גַּבֵּי ״יֵשׁ נוֹחֲלִין״ נַמִי, מְפָרֵשׁ עִיקַּר נַחֲלָה בְּרֵישָׁא.

גבי "יש נוחלין" נמי [גם כן] יש טעם בדבר שפירט תחילה את האמור בתחילת הדברים, כי מפרש עיקר נחלה הכתובה בתורה ברישא [בתחילה], ירושת הבנים את האב.

אֶלָּא [הָכָא], לִפְרוֹשׁ כִּינּוּיֵי בְּרֵישָׁא! אֶלָּא, הַיְינוּ טַעַם: יָדוֹת, הוֹאִיל וְאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא – חֲבִיבִין לֵיהּ.

ומעתה, שנוכחנו כי אין סדר קבוע לדבר, חוזרת השאלה: אלא [הכא [כאן] ] לפרוש כינויי ברישא [שיפרש את הכינויים בתחילה]! אלא היינו [זהו] הטעם: ידות, הואיל ואתיין ליה מדרשא [ובאו, נלמדו, מדרשה] של חכמים ואין להם מקור מפורש בתורה, לכן הם חביבין ליה [לו] לתנא משום החידוש שבהם, ולכן פתח בהם.

וְלִיפְתַּח בְּהוֹן בְּרֵישָׁא! תַּנָּא כִּי מַתְחִיל – מַתְחִיל בְּעִיקַּר קָרְבָּן, וּלְעִנְיַן פֵּירוּשֵׁי – מְפָרֵשׁ יָדוֹת בְּרֵישָׁא.

ושואלים: אם כן וליפתח בהון ברישא [שיפתח בהם בתחילה] וישנה קודם "כל ידות נזירות" ואחר כך "כל כינויי נזירות" וכו'! ומשיבים: התנא כי [כאשר הוא] מתחיל — מתחיל בעיקר קרבן הנזירות, כלומר, בדבר שיש לו עיקר בתורה, ולענין פירושי [פירוש] — מפרש ידות ברישא [בתחילה], מפני שנושא זה חביב בעיניו.

״הָאוֹמֵר אֱהֵא הֲרֵי זֶה נָזִיר״. דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר! אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו.

ומכאן לביאור דברי המשנה לפרטיהם. שנינו שם: האומר "אהא" — הרי זה נזיר. ושואלים: דלמא [שמא] "אהא בתענית" קאמר [אומר הוא]? ואין כוונתו כלל לנדר נזירות, אלא לנדר תענית! אמר שמואל: מדובר במשנתנו כגון שהיה נזיר עובר לפניו ואמר "אהא", וכיון שאמר "אהא" מובן מזה שלנזירות התכוון.

לֵימָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵינָן מוֹכִיחוֹת לָא הָוְויָין יָדַיִם? אָמְרִי: בִּזְמַן שֶׁנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו – לֵיכָּא לְסִפּוּקָא בְּמִילְּתָא אַחֲרִינָא, אֲבָל וַדַּאי אֵין הַנָּזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו – אָמְרִינַן: דִּלְמָא ״אֱהֵא בְּתַעֲנִית״ קָאָמַר.

ומבררים: לימא [האם לומר] מתוך דברי שמואל אלה קסבר [שסבור] שמואל שככלל ידים שאינן מוכיחות, חלקי דיבור שאין בהם כדי להוכיח מתוכם את כוונתו של האומר, לא הוויין [אינן] נחשבות ידים מחייבות כלל? את ההצעה הזו דוחים, אמרי [אומרים]: אין להסיק מכאן דבר זה, שכן בזמן שנזיר עובר לפניו — ליכא לספוקא במילתא אחרינא [אין להסתפק בדבר אחר] מהי כוונתו של האומר, והרי זו יד לנזירות. אבל ודאי כאשר אין הנזיר עובר לפניו והוא אמר "אהא", אמרינן [אומרים אנו]: דלמא [שמא] "אהא בתענית" קאמר [אומר הוא], ויש לומר שדווקא במקרה כזה שהידים אינן מוכיחות כלל, צריך שיהיה סימן כלשהו להוכיח למה כוונתו.

וְדִלְמָא לְפוֹטְרוֹ מִן קָרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר. דְּקָאָמַר בְּלִבּוֹ.

ושואלים: ואף כשהיה נזיר עובר לפניו ואמר "אהא" מדוע חלה עליו נזירות בכך, ודלמא [ושמא] לפוטרו מן קרבנותיו קאמר [אומר הוא]? שהתכוון לומר: "אהא במקומו" לענין הממון, וכוונתו לומר שנדר להביא על חשבונו את הקרבנות שחייב בהם הנזיר הזה, ולפוטרו מן העול הכספי! ומשיבים: כאן מדובר דקאמר [שהוא אומר] בלבו שמקבל על עצמו נזירות.

אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר], מה חידוש יש בהלכה זו, שהרי התכוון לנדור נדר נזירות! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] בעינן [צריכים אנו] שיהיו פיו ולבו שוין, וצריך לבטא בפיו בדיוק מה שהוא אומר בליבו, ואילו כאן בפיו רק אמר "אהא" ובליבו אמר שיהיה נזיר, ואם כן לא תחול עליו נזירות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שהדבר שאמר יכול להתפרש בדרך זו, ובליבו היה להיות נזיר — הריהו נעשה נזיר.

״אֱהֵא נָאֶה נָזִיר״. וְדִלְמָא אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת? כִּדְתַנְיָא: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״ – אֶנָּאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת. אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, לוּלָב נָאֶה, צִיצִית נָאָה, אֶכְתּוֹב לְפָנָיו סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וְאֶכְרְכֶנּוּ בְּשִׁירָאִין נָאִים!

שנינו במשנה: האומר "אהא נאה" — הריהו נזיר. ושואלים: ודלמא [ושמא] כשאמר "אהא נאה" התכוון לומר: אנאה (אהיה נאה) לפניו במצות? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הכתוב "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב) שמפרשים "אנוהו" מלשון נוי, וכוונתו — אנאה לפניו במצות. כיצד? אעשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה, אכתוב לפניו ספר תורה נאה ואכרכנו בשיראין (בבגדי משי) נאים, ואם כן אף "אהא נאה" יכול להתפרש גם בדרך אחרת!

אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁתָּפוּס בִּשְׂעָרוֹ, וְאָמַר ״אֶנָּאֶה״.

אמר שמואל: מדובר פה שתפוס (שמחזיק) באותה שעה בשערו, ואמר "אנאה" ולכן מובן מכאן שרצונו להיות נאה בנזירות.

נְזִירָא מִילְּתָא דַּעֲבֵירָה, וְאָמְרִינַן לֵיהּ ״נָאֶה״?

ותמהים לגופו של דבר: הרי נזירא [הנזירות] הריהי מילתא [דבר] של עבירה היא, כאשר יבואר שחכמים רואים עבירה בנזירות, ואמרינן ליה [ואומרים וקוראים אנו לו לנזיר] "נאה"?