קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל אַחַר מְלֹאת – שִׁבְעָה סוֹתֵר. ״הֲרֵינִי נָזִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ וְנִטְמָא יוֹם שְׁלֹשִׁים – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. לָא פָּלֵיג רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר ״שְׁלֵימִין״.

קסבר [סבור] ר' אליעזר: כל שנטמא אחר מלאת ימי נזירותו רק שבעה ימים סותר, ולדעתו יום שלושים אחר מלאת הוא. עוד שנינו במשנה שאם אמר "הריני נזיר שלשים יום" ונטמא ביום שלשים — סותר את הכל, על כך לא פליג [חלק] ר' אליעזר, כי מדובר כאן כאשר אמר במפורש שמקבל עליו נזירות שלושים יום שלימין, ובמקרה זה נחשב הדבר שנטמא בתוך הנזירות.

״הֲרֵינִי נָזִיר מֵאָה יוֹם״ וְנִטְמָא יוֹם מֵאָה – סוֹתֵר אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ סוֹתֵר אֶלָּא שְׁלֹשִׁים. וְכוּלָּהּ כִּדְהָוֵינַן בָּהּ אַלִּיבָּא דְּבַר פַּדָּא וְרַב מַתָּנָא.

עוד שנינו שאם אמר "הריני נזיר מאה יום" ונטמא ביום מאה — סותר את הכל, ר' אליעזר אומר: אינו סותר אלא שלשים. ואת המשנה כולה יש להמשיך ולפרש כדהוינן [כפי שעסקנו] בה אליבא [על פי שיטתם] של בר פדא ורב מתנא בפרק ראשון בדפים ה-ו.

מתני׳ מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲפִילּוּ הָיָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. יָצָא וְנִכְנַס – עוֹלִין לוֹ מִן הַמִּנְיָן, וּמֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה.

מי שנזר נדר נזירות והוא נמצא אז בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום שלמים ולא יצא — אין ימים אלה שהיה בבית הקברות עולין (נחשבים) לו מן המנין של הנזירות, ולפיכך אינו מביא קרבן טומאה, לפי שנדר הנזירות לא חל עליו עדיין. אם יצא מבית הקברות ונכנס אליו שנית — עולין לו הימים הללו מן המנין, כלומר, שחלה עליו הנזירות, ולפיכך מביא קרבן טומאה לאחר שנכנס שוב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ״ – עַד שֶׁיְּהוּ לוֹ יָמִים רִאשׁוֹנִים.

ר' אליעזר אומר: לא נאמרה הלכה זו אם נכנס לבית הקברות בו ביום שיצא משם, שנאמר בקשר להלכות הנזיר שנטמא: "והימים הראשנים יפלו" (במדבר ו, יב), ולמדים אנו מלשון זו: עד שיהו לו ימים ראשונים של טהרה שנהג בהם נזירות, אבל אם לא היו ימים ראשונים של טהרה לא חלים עליו דינים אלה.

גמ׳ אִיתְּמַר, מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נְזִירוּת חָלָה עָלָיו, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין נְזִירוּת חָלָה עָלָיו. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נְזִירוּת חָלָה עָלָיו, סָבַר: מִיתְלָא תַּלְיָא וְקַיְּימָא, כֵּיוָן דְּמַשְׁכְּחָא טָהֳרָה – חָיְילָא. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵין נְזִירוּת חָלָה עָלָיו, אִי הָדַר וְאָמַר – חָיְילָא עֲלֵיהּ, וְאִי לָא – לָא.

איתמר [נאמר] שנחלקו בענין מי שנזר והוא נמצא אותה שעה בבית הקברות, ר' יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו. ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן שאמר שנזירות חלה עליו, סבר [סבור]: משעה שקיבל על עצמו נזירות מיתלא תליא וקיימא [תלויה היא ועומדת], כיון דמשכחא [שהיא מוצאת] מצב שבו האדם נמצא בטהרה (אם יצא מבית הקברות), הריהי חיילא [חלה] עליו מיד. שבעצם הנדר חל עליו משעה שנדר, אלא שאין לו אפשרות לחול בפועל בהיותו במקום טמא. וריש לקיש אמר: אין נזירות חלה עליו כל עיקר. ומשום כך אי הדר ואמר [אם הוא חוזר ואומר] לאחר שיצא משם שהוא מקבל על עצמו נזירות — חיילא עליה [חלה עליו], ואי [ואם] לא חוזר ואומר — לא חלה עליו.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: מִי שֶׁנָּזַר וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אֲפִילּוּ הָיָה שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם – אֵין עוֹלִין מִן הַמִּנְיָן, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טוּמְאָה. קָרְבַּן טוּמְאָה הוּא דְּלָא מַיְיתֵי, הָא מֵיחַל חָיְילָא עֲלֵיהּ! אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ בְּתוֹרַת טוּמְאָה וְאֵינוֹ בְּתוֹרַת קָרְבָּן.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק: קרבן טומאה הוא שלא מייתי [מביא], הא מיחל [הרי לחול] — חיילא עליה [חלה עליו]! אמר ליה [לו] הכוונה היא: אינו בתורת טומאה, ומשום כך אינו בתורת קרבן, שאינו נזיר כלל.

אֵיתִיבֵיהּ: מִי שֶׁהָיָה טָמֵא וְנָזַר – אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִיטַּמֵּא לַמֵּתִים. וְאִם גִּילֵּחַ וְשָׁתָה יַיִן וְנִטְמָא לַמֵּתִים – הֲרֵי זֶה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חָיְילָא – הַיְינוּ טַעֲמָא דְּסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא חָיְילָא – אַמַּאי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים?

ועוד איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא: מי שהיה טמא ונזר, שקיבל עליו נזירות בעודו טמא, מכל מקום הרי זה נוהג כנזיר בדיניו, שאסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים. ואם גילח, וכן אם שתה יין, וכן אם נטמא למתים — הרי זה סופג (לוקה) את הארבעים, מלקות שלוקה בהם העובר על איסור לא תעשה מן התורה. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא חיילא [נניח אם אתה אומר שהנזירות חלה] עליו באותה שעה — היינו טעמא [זה הטעם] שסופג את הארבעים ככל העובר על נזירותו, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהנזירות מעיקרה לא חיילא [חלה], אמאי [מדוע] סופג את הארבעים?