לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּזָכָר – שֶׁכֵּן אִיסּוּר אֶחָד, תֹּאמַר בִּנְקֵבָה – שֶׁשְּׁנֵי אִיסּוּרִין.

לא, אין אתה יכול לומר כך, שכן אם אמרת כך בזכר שכן יש בהבאת קרבנו מספק רק ספק איסור אחד, שמא מביא חולין בעזרה, תאמר בנקבה — שספק שני איסורין יש בה. עד כאן לשון הברייתא.

מַאי שְׁנֵי אִיסּוּרִין – לָאו אִיסּוּר נְבֵילָה וְחוּלִּין בָּעֲזָרָה? מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: וְדִילְמָא מִיחַיַּיב עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזִי כִּתְרֵין אִיסּוּרִין מִדְּרַבָּנַן!

ונברר: מאי [מה הם] שני איסורין אלה? לאו [האם לא] איסור נבילה (של אכילת עוף שנמלק) והבאת חולין בעזרה? הרי שר' יוסי בר' יהודה סבור שהבאת חולין לעזרה אסורה מן התורה! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: ודילמא מיחייב [ושמא מתחייבת] עליה הנקבה על דבר זה, לא מדין תורה, אלא משום דמיתחזי כתרין איסורין [שנראה כשני איסורים] שמן התורה, אף שבאמת אין הם אלא מדרבנן [מדברי סופרים]!

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: עַד מָתַי מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר – עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים.

ובאשר לעצם המחלוקת בענין טעם ההלכה במדיר את בנו בנזיר, אם מכוח הלכה למשה מסיני או מפני מצוות חינוך, מציעים: לימא כתנאי [האם לומר שדבר זה הוא כמחלוקת תנאים] שכבר דנו ונחלקו בבעיה זו. ששנינו: עד מתי מדיר האב את בנו בנזיר — עד שיביא הבן שתי שערות, אלו דברי רבי. ר' יוסי בר' יהודה אומר: עד שיגיע לעונת נדרים, שהיא כשנה קודם לכן, כאשר הבן מבין כבר בטיבם של נדרים, ואם נודר ונמצא שיודע מה משמעות הדברים — נדרו קיים.

מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא, דְּרַבִּי סָבַר: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר, וְאַף עַל גַּב דְּהִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים – מַדִּיר לֵיהּ וְאָזֵיל עַד דְּמַיְיתֵי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים, סָבַר: כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת, וְכֵיוָן דְּנָפֵיק מֵרְשׁוּתֵיהּ – תּוּ לָא מִיחַיַּיב?

מאי לאו [האם לא] תנאי [מחלוקת תנאים] היא; שרבי סבר [סבור]: הלכה למשה מסיני היא בנזיר, ומשום כך אף על גב [אף על פי] שהגיע הבן לעונת נדרים עוד קודם, והוא יכול להחליט מדעתו אם רצונו בנדר, מכל מקום כך היתה ההלכה כי מדיר ליה ואזיל [מדיר אותו האב והולך] עד דמייתי [שמביא] שתי שערות, שהן סימן בגרות, ואז יצא הבן מרשותו. ור' יוסי בר' יהודה דאמר [שאומר] שיכול להדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים, סבר [סבור] שדין זה שהאב מדיר את בנו הוא כדי לחנכו במצות, וכיון דנפיק מרשותיה [שיוצא מרשותו של האב] שהבן הלא יכול כבר לנדור בעצמו — תו [שוב] לא מיחייב [מחוייב] האב לחנכו?

אָמְרִי: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר, וְהָכָא בְּמוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ קָמִיפַּלְגִי;

ודוחים: אמרי [אומרים]: לא, אין הדבר כן. אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל] רבי ור' יוסי בר' יהודה כדעת ר' יוחנן שהלכה היא בנזיר, והכא [וכאן] בענין "מופלא הסמוך לאיש" קמיפלגי [חלוקים הם], שדנו בשאלה לגבי ילד ש"מפליא" (נודר) סמוך להיותו איש, כלומר סמוך לבגרותו, שמקובל בידינו שנדרו (אם מבין הוא את מהות הנדר) קיים. ונחלקו בדבר מקורה של ההלכה.

רַבִּי סָבַר: מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ דְּרַבָּנַן, וְאָתְיָא דְּאוֹרַיְיתָא דָּחְיָא דְּרַבָּנַן, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ דְּאוֹרַיְיתָא.

רבי סבר [סבור]: מופלא הסמוך לאיש דרבנן [מדברי סופרים] הוא שיכול לנדור, ומשום כך אתיא דאורייתא דחיא דרבנן [באה הלכה מן התורה שהאב מדיר את בנו ודוחה את התקנה שמדברי סופרים] שתיקנו שסמוך לבגרותו הוא נקרא כבר גדול ועצמאי לענין נדרים. ואילו ר' יוסי בר' יהודה סבר [סבור]: מופלא הסמוך לאיש דאורייתא [מן התורה] הוא, שעומד ברשות עצמו לענין נדרים, ולכן אין ההלכה שאב מדיר את בנו הקטן חלה עליו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת, וּמוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ דְּרַבָּנַן הִיא; רַבִּי סָבַר: אָתֵי חִינּוּךְ דְּרַבָּנַן וְדָחֵי מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ דְּרַבָּנַן,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] להיפך: דכולי עלמא [שלדעת הכל] האיש מדיר את בנו בנזיר מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות, וגם הדין שמופלא הסמוך לאיש לדעת הכל תקנה דרבנן [שמדברי סופרים] היא שנדריו קיימים. וטעם המחלוקת בין התנאים הוא שרבי סבר [סבור]: אתי [באה] מצות חינוך שהיא דרבנן [מדברי סופרים] ודחי [ודוחה] את דין מופלא הסמוך לאיש שהוא גם כן דרבנן [מדברי סופרים].

וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים, קָסָבַר: לָא אָתֵי חִינּוּךְ דְּרַבָּנַן וְדָחֵי מוּפְלָא הַסָּמוּךְ לְאִישׁ.

ור' יוסי בר' יהודה דאמר [שאומר] שהאב יכול להדיר את בנו רק עד שיגיע לעונת נדרים, קסבר [סבור הוא]: לא אתי [באה] מצות חינוך דרבנן [שמדברי סופרים] ודחי [ודוחה] דין מופלא הסמוך לאיש. ואם כן אין קשר הכרחי בין מחלוקת תנאים זו ובין מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לגבי דין מדיר בנו בנזיר, האם מקורו בהלכה למשה מסיני, או במצות חינוך.

לֵימָא הָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא שֶׁהִדִּירוֹ אָבִיו בְּנָזִיר וְהֵבִיאוֹ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל בּוֹדְקוֹ לֵידַע אִם הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אִם לֹא הֵבִיא.

לגופה של המחלוקת לגבי הזמן שמדיר האב את בנו, מציעים: לימא הני תנאי כי הני תנאי [האם נאמר שתנאים אלה נחלקו במחלוקת של תנאים אלה] המצויה במקור אחר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר בעודו קטן, והביאו לפני רבן גמליאל. והיה רבן גמליאל בודקו לידע אם הביא כבר שתי שערות והנדר לא חל, אם לא הביא והנדר חל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֵידַע אִם הִגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים אִם לָאו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, אַל תִּצְטַעֵר לְבוֹדְקֵנִי, אִם קָטָן אֲנִי – אֶהְיֶה בִּשְׁבִיל אַבָּא, אִם גָּדוֹל אֲנִי – אֶהְיֶה בִּשְׁבִיל עַצְמִי. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר: מוּבְטָח אֲנִי בְּזֶה שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה בְּיִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל.

ר' יוסי אומר שהיה בודקו לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו [לא], שלדעתו זהו הזמן הקובע. אמר לו הילד: רבי, אל תצטער (אל תטרח) לבודקני, אלא אם קטן אני — אהיה נזיר בשביל (בגלל, משום) מה שהדירני אבא, אם גדול אני — אהיה בשביל עצמי. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בזה בילד הזה שסופו להיות מורה הלכה בישראל. אמרו: אכן, לא היו אלא ימים מועטים שעברו עד שאכן הורה הוראה בישראל.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְעוֹנַת נְדָרִים – הַיְינוּ דְּקָאָמַר ״אִם קָטָן אֲנִי – אֶהְיֶה בִּשְׁבִיל אַבָּא״. אֶלָּא לְרַבִּי, דְּאָמַר עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת: ״וְאִם גָּדוֹל אֲנִי אֶהְיֶה בִּשְׁבִיל עַצְמִי״.

ומעתה נברר לעניינינו: בשלמא [נניח] לר' יוסי בר' יהודה שאמר שהאב יכול להדיר את בנו בנזיר רק עד שיגיע לעונת נדרים — היינו דקאמר [זהו שאמר] "אם קטן אני, אהיה בשביל אבא" שכוונתו — אם קטן אני, שלא הגיע עדיין לעונת נדרים. אלא, לדעת רבי דאמר [שאומר] שהאב מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות, אף שכבר נחשב גדול לענין נדרים, מה שאמר "ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי", מדוע יש צורך בדבר?