וּרְמִינְהוּ: ״יָדִי נְזִירָה״ וְ״רַגְלִי נְזִירָה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם: ״רֹאשִׁי נְזִירָה״ ״כְּבֵדִי נְזִירָה״ – הֲרֵי זֶה נָזִיר. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – הֲרֵי זֶה נָזִיר!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו: אם אמר "ידי נזירה" וכן אם אמר "רגלי נזירה" — לא אמר כלום, אבל אם אמר "ראשי נזירה" או "כבדי נזירה" — הרי זה נזיר. זה הכלל: קיבל נזירות על דבר (אבר, חלק מן הגוף) שהנשמה תלויה בו, כלומר, שאי אפשר לחיות בלעדיו — הרי זה נזיר. ואם קיבל נזירות על חלק בגוף שאפשר להתקיים אף בלעדיו — אינו נזיר. ואם כן אף האומר על שערו, שוודאי אין הנשמה תלויה בו — לא היה צריך להיות נזיר!

אֲמַר רַב יְהוּדָה: דְּאָמַר הָכִי: יֵעָשֶׂה פִּי כְּפִיו מִיַּיִן, וּשְׂעָרִי כִּשְׂעָרוֹ מִלָּגוֹז.

אמר רב יהודה: יש להבין שאמר הכי [כך], שכך היתה כוונתו: יעשה פי כפיו להיאסר מיין, ושערי כשערו מלגוז.

״הֲרֵינִי נְזִירָה וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר וַאֲנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר״. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בַּעַל מִיעֲקַר עָקַר, אוֹ דִּלְמָא מֵיגַז גָּיֵיז? לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ?

שנינו במשנה אם אמרה אשה "הריני נזירה", ושמע בעלה ואמר "ואני" — אינו יכול להפר את נדרה. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: האם בעל המפר את נדר אשתו מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו כאילו לא היה, או דלמא [שמא] הוא רק מיגז גייז [גוזז אותו], כלומר, עוקר אותו מכאן ולהבא? ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה הבדל דין יוצא מזה] אם נאמר כצד זה או כצד זה —

לְאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְשָׁמְעָה חֲבֶרְתָּהּ וְאָמְרָה ״וַאֲנִי״. וְשָׁמַע בַּעְלָהּ שֶׁל רִאשׁוֹנָה וְהֵפֵר לָהּ; אִי אָמְרַתְּ מִיעֲקַר עָקַר – הַהִיא נַמִי אִישְׁתְּרַאי, וְאִי אָמְרַתְּ מֵיגַז גָּיֵיז – אִיהִי אִישְׁתְּרַאי, חֲבֶרְתָּהּ אֲסִירָא. מַאי?

לאשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), ושמעה חברתה ואמרה "ואני", ושמע בעלה של ראשונה והפר לה. ומעתה, אי אמרת מיעקר עקר [אם אומר אתה שעוקר] הבעל את הנדר מעיקרו — ההיא, השניה, נמי אישתראי [גם כן הותרה], שהרי תלתה בנדר שמתברר כעת שלא היה קיים כלל. ואי אמרת מיגז גייז [ואם אתה אומר שהוא רק גוזז] מכאן ולהבא — איהי אשתראי [היא הותרה] אבל חברתה אסירא [חברתה עדיין אסורה], שהרי לא נעקר הנדר משעה שתלתה בו את נדרה. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה זו?

תָּא שְׁמַע: ״הֲרֵינִי נְזִירָה״ וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְאָמַר ״וַאֲנִי״ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בַּעַל מֵיגַז גָּיֵיז – לֵיפֵר לְאִישְׁתּוֹ, וְהוּא לִיתַּסַר! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – בַּעַל מִיעֲקַר עָקַר!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: אמרה "הריני נזירה" ושמע בעלה ואמר "ואני" — אינו יכול להפר. ואי סלקא דעתך בעל מיגז גייז [ואם עולה על דעתך שהבעל רק גוזז] את הנדר — ליפר [שיפר] לאשתו והוא ליתסר [ייאסר], שהרי לנדרה היה חלות בשעה שתלה בו את נדרו, ולא נעקר למפרע מאותה שעה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, וכיון שעל ידי כך נמצא שעוקר את נדרו שלו — אינו יכול להפר לה?

לָא, לְעוֹלָם מֵיגַז גָּיֵיז. וּבְדִין הוּא דְּלֵיפֵר לָהּ, וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּלָא מָצֵי מֵיפֵר: כֵּיוָן דַּאֲמַר לָהּ ״וַאֲנִי״ – כְּמַאן דַּאֲמַר ״קַיָּים לֵיכִי״ דָּמֵי; אִי מִתְשִׁיל אַהַקָּמָתוֹ – מָצֵי מֵיפֵר, וְאִי לָא – לָא מָצֵי מֵיפֵר.

