אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אִי מַשְׁכַּחְנָא דְּהָוֵי נָזִיר – אֲגַלְּחֵיהּ. הָכָא נַמִי הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִי מַשְׁכַּחַת דְּמִיגַּרְשָׁה – קַדֵּישׁ לִי.

אלא ודאי יש לפרש כי הכי קאמר [כך אמר], זו היתה כוונתו של הראשון: אי משכחנא דהוי [אם אמצא מישהו שיהיה] נזיר, אגלחיה [אגלח אותו]. ואם כן הכא נמי הכי קאמר ליה [כאן גם כן בקידושין, יש לומר שכך אומר לו] המשלח: אי משכחת דמיגרשה, קדיש [גם אם אתה מוצא אשה שנתגרשה בינתיים, קדש] אותה לי. ואם כן יהיה אסור לו לשאת את אחותה, וקשה לרבא!

אָמְרִי: לָא מְשַׁוֵּי אִינִישׁ שָׁלִיחַ אֶלָּא בְּמִילְּתָא דְּמָצֵי עָבֵיד הָשְׁתָּא, בְּמִילְּתָא דְּלָא מָצֵי עָבֵיד לֵיהּ הָשְׁתָּא – לָא מְשַׁוֵּי.

ודוחים: אמרי [אומרים]: יש להבחין בין נזיר שמקבל על עצמו דבר מה לעתיד, לבין שליחות, שבה אנו אומרים: לא משוי איניש [אין אדם עושה] שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא [בדבר שהוא עצמו יכול לעשות עכשיו] בשעה שהוא ממנה אותו, אבל במילתא דלא מצי עביד ליה השתא [בדרב שאינו יכול לעשותו עכשיו] — לא משוי [אינו עושה שליח] ואין זה תלוי בדעתו של המשלח, אלא במהות השליחות, שאינה חלה אלא במה שאפשרי בשעת מינוי השליח. ומשום כך אין קידושי השליח תופסים במי שהיתה נשואה בזמן מינוי השליחות. ולכן, במקרה זה של אחות שהתגרשה, יכול המשלח לשאת את אחותה, וכדברי רבא.

וְלָא? תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלּוֹ ״כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹר אִשְׁתִּי מִכָּאן עַד שