מִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָדֵין דְּחַטָּאת תִּקְרַב עוֹלָה? הָכָא נְקֵבָה, הָכָא זָכָר.

מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] הדין [זו] של חטאת תקרב עולה? הרי הכא [כאן] בחטאת, קריבה רק נקבה, ואילו הכא [כאן] בעולה קרב רק זכר, והרי זה כאילו פירש למה מיועד כל קרבן. ואם כן, אינך יכול להשוות דבר זה לשאר דברים שאינם מפורשים מצד עצמם, כגון בהמה בעלת מום ונסכא, שדינם כסתומים.

מְתִיב רַב הַמְנוּנָא: וּמִי אָמְרִינַן בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם כִּסְתוּמָה דָּמְיָא? תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו? בִּזְמַן שֶׁהָיָה הוּא וְאָבִיו נְזִירִים, וְהִפְרִישׁ אָבִיו מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ וּמֵת, וְאָמַר ״הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֲגַלַּח עַל מְעוֹת אַבָּא״;

מתיב [מקשה] רב המנונא על דברי רב נחמן, בראשית הסוגיא: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] שבהמה בעלת מום כסתומה דמיא [היא נחשבת]? תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדבריך ממה ששנינו: כיצד (באיזה אופן) אמרו האיש מגלח (מביא קרבנות של תגלחת נזיר) על נזירות אביו? ובהמשך הדברים נאמר: אבל בזמן שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות לקרבנות נזירותו ומת, ואמר הבן "הריני נזיר על מנת שאגלח (אביא קרבנות) על מעות שהפריש אבא", במקרה זה אינו מגלח על נזירות אביו.

הָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמוֹת – יִפְּלוּ לִנְדָבָה, הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת; חַטָּאת – תָּמוּת, עוֹלָה – תִּקְרַב עוֹלָה, וּשְׁלָמִים יִקְרְבוּ שְׁלָמִים. מַאי לָאו אֲפִילּוּ בַּעֲלַת מוּם?

ולכן, אם היו לו לאב מעות סתומות — יפלו אותם מעות לנדבה. ואם היתה לו בהמה מופרשת; חטאת — תמות, כדין כל חטאת שמתו בעליה, עולה — תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים. מאי לאו [האם לא] מדובר שהיתה בהמה זו אפילו בעלת מום? שהרי לא חילקה הברייתא אלא בין מעות לבהמה. ואם כן רואים שאף בעלת מום נחשבת כמפורשת, שלא כדברי רב נחמן!

לָא, תְּמִימָה. אֲבָל בַּעֲלַת מוּם כִּסְתוּמָה דָּמְיָא? מַאי אִירְיָא מָעוֹת? לֵימָא: הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה בַּעֲלַת מוּם יִפְּלוּ לִנְדָבָה!

ודוחים: לא, מדובר כאן דווקא בבהמה תמימה (שאינה בעלת מום), שהיא עצמה ראויה לקרבן, ולכן נחשבת כמפורשת. ועל כך מקשים: אבל לפי זה אם היתה זו בהמה בעלת מום, האם כסתומה דמיא [היא נחשבת]? אם כן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] נשנתה חלוקה בין בהמה למעות סתומים? לימא [יאמר] כך: היתה לו בהמה בעלת מום — יפלו דמיה לנדבה, ותהיה חלוקה זו בבהמות עצמן, וממנה נלמד לגבי מעות סתומים!

הָכִי נַמִי, בַּעֲלַת מוּם לְמַאי קַדִּישָׁא – לִדְמֵי, דְּמֵי – הַיְינוּ מָעוֹת.

ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] הכוונה, ואין הבדל בין בעלת מום ומעות, שהרי בעלת מום למאי קדישא [למה היא קדושה] — לדמי [לדמים] שיקבלו עבורה, ודמי היינו [דמים — הם] מעות. ונמצא שאין לדחות ממשנה זאת את דברי ר' נחמן שדין בעלת מום אינה כמעות סתומים.

מְתִיב רָבָא: ״קָרְבָּנוֹ״ – בְּקָרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּקָרְבַּן אָבִיו. יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל אָבִיו שֶׁהִפְרִישׁ – מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה,

מתיב [מקשה] רבא גם כן על דברי רב נחמן ממה ששנינו בקשר לקרבן חטאת: נאמר בתורה "והביא את קרבנו" (ויקרא ד, כג), וההדגשה היא: בקרבנו שלו הוא יוצא ידי חובתו, ואינו יוצא בקרבן אביו אם אביו נתחייב בקרבן חטאת, והפרישו, ומת. יכול לא יצא בקרבנו של אביו שהפריש דווקא כשאין העבירות של האב והבן שוות בחומרתן, כגון מן עבירה הקלה שחטא האב על עבירה החמורה שחטא בה הבן, או מן החמורה שחטא האב על הקלה שחטא הבן,

אֲבָל יוֹצֵא בְּקָרְבָּן שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו – מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קָרְבָּנוֹ״ ״קָרְבָּנוֹ״ – בְּקָרְבָּנוֹ הוּא יוֹצֵא, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל אָבִיו.

אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה — תלמוד לומר: "קרבנו", ושוב "קרבנו" (ויקרא ד, כח), פעם נוספת, להדגיש: בקרבנו שלו הוא יוצא ואינו יוצא בכל מקרה בקרבנו של אביו.

יָכוֹל לֹא יֵצֵא בְּקָרְבַּן אָבִיו בִּבְהֵמָה שֶׁהִפְרִישׁ – אֲפִילּוּ מִן הַקַּלָּה עַל הַקַּלָּה, מִן הַחֲמוּרָה עַל הַחֲמוּרָה – שֶׁהֲרֵי אֵין אָדָם מְגַלֵּחַ עַל בֶּהֱמַת אָבִיו בִּנְזִירוּת, אֲבָל יוֹצֵא בְּמָעוֹת שֶׁהִפְרִישׁ אָבִיו אֲפִילּוּ מִן הַחֲמוּרָה עַל הַקַּלָּה אוֹ מִן הַקַּלָּה עַל הַחֲמוּרָה – שֶׁהֲרֵי אָדָם מְגַלֵּחַ עַל מְעוֹת אָבִיו בִּנְזִירוּת,

ומכל מקום יש לשאול: יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש, אפילו מן הקלה על הקלה, וכן מן החמורה על החמורה כפי שלמדנו, שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות, ומוכח שאין בכך דין ירושה, אבל נאמר כי יוצא הבן ידי חובתו במעות שהפריש אביו לקרבנו, אפילו מן החמורה על הקלה, או מן הקלה על החמורה, שהרי אדם מגלח על מעות שהפריש אביו בנזירות,