וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא מַתְפִּיס אִינִישׁ בְּמִידֵּי דִּסְמִיךְ לֵיהּ.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה [אדם בדבר הסמוך לו] ולא היתה כוונתו לכך.

רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַתְפִּיס. אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר: דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא צִפּוֹרֵי נָזִיר טָמֵא קִיבֵּל עָלָיו.

ר' יוחנן אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] לא מתפיס אדם על ידי רמז לדבר הסמוך לכך במקרא. אלא, היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' מאיר: דחיישינן [שחוששים אנו] שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו, שנזיר שנטמא מביא ציפורים (תורים או בני יונה) כקרבן לטהרתו, וכשאמר "הרי עלי ציפורים" התכוון לנדר נזיר שאם ייטמא צריך להביא ציפורים.

מִכְּדִי חָיְישִׁינַן קָאָמַר, דִּלְמָא צִפּוֹרֵי נְדָבָה קִיבֵּל עָלָיו! אִם כֵּן ״הֲרֵי עָלַי קֵן״ מִבָּעֵי לֵיהּ.

ושואלים: לדברי ר' יוחנן מכדי "חיישינן" קאמר [הלא לשיטת ר' מאיר רק "חוששים אנו" אמר] ואין כאן נדר ברור, ואם כן דלמא [שמא] לא נזירות קיבל עליו אלא צפורי נדבה קיבל עליו, שנדר רק להביא תורים או בני יונה לעולה, ומדוע אומרים שנתכוון כלל לנזירות? ומשיבים: אם כן, שרצה להביא נדבה, "הרי עלי קן" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], שזו הלשון הרגילה כשנודרים להביא עופות לקרבן.

וְדִלְמָא ״הֲרֵי עָלַי צִפּוֹרֵי מְצוֹרָע״ קָאָמַר! כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. וְדִלְמָא נָזִיר טָמֵא, וּלְפוֹטְרוֹ מִן קָרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר! כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר טָהוֹר עוֹבֵר לְפָנָיו.

ושואלים עוד: ודלמא [ושמא] "הרי עלי צפורי מצורע" קאמר [אומר הוא], שהתכוון שהוא מקבל על עצמו להביא ציפורים במקום מצורע (ראה ויקרא יד, ד)? ומשיבים: כאן מדובר כגון שבשעה שאמר את דבריו היה נזיר עובר לפניו, ולכן מבינים את הדברים במשמעות של נזירות. ושואלים: ודלמא [ושמא] היה זה נזיר טמא, ולפוטרו מן קרבנותיו על ידי הבאת ציפורים עבורו קאמר [הוא אומר]?! ומשיבים: כגון שהיה נזיר טהור עובר לפניו, ואז יש לומר שהתכוון בכך לקבל על עצמו נזירות.

מַאי בֵּינַיְיהוּ?

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין פירוש ריש לקיש לפירושו של ר' יוחנן, אם לשניהם צריך לפרש שמדובר דווקא כאשר היה נזיר עובר לפניו?

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּגוֹן דַּאֲמַר ״צִיפֳּרִין הַסְּמוּכִין לְשֵׂעָר עָלַי״. לְרַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל גַּב דַּאֲמַר הָכִי, אִי נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו – אִין, אִי לָא – לָא. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – אַף עַל גַּב דְּאֵין נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בשיטת ר' מאיר כגון שאמר במפורש: "ציפרין הסמוכין לשער עלי", לר' יוחנן אף על גב [אף על פי] שאמר הכי [כך] בלשון זו, אי [אם] נזיר עובר לפניו — אין [כן], הרי זה נדר נזירות, אי [אם] לא היה נזיר עובר לפניו — לא. ואילו לר' שמעון בן לקיש אף על גב [אף על פי] שאין נזיר עובר לפניו מכל מקום נדר נזירות הוא, כי לדעתו מתפיס אדם בדבר הסמוך בכתוב.

מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָא מַתְפִּיס אִינִישׁ בְּמִילְּתָא דִּסְמִיךְ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״יָמִין״ – הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה. מַאי טַעֲמָא – לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם״?

ושואלים: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שלא מתפיס איניש [אדם] נדר במילתא דסמיך ליה [בדבר הסמוך לו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר "ימין" — הרי זו לשון שבועה, שאם אמר "ימין שאין אני אוכל ככר זו" — הרי זה כנשבע שלא יאכלנה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — לאו [האם לא] משום דכתיב [שנאמר] "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם" (דניאל יב, ז), שלשון "ימין" נחשבת כשבועה משום שהיא נזכרת סמוך ללשון שבועה בכתוב?

אָמְרִי: לָא, מִשּׁוּם דְּיָמִין גּוּפֵיהּ אִיקְרֵי שְׁבוּעָה. דְּתַנְיָא: מִנַּיִין לָאוֹמֵר ״יָמִין״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה – שֶׁנֶּאֱמַר ״נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ״. וּמִנַּיִין לָאוֹמֵר ״שְׂמֹאל״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה – שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ״.

ודוחים, אמרי [אומרים]: לא, הטעם הוא משום ש"ימין" גופיה [עצמה] איקרי [נקראת] שבועה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מניין לאומר "ימין" שהיא שבועה — שנאמר: "נשבע ה' בימינו" (ישעיה סב, ח), מניין לאומר "שמאל" שהיא שבועה שנאמר: "ובזרוע עזו" (ישעיה סב, ח), שכיון שנאמרה בהקבלה לימין משמע שהיא יד שמאל. ומכאן שלשון "ימין" ו"שמאל" היא עצמה לשון שבועה, ואין זו התפסה בדבר הסמוך לו בכתוב.

מתני׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים״ וּ״מִן הַזַּגִּים״ וּ״מִן הַתִּגְלַחַת״ וּ״מִן הַטּוּמְאָה״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו.

אמר אדם: "הריני נזיר מן החרצנים" וכן אם אמר "הריני נזיר מן הזגים" וכן מי שאמר "הריני נזיר מן התגלחת" וכן "מן הטומאה" — הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו. שלא רק מה שקיבל על עצמו חל עליו, אלא חלים עליו כל דיני נזיר, גם בדברים שלא הזכיר שמקבל על עצמו.

גמ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּדּוֹר מִכּוּלָּם, וְרַבָּנַן אָמְרִי: אֲפִילּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא בְּחַד מִנְּהוֹן הָוֵי נָזִיר.

מעירים: מתניתין [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אינו חייב לקיים נדר נזירות עד שידור מכולם, מכל הדברים האמורים בנזיר. ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: אפילו לא נזר אלא בחד מנהון [באחד מהם] — הוי [הריהו] בכך נזיר.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״. וְרַבָּנַן מַאי טַעֲמָא? אָמַר קְרָא ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון — אמר קרא [הכתוב] בפרשת הנזיר: "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" (במדבר ו, ד), לומר שצריך לידור נזירות מכל האיסורים. ומבררים: ורבנן מאי טעמייהו [וחכמים מה טעמם]? — אמר קרא [הכתוב] "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג), משמע שאם הוא נודר מיין ושיכר בלבד, נכללים בענין זה כל דיני הנזירות כולם.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נַמִי, הָכְתִיב ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "מיין ושכר יזיר"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד דבר אחר — לאסור על הנזיר יין מצוה כיין הרשות.

מַאי הִיא – קְדוּשְׁתָּא וְאַבְדַּלְתָּא?

ושואלים: מאי היא [מה הוא] יין מצוה — יין של קדושתא ואבדלתא [קידוש והבדלה]?