אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל, וּבָא חֲבֵירוֹ וּפָרַע מֵעָלָיו מַעֲזִיבָה.

אלא כך יש להסביר את שאלת רבא: כגון שנכנס הנזיר לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל (ארון) שהם כלי עץ גדולים מאד שאינם מקבלים טומאה, ואם אדם נמצא בתוכם והם נמצאים בבית הקברות — אינו נטמא, ובא חבירו ופרע (גילה) מעליו את המעזיבה (הגג) של הכלים הללו, ואז הוא נטמא בטומאת המת, והתרו בו שיצא.

כִּי גְּמִירִין שְׁהִיָּיה – בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל אַבָּרָאי – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ.

והשאלה היא: כי גמירין [כאשר למודים אנו במסורת] דין זה של חיוב מלקות על שהייה בטומאה, הרי זה רק בבית המקדש, אבל אבראי [בחוץ], שלא במקדש, כגון נזיר בבית הקברות — לא, וחייב מלקות אף אם לא שהה בבית הקברות. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]? ואף נזיר בבית הקברות אינו לוקה אם לא שהה שם שהות מסויימת. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: נָזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, טָעוּן גִּילּוּחַ אוֹ לֹא? כִּי בָּעֵי תִּגְלַחַת – טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא, דְּקָא מְטַמֵּא לִנְזִירוּתֵיהּ, אֲבָל טָמֵא שֶׁנָּזַר – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

בעי [שאל] רב אשי: מי שנזר והוא באותה שעה היה בבית הקברות, מה דינו? האם טעון (חייב) גילוח לפני שינהג נזירות טהרה, או לא? וצדדי השאלה: כי בעי [כאשר זה שנזיר טמא צריך] תגלחת הרי זה דווקא בטהור שנטמא, דקא [שהוא] מטמא לנזירותיה [את נזירותו], אבל טמא שנזר, שעדין לא חלה עליו נזירות טהרה — לא. או דלמא [שמא] לא שנא [שונה]?

תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲפִילּוּ הָיָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵינוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. קָרְבַּן טוּמְאָה הוּא דְּלָא מַיְיתֵי, אֲבָל גַּלּוּחֵי – בָּעֵי! מַה טַּעַם קָאָמַר; מַה טַּעַם אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה – מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵי גַּלּוּחֵי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה, ממה ששנינו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אינו עולה לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק מכאן: קרבן טומאה הוא שלא מייתי [מביא], אבל גלוחי בעי [לגלח צריך]! ודוחים: אפשר לומר כי בסגנון של "מה טעם" קאמר [אומר, נשנתה ההלכה] וכך יש להבין: מה טעם נזיר זה אינו מביא קרבן טומאה — משום שלא בעי גלוחי [צריך לגלח].

תָּא שְׁמַע: אֵין בֵּין טָמֵא שֶׁנָּזַר לְנָזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא אֶלָּא: טָמֵא שֶׁנָּזַר – שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וְנָזִיר טָהוֹר שֶׁנִּטְמָא – אֵין שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. מַאי לָאו, הָא לְתִגְלַחַת – זֶה וְזֶה שָׁוִין? לָא, הָא לְמַלְקוֹת זֶה וְזֶה שָׁוִין.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממקור אחר: אין הבדל בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא שטמא שנזר — שביעי שלו (של ימי טהרתו מן המת) עולה לו מן המנין של ימי נזירות טהרתו שעליו למנות, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין החדש של ימי נזירותו שעליו למנות. ונדייק מכאן: מאי לאו [האם לא] הא [הרי] לתגלחת — זה וזה שוין, שמכל מקום צריך לגלח? ודוחים: לא, אפשר לומר: הא [הרי] למלקות זה וזה שוין.

אֲבָל תִּגְלַחַת מַאי – זֶה מְגַלֵּחַ, וְזֶה אֵינוֹ מְגַלֵּחַ? לִיתְנִיֵּיהּ. תְּנָא שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ, וְכָל מִילֵּי.

ושואלים: אבל תגלחת מאי [מה] יהא הדין לפי זה — זה (נזיר שנטמא) מגלח, וזה (טמא שנזר) אינו מגלח? אם כן ליתנייה [שישנה אותו] הבדל זה גם כן! ומשיבים: תנא [שנה] שביעי שלו וכל מילי [הדברים] הקשורים בו. ואף דין תגלחתו נכלל בו, שכן ההלכה ששביעי עולה לו הריהי משום שאינו מגלח ואינו מביא קרבן.

תָּא שְׁמַע: אֵין לִי אֶלָּא יְמֵי טוּמְאָתוֹ שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, יְמֵי חִלּוּטוֹ מִנַּיִן? וְדִין הוּא: מַה יְּמֵי טוּמְאָתוֹ מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן – אַף יְמֵי חִלּוּטוֹ מְגַלֵּחַ וּמֵבִיא קָרְבָּן, וּמַה יְּמֵי טוּמְאָתוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן – אַף יְמֵי חִלּוּטוֹ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במדרש ההלכה: אין לי אלא ימי טומאתו של נזיר שנטמא שאין עולין לו מן המנין של ימי הנזירות, ימי חלוטו של נזיר, שנעשה בתוך נזירותו מצורע מוחלט, מנין שאינם עולים לו למנין נזירותו? ולכאורה ודין (סברה על פי הגיון) הוא: מה ימי טומאתו של הנזיר, בסופם מגלח ומביא קרבן — אף ימי חלוטו של מצורע הלכה היא שבסופם מגלח ומביא קרבן לצרעתו, ומדמיון זה של הדברים, נלמד: מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין — אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין.

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ – שֶׁכֵּן מְבַטֵּל בָּהֶן אֶת הַקּוֹדְמִין, לְפִיכָךְ אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, תֹּאמַר בִּימֵי חִלּוּטוֹ שֶׁאֵינוֹ מְבַטֵּל אֶת הַקּוֹדְמִין, לְפִיכָךְ עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

ודוחים: לא, אם אמרת בימי טומאתו, שכן מבטל בהן את הקודמין אף ימים שנהג קודם לכן נזירותו בטהרה — לפיכך אין עולין לו מן המנין, תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל את הקודמין, שאם נותרו שלושים ימים לגידול שיער אינו צריך לחזור ולמנות את הימים שלפני צרעתו, לפיכך אפשר לומר שעולין לו מן המנין.

אָמַרְתָּ: וּמַה נָּזִיר בַּקֶּבֶר, שֶׁשְּׂעָרוֹ רָאוּי לְתִגְלַחַת – אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, יְמֵי חִלּוּטוֹ שֶׁאֵין רָאוּי לְתִגְלַחַת – לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן?

כנגד זה טוענים: אמרת, ומה נזיר שהיה בקבר (במקום טמא) ששערו ראוי לתגלחת של נזירות — אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת של נזירות, שהרי עליו לגלח תגלחת מצורע קודם לכן, לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין? עד כאן לשון הברייתא.

מַאי לָאו תִּגְלַחַת טוּמְאָה? לָא, תִּגְלַחַת טָהֳרָה. הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא,

וממנה נסיק: מאי לאו [האם לא] מדובר שם במי שנזר בבית קברות, ועליו אומרת הברייתא ששערו ראוי לתגלחת טומאה? ונלמד מכאן שמי שנזר בהיותו בבית הקברות צריך לגלח שערו! ודוחים: לא, מדובר בתגלחת טהרה, שאם נטהר אחר כך והשלים את ימי נזירותו — מגלח לבסוף את שערו בטהרה, ובכלל זה גם השיער שצמח בימי טומאתו הקודמים. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר,