וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְּהֶמְתּוֹ נָזַר – אֵינוֹ נָזִיר. וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי, כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִים מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי: אִילּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִין שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב הֱיִיתֶם נוֹזְרִים? אָמְרוּ לוֹ: לֹא. וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי.

ואם משנגנבה בהמתו נזר — אינו נזיר, שהרי התברר שהיתה נזירותו בטעות מתחילה, שכן בשעה שנזר לא היתה לו כל בהמה לקרבנותיו ואילו הוא סמך בדעתו עליה. וזו טעות טעה נחום המדי שלא הבדיל בין דבר שאירע לפני הנדר לבין דבר שאירע אחריו. שכך היה מעשה: כשעלו נזירים מן הגולה להקריב קרבנות ומצאו בית המקדש חרב. אמר להם נחום המדי: אילו הייתם יודעין שבית המקדש חרב הייתם נוזרים? אמרו לו: בוודאי שלא, שהרי אין תקנה לנזירות כזו. והתירן נחום המדי.

וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים אָמְרוּ: כָּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – נָזִיר, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵינוֹ נָזִיר.

וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו: אין הדבר כן, אלא כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש כנזירים אלו שעלו מן הגולה — הריהו נזיר, שהרי בשעה שנזר לא היתה בכך טעות, ואין מתירים לו את נזירותו על סמך זה. אבל מי שנדר מש כבר חרב בית המקדש — אינו נזיר, כיון שהתברר שנזר בטעות.

גמ׳ אֲמַר רַבָּה: שְׁטָפוּהוּ רַבָּנַן לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאוֹקְמֵיהּ בְּשִׁיטָתַיְיהוּ. דִּתְנַן: פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

בעקבות האמור במשנה בענין התרת נדר נזירות בעקבות דבר שאירע לאחר מכן, מביאים מה שאמר רבה: שטפוהו [עקרוהו, סחפוהו] רבנן [חכמים] לר' אליעזר והוציאוהו משיטתו, ואוקמיה בשיטתייהו [והעמידוהו בשיטתם]. ומה עניינו: דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת נדרים: פותחין בנולד, כלומר, כאשר באים להתיר נדר — פותחים להתיר גם בדבר שהנודר לא ידע בשעה שנדר שעתיד הוא לבוא, אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אוסרין. ואילו במשנתנו העוסקת בנדר נזירות לא חלק ר' אליעזר, משמע שקיבל את דעת חכמים.

וַאֲמַר רָבָא: אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין פּוֹתְחִין בְּנוֹלָד, אֲבָל פּוֹתְחִין בִּתְנַאי נוֹלָד. הֵיכִי דָמֵי? אָמְרִי לְהוֹן: אִילּוּ אֲתָא אִינִישׁ וַאֲמַר לְכוֹן דְּחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִי הֲוָה נָדְרִיתוּן?

ועוד בענין זה, אמר רבא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] אין פותחין בנולד — אבל פותחין בתנאי נולד. כלומר, אפשר לפתוח פתח להתיר נדר באופן דומה לנולד. היכי דמי [כיצד בדיוק הוא הדבר] לענין שהבאנו? אמרי להון [אומרים להם] החכמים המתירים לנזירים שנזרו לפני שנחרב חורבן בית המקדש: אילו אתא איניש [היה בא אדם] ואמר לכון [והיה אומר לכם] דחרב [שיחרב] בית המקדש, מי הוה נדריתון [האם הייתם נודרים]? ובמקרה זה, אם יענו בשלילה, הרי אף שהחורבן עצמו נולד הוא — אבל האפשרות לחורבנו היתה קיימת כבר בשעת נדרם, ובאופן זה מתירים את הנדר.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: אִי הֲוַאי הָתָם הֲוָה אָמִינָא לְהוֹן: הָכְתִיב ״הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵיכַל ה׳ הֵמָּה״ – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי!

אמר רב יוסף: אי הואי התם [אם הייתי שם] בזמן שבאו אותם נזירים עליהם מסופר במשנה, הוה אמינא להון [הייתי אומר להם] כדי להתירם: הכתיב [הרי נאמר] "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיה ז, ד), ששלוש פעמים שנאמר "היכל ה'" — זה מקדש ראשון ומקדש שני שעתידים להיחרב (ויהיה עוד היכל שלישי). ואם כן היו צריכים להעלות על דעתם שייחרב המקדש, ויוכל הדבר לשמש להם כפתח להיתרם.

