים – הָא כְּתִיבִי, יַיִן וְחוֹמֶץ – הָא כְּתִיבִי! הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן.

ויש לשאול על כך: אי [אם כן] שמא נאמר: מה הפרט מפורש שהוא פרי גמור — אף כל פרי גמור, ולפי זה אף פרי בוסר אינו בכלל האיסור. אמרת (אומר אתה) כנגד זה: אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו שתצטרך ללומדו מדרשת הכתוב? ענבים לחים ויבשים — הא כתיבי [הרי הם כתובים] במפורש, יין וחומץ — הא כתיבי [הרי הם כתובים], ואם כן מה באה לשון הכלל בכתוב להוסיף? הא [הרי] אין עליך לדון כלשון אחרון שפרי בוסר אינו בכלל, אלא כלשון ראשון שפרי בוסר בכלל.

וּמֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״? לוֹמַר לְךָ: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא פְּרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְמָשְׁכוֹ וּלְדוּנוֹ כְּעֵין הַפְּרָט,

ויש לשאול: ומאחר שסופינו לרבות כל דבר שהוא מעין הפרט, פרי ופסולת פרי, מה תלמוד לומר לאחר הכלל "מחרצנים ועד זג"? הרי זה בא לומר לך כלל במדרש ההלכה בכל התורה: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל בלבד — אי [אין] אתה רשאי למשכו (להרחיבו) ולדונו כעין הפרט ולומר שהכלל הוא רק הרחבה והכללה של פרטים קודמים,

אֶלָּא נַעֲשָׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בְּנָזִיר.

אלא נעשה כלל מוסף על הפרט וכולל בתוכו כל דבר (אף שאינו מעין הפרט), עד שיפרוט לך הכתוב ויוסיף פרט לאחר הכלל, כדרך שפרט לך בנזיר, שהוסיף לאחר "מכל אשר ייעשה" — "מחרצנים ועד זג", ואז למדים במדת הדרשה של פרט וכלל ופרט, שאף ההכללה באה להוסיף רק מעין הפרט, וכפי שלמדנו אצלנו שאין עלים ולולבים בכלל זה. ומעתה דנים בפרטי מדרש זה.

אָמַר מָר: מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – פְּרִי וּפְסוֹלֶת פְּרִי, אַף כֹּל – פְּרִי וּפְסוֹלֶת פְּרִי. פְּרִי – עִינְבֵי, פְּסוֹלֶת פְּרִי מַאי הִיא – חוֹמֶץ.

אמר מר [החכם]: מה הפרט מפורש בכתוב שהוא פרי ופסולת פרי — אף כל פרי ופסולת פרי אסור לנזיר. ומסבירים: פרי המפורש בכתוב הוא עינבי [ענבים], פסולת פרי המפורשת בכתוב מאי [מה] היא — חומץ ("חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה". במדבר ו׳:ג׳, פסוק ג).

״אַף כֹּל פְּרִי״ מַאי הִיא – גּוֹהַרְקֵי. ״אַף כֹּל״ דִּפְסוֹלֶת פְּרִי – מַאי הִיא? אֲמַר רַב כָּהֲנָא: לְאִיתוּיֵי עִינְבֵי דִּכְרִין. ״וְעַד זָג״, אֲמַר רָבִינָא, לְאִיתוּיֵי דְּבֵין הַבֵּינַיִם.

"אף כל פרי" שמוסיף מדרש זה מאי היא [מה הוא] — גוהרקי [בוסר, ענבים שלא הגיעו לכלל בישולם]. ויש לשאול: "אף כל" שהוסיף לגבי פסולת פרי, מאי [מה] היא איזו פסולת פרי בא להוסיף על מה שמפורש בכתוב? אמר רב כהנא: לאיתויי עינבי דכרין [להביא, להוסיף, ענבים שהתליעו]. ועל מה שנאמר "מחרצנים ועד זג", אמר רבינא: לשון זו באה לאיתויי [להביא] את חלק הפרי שהוא בין הבינים שנמצא בין החרצנים והזג.

אֲמַר מָר: [אִי] מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ פְּרִי גָּמוּר – אַף כֹּל פְּרִי גָּמוּר! אָמַרְתָּ: אִם כֵּן מַה הִנִּיחַ הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ, עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים – הָא כְּתִיבִי, יַיִן וְחוֹמֶץ – הָא כְּתִיבִי! הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן כְּלָשׁוֹן אַחֲרוֹן אֶלָּא כְּלָשׁוֹן רִאשׁוֹן. וּמֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״ – לוֹמַר לְךָ: כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא פְּרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְמוֹשְׁכוֹ וּלְדוּנוֹ כְּעֵין הַפְּרָט, אֶלָּא נַעֲשָׂה כְּלָל מוּסָף עַל הַפְּרָט, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב

וממשיכים לדון בפרטי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: [אי [אם] ] מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור — אמרת: אם כן מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו? ענבים לחים ויבשים — הא כתיבי [הרי הם כתובים], יין וחומץ — הא כתיבי [הרי הם כתובים], הא [הרי] אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון. ומאחר שסופינו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר "מחרצנים ועד זג" — לומר לך: כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי [אין] אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט דווקא, אלא נעשה כלל מוסף על הפרט ומוסיף אף דברים שאינם כעין הפרט, עד שיפרוט לך הכתוב