נִטְמָא בִּימֵי צָרַעְתּוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סוֹתֵר, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר.

נטמא למת בימי צרעתו, שימי הצרעת עצמם אינם סותרים את ימי הנזירות להצריכו למנות מחדש נזירות שלימה, אבל גם אינם נמנים עמהם — ר' יוחנן אמר: סותר את הימים הקודמים שנהג בהם נזירות קודם שנצטרע, ולאחר שיטהר מצרעתו עליו למנות מחדש נזירות שלימה שנדר. ריש לקיש אמר: אינו סותר, ואין עליו אלא להשלים את ימי נזירותו לאחר שיטהר מצרעתו.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: סוֹתֵר, דְּהָא בִּנְזִירוּת קָאֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר, צָרַעַת לְחוּד וּנְזִירוּת לְחוּד.

ומסבירים את השיטות, ר' יוחנן אמר: סותר, דהא [שהרי] בנזירות קאי [הוא עומד, נמצא], אף כשהוא מצורע, שכן צרעתו אינה סותרת את נזירותו. ריש לקיש אמר: אינו סותר כי לדעתו צרעת לחוד ונזירות לחוד, שהרי ימי הצרעת אינם נחשבים במנין ימי הנזירות.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהַךְ קַמָּיְיתָא – בְּהַהִיא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן סוֹתֵר, שֵׁם נְזִירוּת אַחַת הִיא, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּנָזִיר לְחוּד וְצָרַעַת לְחוּד.

ומעירים: וצריכא [וצריכה] מחלוקת זו להיאמר בשני המקרים, דאי איתמר בהך קמייתא [שאילו היה נאמר רק בזו הראשונה], שנטמא בימי הנזירות על הולדת בנו, היינו אומרים: דווקא בההיא אמר ר' יוחנן שסותר גם את ימי נזירותו כי שם נזירות אחת היא, אף כי מקורה בשני נדרים שונים. אבל בהא [בזו] בנצטרע ונטמא למת אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, שכן נזיר לחוד וצרעת לחוד.

וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אֲבָל בְּהַךְ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, צְרִיכָא.

ומן הצד השני: ואי איתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו], בנטמא בימי צרעתו, היינו אומרים דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ריש לקיש שאינו סותר את נזירותו, אבל בהך [בזו] שנטמא בימי בנו אימא [אמור] שמודה ליה [לו] לר' יוחנן שסותר, שהרי שם נזירות אחד הוא, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת ביניהם בשני המקרים.

נִטְמָא בְּיוֹם גִּידּוּל שֵׂעָר, רַב אֲמַר: אֵינוֹ סוֹתֵר; אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר סוֹתֵר – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָאֵי בִּנְזִירוּת, גִּידּוּל שֵׂעָר – מִישְׁלָם נְזִירוּת הוּא.

בעקבות מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש נדונה השאלה הבאה: נטמא ביום גידול שער, כגון שנצטרע בימי נזירותו, ונטהר מצרעתו וגילח תגלחת המצורע, ואחר כך צריך להמתין עוד שלושים יום עד שיגדל שערו כדי שיוכל לגלח לנזירותו, ובמשך ימים אלה שנוספו על ימי נזירותו, בהם עליו להשלים גידול שערו — נטמא. רב אמר: אינו סותר את הימים שמנה קודם לכן לנזירותו. ומסבירים: אפילו לדעת ר' יוחנן דאמר [שאומר] שאם נטמא בימי נזירות בנו סותר הכל — הני מילי היכא דקאי [דברים אלה אמורים דווקא היכן שהוא עומד] עדיין בנזירות, אבל זמן גידול שער מישלם [השלמת] נזירות הוא ואינו חלק מן הנזירות עצמה.

וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: סוֹתֵר; אֲפִילּוּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר אֵין סוֹתֵר – הָתָם שְׁתֵּי נְזִירוֹת, הָכָא חֲדָא נְזִירוּתָא.

