וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן״? ״אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז״ – זֶה לוֹט שֶׁפֵּירַשׁ מֵאַבְרָהָם: ״וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן״ – שֶׁהִטִּיל מִדְיָנִים כִּבְרִיחִין וְאַרְמוֹן – ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'״.

ומדינים כבריח ארמון" (משלי יח, יט)? "אח נפשע מקרית עז" זה לוט שנקרא אחי אברהם ("וישמע אברהם כי נשבה אחיו". בראשית יד, יד ועוד) שפירש מאברהם, "ומדינים כבריח ארמון" שהטיל מדינים (=מדנים, מריבה) בין ישראל לבני לוט כבריחין וארמון, כבריחים שנועלים דלתות ארמון ואין יכולים הנמצאים בחוץ להיכנס פנימה, וכך נאסרו בני עמון ומואב שהם בני לוט מלבוא בקהל ישראל. והוא שנאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד).

דָּרַשׁ רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד וּבְכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״? ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד״ – זֶה לוֹט: ״וּבְכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״ – שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, דִּתְנַן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין, וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם.

ובאותו ענין דרש רבא ואיתימא [ויש אומרים שדרש זאת] ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע" (משלי יח, א)? "לתאוה יבקש נפרד" — זה לוט שנפרד מאברהם, "ובכל תושיה יתגלע" — שנתגלה לבסוף קלונו בבתי כנסיות שקוראים בהם בתורה על מעשיו, ובבתי מדרשות, ששונים בהם את דין צאצאיו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: עמוני ומואבי אסורין לבוא בקהל לשאת אשה מישראל, ואיסורן איסור עולם.

אָמַר עוּלָּא: תָּמָר זִינְּתָה, זִמְרִי זִינָּה.

אגב הדברים האמורים בבנות לוט שעשו זנות מתוך כוונה של מצוה, מביאים מה שאמר עולא: תמר זינתה, שבא עליה יהודה חמיה כזונה (ראה בראשית פרק לח), וגם זמרי בן סלוא זינה עם המדיינית (ראה במדבר פרק כה) ולכאורה מעשיהם שווים, אלא

תָּמָר זִינְּתָה – יָצְאוּ מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים, זִמְרִי זִינָּה – נָפְלוּ עָלָיו כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

תמר שזינתה לשם מצוה, להעמיד זרע — יצאו ממנה מלכים מלכי בית דוד, שבאו מפרץ בנה (ראה רות ד, יח-כב) ונביאים כגון ישעיהו. ואילו זמרי שזינה לעבירה — נפלו עליו (בגללו) כמה רבבות מישראל, עשרים וארבעה אלף במגיפה (במדבר כה, ט). ללמד שהכל תלוי בכוונה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גְּדוֹלָה עֲבֵירָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן!

אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה לשמה, כלומר, עבירה שנעשית לשם שמים, ממצוה שנעשית שלא לשמה. ומקשים: האם יש לדמות מצוה שלא לשמה לעבירה? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, ואיך אפשר לומר שעבירה לשמה גדולה יותר?

אֶלָּא אֵימָא: כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, דִּכְתִיב ״תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ״. מַאן נָשִׁים שֶׁבָּאֹהֶל – שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה.

אלא תקן הלשון וכך אימא [תאמר]: עבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה. וראיה לדבר ממה דכתיב [שנאמר]: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד). ופירשו: מאן [מי הן] אלו הנשים שבאהל — שרה רבקה רחל ולאה, ללמד שביאה זו של עבירה שנבעלה יעל לסיסרא לשם שמים, על מנת להרוג אותו בסופו של דבר, היא כמו הביאות שעשו האמהות. ומנין לנו שאכן עברה יעל אותה עבירה?

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב״ וגו'.

שאמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע (סיסרא) את יעל באותה שעה, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד

וְהָא קָא מִתְהַנְּיָא מִבְּעִילָה דִּילֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל טוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים אֵינָהּ אֶלָּא רָעָה אֵצֶל צַדִּיקִים,

"(שופטים ה, כז) שבכל פעם שנאמר בפסוק זה "כרע" או "נפל" או "שכב" רמז הוא לביאה נוספת שבא עליה. ושואלים: והא קא מתהניא [והרי נהנתה] על כל פנים כמי שעשתה רק לשם שמים מבעילה דיליה [שלו] ולמה משבחה הכתוב? אמר ר' יוחנן: כל טובתן של רשעים, כלומר, דבר טובה שעושים רשעים — אינה אלא רעה אצל צדיקים, ובוודאי שלא נהנתה מדבר זה. ומנין אנו למדים זאת?

שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב וְעַד רָע״. בִּשְׁלָמָא רַע – שַׁפִּיר, אֶלָּא טוֹב אַמַּאי לָא? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: טוֹבָתוֹ רָעָה הִיא, שְׁמַע מִינָּהּ.

שנאמר ללבן הארמי כאשר רדף אחרי יעקב: "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד), ויש לשאול: בשלמא [נניח] לדבר רע — שפיר [יפה] ומובן מדוע נצטווה שלא ידבר אתו, אלא טוב אמאי [מדוע] לא ידבר אתו? אלא, לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שאפילו טובתו של לבן רעה היא בעיני יעקב. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בָּא לִשְׁמָן. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק הָרָשָׁע – זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: רוּת בַּת בְּנוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה.

גופא [לגופה] של המימרה שנאמרה קודם בקיצור, מביאים אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן. וראיה לדבר — שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע, שלא עשה לשם שמים אלא כדי לקלל את ישראל — מכל מקום זכה ויצאה ממנו רות שנתגיירה לשם שמים, ואף יצא ממנה דוד מלך ישראל. וכיוצא בדבר אמר ר' יוסי בר' חנינא: רות, בת בנו של עגלון מלך מואב היתה, והוא היה מבניו של בלק מלך מואב.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ אֲפִילּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה – דְּאִילּוּ בְּכִירָה דִּקְרִיתֵיהּ ״מוֹאָב״. אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה״. מִלְחָמָה הוּא דְּלָא – אֲבָל צָעוּרֵי צַעֲרִינָן.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, כלומר, שאפילו על אמירת דברים בלשון נקיה מקבל אדם שכר על כך, שאילו הבת הבכירה של לוט דקריתיה [שקראה לו לבנה] מואב, שבשמו נרמז במפורש שנולד לה מן האב אמר ליה רחמנא [אמרה לו התורה] למשה "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) ונדייק: מלחמה הוא שלא הותרה, אבל צעורי צערינן [לצער, מותר לנו לצער אותם],

וְאִילּוּ צְעִירָה דִּקְרִיתֵיהּ ״בֶּן עַמִּי״. אֲמַר לֵיהּ ״אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם״ – אֲפִילּוּ צָעוּרֵי לָא תְּצַעֲרִינָן כְּלָל.

ואילו הבת הצעירה דקריתיה [שקראה לו לבנה] בן עמי, שרמזה שהוא בן המשפחה, ולא אמרה במפורש שהוא בן אביה על זרעה. אמר ליה [לו] למשה: "אל תצרם ואל תתגר בם" (דברים ב, יט) לומר: אפילו צעורי [לצער], לא תצערינן [תצערם] כלל.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכַר לַיְלָה אַחַת שֶׁקְּדַמְתָּהּ בְּכִירָה לַצְּעִירָה

אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שכן בשכר לילה אחת שקדמתה הבת הבכירה לצעירה וכוונתה היתה למצוה