נְהִי דְּיָדְעִין לְהוֹן דְּיֶחֱרוֹב, מִי יוֹדְעִין לְאֵימָתַי? אֲמַר אַבַּיֵי: וְלָא יָדְעִין לְאֵימַת? וְהָכְתִיב ״שָׁבוּעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ״. וְאַכַּתִּי, מִי יָדְעִינַן בְּהֵי יוֹמָא?

ומשיבים: נהי דידעין להון דיחרוב [אם אמנם שיודעים שיחרב] המקדש השני, שהרי כאמור נאמרו בפסוק שלושה בתי מקדש, אך מי [האם] יודעין לאימתי יחרב, ויעלו בדעתם שיהיה זה בימיהם ולא יוכלו להקריב קרבנות נזירותם? אמר אביי: ולא ידעין לאימת [וכי אין יודעים מתי]? והכתיב [והרי נאמר]: "שבעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך" (דניאל ט, כד) ומכאן למדים ששבעים שמיטות (שבועות) שהם ארבע מאות ותשעים שנה אחר חורבן בית ראשון יחרב הבית השני! ומשיבים: ואכתי מי ידעינן בהי יומא [ועדיין האם אנו יודעים באיזה יום] ייחרב? ואם כן אי אפשר היה לפתוח להם פתח מכאן.

מתני׳ הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן. אָמַר אֶחָד מֵהֶן ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי״ וְאֶחָד אָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים״, ״שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִים״,

היו ששה אנשים מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמר אחד מהן מן ההולכים: "הריני נזיר אם שזה ההולך לקראתנו הוא פלוני", ואחד מהם אמר: "הריני נזיר שאין זה פלוני", ושלישי אמר לאותם שניים "הריני נזיר שאחד מכם נזיר", והיה רביעי שאמר לשניים הראשונים: "הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר", והיה חמישי שאמר לשניים הראשונים: "הריני נזיר ששניכם נזירים", ושישי אמר: "הריני נזיר שכולכם, כל הקודמים לי, נזירים".

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כּוּלָּן נְזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ נָזִיר אֶלָּא מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימוּ דְּבָרָיו, וְרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר.

בית שמאי אומרים: כולן נזירין, ואף אלו שטעו, לפי שהוציאו נדר נזירות מפיהם, ונזירות אף בטעות — נזירות היא, לשיטתם. ובית הלל אומרים: אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ור' טרפון אומר: אין אחד מהם נזיר, ואף זה שנתקיימו דבריו אינו נזיר, משום שלדעתו אין נדר הנזירות חל אלא בזמן שנודר בוודאות ולא מחמת ספק. ואילו במקרה זה לא ידע אף אחד בוודאות מי הוא הבא לקראתם ומה דינם של השניים הראשונים.

הִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו – אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֹאמַר ״אִם הָיָה כִּדְבָרַי – הֲרֵינִי נְזִיר חוֹבָה, וְאִם לָאו – הֲרֵינִי נְזִיר נְדָבָה״.

אם אותו אדם שבא כנגדם שעליו נחלקו מי הוא הרתיע (חזר) לאחוריו ולא התברר מי הוא — אף אחד אינו נזיר, שהרי לא בא הדבר לידי בירור, וספק נזירות — להקל. ר' שמעון אומר: יש להחמיר בספק זה, וכך יש לעשות כדי לצאת מכל ספק: יאמר כל אחד מהנודרים הללו "אם היה כדברי — הריני נזיר חובה", שהרי נתקיימו דבריו, ואם לאו [לא] — "הריני נזיר נדבה" וינהג בנזירות לכל דבר.

גמ׳ מִי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּימוּ דְּבָרָיו אַמַּאי הָוֵי נָזִיר? אֲמַר רַב יְהוּדָה: אֵימָא: מִי שֶׁנִּתְקַיְּימוּ דְּבָרָיו.

שנינו במשנה שלדעת בית הלל רק מי שלא נתקיימו דבריו הריהו נזיר. ותוהים: אמאי הוי [מדוע יהיה] נזיר? הרי לא התקיימו דבריו! אמר רב יהודה: אימא [אמור] תקן הלשון במשנה ונסח כך: מי שנתקיימו דבריו הוא שנעשה נזיר.