ושמואל אמר: סותר. ומסבירים: ואפילו לדעת ריש לקיש דאמר [שאומר] שאם נטמא בימי נזירות בנו אין סותר את ימי נזירותו — התם [שם] מדובר דווקא בשתי נזירות (נזירויות) שונות, שלו ושל בנו, אבל הכא [כאן] חדא נזירותא [נזירות אחת] היא, שימי גידול השיער משלימים את נזירותו.

אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם קָדַשׁ שֵׂעָר בַּדָּם – אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

אמר רב חסדא: הכל מודים שאם קדש שער בדם, שנזיר שהשלים ימי נזירותו והביא קרבנותיו, ונזרק הדם ועדיין לא גילח שערו, ונטמא — אין לו תקנה, שאינו יכול להיות מותר בשתיית יין ובגילוח. שכן לא הותר על ידי הקרבנות שהקריב — מאחר שנטמא, וקרבן אחר להתירו אינו יכול להביא — שהרי כבר הביא קרבנות על נזירותו זו, ואין מביאים פעמיים קרבנות על נזירות אחת.

אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כֵּיוָן דְּאָמַר תִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת – תּוֹךְ מְלֹאת הִיא, וְלִסְתּוֹר! אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – הָאָמְרִי תִּגְלַחַת לֹא מְעַכֶּבֶת! לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, וּמַאי ״אֵין לוֹ תַּקָּנָה״ – אֵין לוֹ תַּקָּנָה לְמִצְוַת גִּילּוּחַ.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטת מי] אמר רב חסדא הלכה זו? אי אליבא [אם לשיטת] ר' אליעזר — אין הלכה כן, שהרי כיון דאמר [שאומר] ר' אליעזר שתגלחת מעכבת השלמת נזירותו, ואם כן טומאה של תוך מלאת היא בתוך זמן הנזירות, ומדוע אין לו תקנה? ולסתור [ושיסתור] ימי הנזירות וינהג נזירות נוספת במקומם, ואחר כך יגלח כדין! אלא תאמר אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] אמר רב חסדא הלכה זו — האמרי [הרי אומרים הם] תגלחת לא מעכבת, והרי זה כמי שנטמא לאחר ששלמה נזירותו! ומשיבים: לעולם תאמר שהוא אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], ומאי [ומה פירוש] "אין לו תקנה" — הכוונה אין לו תקנה למצות גילוח שאינו יכול לקיים מצוות גילוח בטהרה כדינה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: נָזִיר שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו – לוֹקֶה עַל הַטּוּמְאָה, וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַל הַתִּגְלַחַת וְלֹא עַל הַיַּיִן. מַאי שְׁנָא טוּמְאָה דְּלָקֵי – דְּאָמַר קְרָא ״כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה'״ לְרַבּוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: נזיר שכלו לו ימיו, כלומר, ימי נזירותו, ועדיין לא הביא את קרבנותיו — אם נטמא למתים הרי זה לוקה על הטומאה כדין כל נזיר שנטמא, אבל אינו לוקה על התגלחת אם התגלח ולא על היין אם שתה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] טומאה דלקי [שלוקה עליה] — שאמר קרא [הכתוב] "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא" (במדבר ו, ו), ולמדו מריבוי הלשון "כל" לרבות (להוסיף) ימים שלאחר מלאת השלמת הנזירות, כימים שלפני מלאת שאסור לו להיטמא בהם במת, ולוקה על כך.

אִי הָכִי אַתִּגְלַחַת נַמִי לִיחַיֵּיב, דְּהָא אָמַר רַחֲמָנָא ״כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״ – לַעֲשׂוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת! וְתוּ: ״כָּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן״ – לַעֲשׂוֹת יָמִים שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת כַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת!

אולם אי הכי [אם כך] על התגלחת נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] מלקות, דהא אמר רחמנא [שהרי אמרה תורה] "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) וגם שם לשון "כל" באה לרבות, לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת! ותו [ועוד], גם לענין שתיית יין, הלוא נאמר "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל" (במדבר ו, ד), וריבוי זה של "כל" בא לעשות ימים שלאחר מלאת כימים שלפני מלאת לענין איסור שתיית יין, ואם כן מה טעם ההבדל בדין בין טומאה ובין תגלחת ושתיית יין?