ודוחים: לא, לעולם יכול אתה לומר שהבעל מיגז גייז [גוזז] את הנדר מכאן ולהבא. ואם רק משום ענין זה, בדין הוא דליפר [שיפר] לה. והיינו טעמא דלא מצי מיפר [ואולם זה הטעם שאינו יכול להפר], כי כיון שאמר לה "ואני" הרי כמאן [כמי] שאמר "קיים ליכי" [לך] דמי [נחשב] ובעל שקיים את נדר אשתו שוב אינו יכול להפירו. ולכן, אי מתשיל אהקמתו [אם הוא נשאל לחכם על הקמתו], שמבקש שיתירו לו בית דין את מה שהקים — מצי מיפר [יכול להפר], ואי [ואם] לא — לא מצי מיפר [יכול להפר]. ואם כן אין מכאן ראיה.

תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְהִפְרִישָׁה אֶת בְּהֶמְתָּהּ, וְאַחַר כָּךְ הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, אִם שֶׁלּוֹ הָיְתָה הַבְּהֵמָה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר, וְאִם שֶׁלָּהּ הָיְתָה הַבְּהֵמָה, הַחַטָּאת – תָּמוּת.

ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), והפרישה את בהמתה לקרבן הנזירות, ואחר כך הפר לה בעלה את נדרה, ושוב אינה צריכה בהמה זו לקרבן, אם משלו היתה הבהמה ונתן לה לצורך הקרבן בלבד — הרי זה כאילו לא הוקדשה כלל, ותצא ותרעה בעדר עם שאר הבהמות, כבהמת חולין גמורה. ואם שלה היתה הבהמה, זו המיועדת לקרבן החטאת — תמות כדין כל בהמת חטאת שאי אפשר להקריבה, שהיא מומתת.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בַּעַל מִיעֲקַר עָקַר – תֵּיפּוּק לְחוּלִּין! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – בַּעַל מֵיגַז גָּיֵיז.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו — תיפוק [תצא] גם החטאת שהפרישה היא משלה לחולין, כדין חטאת נזיר שהתירו חכמים את נדרו (להלן נזיר לא, ב)! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הבעל רק מיגז גייז [גוזז] את הנדר, ובשעה שהפרישה בהמה היתה אכן נזירה, ולא נעקר דבר זה!

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעֲקַר עָקַר, וְהַיְינוּ טַעֲמָא: כֵּיוָן דְּלָא צְרִיכָה כַּפָּרָה – הֲוַת כְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וּגְמִירִי דְּחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ תָּמוּת.

ודוחים: לעולם אימא [יכול אני אומר] לך שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, והיינו טעמא [וזה הטעם]: כיון שלא צריכה כפרה עוד, שהרי הנדר בטל מעתה, הות [הריהי] בהמה זו נדונה כדין בהמת חטאת שמתו בעליה שאין צורך עוד בכפרתה, וגמירי [ולמודים אנו במסורת] שחטאת שמתו בעליה — תמות.

תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לַמֵּתִים – הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּלָא הֵיפֵר לָהּ בַּעַל – צְרִיכָא לְמֵימַר?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנה הבאה: האשה שנדרה בנזיר (נדר נזירות), ובכל זאת היתה שותה יין ומטמאה למתים — הרי זו סופגת (לוקה) את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על "לאו" מן התורה. ומעתה נברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שלא היפר לה הבעל — וכי צריכא למימר [צריך לומר] שהיא לוקה? הרי כל נזיר שעובר על נזרו לוקה!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא – דְּהֵיפֵר לָהּ בַּעַל. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בַּעַל מִיעֲקַר עָקַר – אַמַּאי סוֹפֶגֶת אַרְבָּעִים? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – בַּעַל מֵיגַז גָּיֵיז.

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כשהיפר לה הבעל. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו — אמאי [מדוע] סופגת ארבעים מלקות? הלא היא כאילו לא נדרה כלל! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שהבעל רק מיגז גייז [גוזז] את הנדר, ולכן כיון שחל עליה הנדר במשך זמן מסויים, הריהי לוקה על מה שעברה?

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בַּעַל מִיעֲקַר עָקַר, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הֵיפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה, וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים – אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים,

ודוחים: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שהבעל מיעקר עקר [עוקר] את הנדר מעיקרו, ואולם משום דקתני סיפא [ששנה בסוף]: היפר לה בעלה והיא לא ידעה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים — למרות שהיא התכוונה לעבירה, אינה סופגת את הארבעים מלקות כיון שלא היתה כאן עבירה בפועל, משום כך