״בַּיּוֹם הַהוּא״ לָמָּה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַשְּׁמִינִי, תְּנֵהוּ עִנְיָן לַשְּׁבִיעִי. וְרַבִּי נַמִי, הָכְתִיב ״בַּיּוֹם הַהוּא״! אָמַר לָךְ רַבִּי: הַהוּא לְהָכִי הוּא דְּאָתָא, לוֹמַר לְךָ: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו.

"ביום ההוא" למה לי? אלא, אם אינו ענין ליום השמיני, שאין צורך לומר "ביום ההוא" שהרי בו מדובר, תנהו ענין ליום השביעי והכוונה: "ביום ההוא" — ביום שהשלים ימי טהרתו. ושואלים: ולדעת רבי נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "ביום ההוא" ומה למד הוא ממילים נוספות אלה? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבי: הכתוב ההוא להכי [לכך] הוא דאתא [שבא] — לומר לך: אף על פי שלא הביא קרבנותיו מתחיל למנות נזירות טהרה מן היום השמיני. ולכן ההדגשה "וקידש את ראשו ביום ההוא" שהדבר תלוי ביום ולא בקרבן.

וְרַב חִסְדָּא, מַאי דּוּחְקֵיהּ לְאוֹקְמֵיהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? לוֹקְמָהּ כְּגוֹן דְּנִטְמָא דְּחַזְיָא בְּלֵיל שְׁמִינִי, וְרַבִּי הִיא!

ושואלים: ורב חסדא מאי דוחקיה לאוקמיה [מה דוחקו להעמיד] משנה זו דווקא כר' יוסי בר' יהודה? לוקמה [שיעמיד אותה] שמדובר כגון שנטמא דחזיא [שראה] כל פעם טומאה בליל שמיני, ויש כאן מצד אחד טומאות הרבה, כיון שחלה עליו כבר נזירות טהרה מאותו זמן. ובכל זאת אינו מביא אלא קרבן אחד על כולן משום שבכל פעם היתה הטומאה בלילה, בזמן שאין ראוי עדיין להביא בו קרבן על הטומאה הקודמת, שהרי אין קרבן קרב אלא ביום. ואם כן יתפרש שהמשנה כשיטת רבי היא!

מִדְּלָא מוֹקִים לָהּ כְּרַבִּי, לֵימָא קָסָבַר לֵילְיָא לָאו מְחוּסַּר זְמָן הוּא?

ומציעים: מתוך זה שלא מוקים לה [העמיד אותה] כרבי ובדרך הסבר זו, לימא קסבר [האם לומר שהוא, רב חסדא, סבור] כי ליליא לאו [לילה לא] מחוסר זמן הוא נחשב, שאף שאינו יכול להביא קרבנו בפועל, אינו נקרא מחוסר זמן, אלא הוא נחשב כחלק מן היום הראוי להבאת קרבן, ולכן הנטמא בערב שלפני יום שמיני דינו כנטמא ביום השמיני עצמו, שצריך להביא קרבן נוסף?

אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָא בְּהָא תַּלְיָא; אִי אָמְרַתְּ לֵילְיָא מְחוּסַּר זְמָן, אֵימַת מֶיחֱזֵי לְקָרְבָּן – לְצַפְרָא, נְזִירוּת נַמִי לָא חָיְילָא עַד צַפְרָא. וְאִי אָמְרַתְּ לֵילְיָא אֵינוֹ מְחוּסַּר זְמָן – נְזִירוּת טָהֳרָה חָיְילָא מֵאוֹרְתָא.

אמר רב אדא בר אהבה: יש לדחות את הדברים, שהרי אף אם היה רב חסדא סבור שלילה מחוסר זמן, לא יכול היה להעמיד את המשנה כרבי, שכן הקרבן והנזירות החדשה הא בהא תליא [זה בזה תלוי], אי אמרת [אם אומר אתה] ליליא [הלילה] מחוסר זמן, אם כן אימת מיחזי [מתי הוא נעשה ראוי] לקרבן — לצפרא [בבוקר] בלבד, בהתאם לכך נזירות נמי [גם כן] לא חיילא [חלה] עד צפרא [הבוקר]. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שליליא [הלילה] אינו מחוסר זמן וכבר נתחייב בקרבן — אם כן נזירות טהרה חיילא מאורתא [חלה מהערב], ובטומאה זו שנטמא בלילה מתחייב בקרבן נוסף. ואם כן, בכל אופן שנדון בהלכה של מחוסר זמן בלילה, אי אפשר להעמיד את המשנה כשיטת רבי, וממילא גם אי אפשר ללמוד מכאן על דעתו של רב חסדא.

גּוּפָא, נִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי – אֵינוֹ מֵבִיא אֶלָּא קָרְבָּן אֶחָד. נִטְמָא בַּשְּׁמִינִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי – מֵבִיא קָרְבָּן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. מַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר,

גופא [לגופא] של הלכה שהזכרנו, מביאים ברייתא: נזיר שנטמא וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו, וחזר ונטמא בשביעי — אינו מביא אלא קרבן אחד. נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני — מביא קרבן על כל אחד ואחד מהפעמים שנטמא. ומכל מקום מתחיל ומונה מיד ביום השמיני לנזירות טהרה, אף שלא הביא קרבנותיו, אלו דברי ר' אליעזר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קָרְבָּן אֶחָד עַל הַכֹּל, עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ. הֵבִיא חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא, וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וְנִטְמָא – מֵבִיא קָרְבָּן עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. הֵבִיא חַטָּאתוֹ וְלֹא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ – מוֹנֶה.

וחכמים אומרים: אם לא הספיק להביא קרבן ביום השמיני עד שנטמא, הרי זו כטומאה ארוכה, ומביא קרבן אחד על הכל, על כל הפעמים שנטמא, עד שיביא קרבן חטאתו לגמר נזירות הטומאה, שרק אז מתחיל למנות את הנזירות הבאה. לפיכך, הביא חטאתו ונטמא, והביא חטאתו ונטמא — מביא קרבן על כל אחד ואחד. הביא חטאתו ולא הביא אשמו קרבן אשם שמביא נזיר טמא — מונה, מתחיל למנות את מנין הימים של נזירות הטהרה.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁחַטָּאתוֹ עִיכַּבְתּוֹ – כֵּן אֲשָׁמוֹ מְעַכְּבוֹ.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו עיכבתו מלהתחיל מנין ימי נזירות שניה, כן אשמו מעכבו, ואם נטמא שוב עד שלא הביא אשם — מביא קרבן אחד על הכל.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמַר קְרָא ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְרַבָּנַן: ״הַהוּא״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא אֲשָׁמוֹ.

שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' אליעזר טעמו כי אמר קרא [הכתוב] "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא), לומר: אף על פי שלא הביא קרבנותיו, שהיום השמיני הוא הקובע לתחילת נזירות הטהרה, ולא הבאת הקרבנות. ורבנן [וחכמים] סבורים כי הכתוב "ביום ההוא" בא למעט, ולומר אף על פי שלא הביא אשמו מונה מן היום ההוא, אבל קרבן חטאת חייב להביא.

אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״הַהוּא״ לָמָּה לִי? אָמַר לָךְ: ״הַהוּא״ – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיא עוֹלָתוֹ. וְרַבָּנַן: עוֹלָה לָא בָּעֵי מִיעוּטָא, דּוֹרוֹן בְּעָלְמָא הוּא.

אלא לדעת ר' ישמעאל הכתוב "ביום ההוא" למה לי? הרי לשיטתו הדבר תלוי בקרבן ולא ביום! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' ישמעאל: "ביום ההוא" בא ללמד שאף על פי שלא הביא עולתו, מתחיל למנות ואין העולה מעכבת. ורבנן [וחכמים] אומרים על כך: עולה לא בעי מיעוטא [צריכה מיעוט] מיוחד בכתוב להודיע שאינה מעכבת, ומדוע — דורון (מתנה) בעלמא [בלבד] הוא ואיננה חלק מכפרתו.

מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּתַנְיָא: ״וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁכָּל אֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁהֵן מְעַכְּבִין, יָכוֹל אַף זֶה מְעַכְּבוֹ,

ומסבירים עוד: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שסבורים שרק הבאת החטאת מעכבת ממנין חדש של ימי נזירות? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בנזיר שנטמא "והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם" (במדבר ו, יב), מה תלמוד לומר? והרי נוהג הוא בנזירות חדשה רק לאחר שיקריב את כל קרבנותיו! אלא, לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה שהן מעכבין את הכפרה, ולפני שהביא את האשם עדיין הוא מחוסר כפרה ואינו יכול לאכול בקדשים, יכול אף אשם זה מעכבו ממנין חדש לנזירותו —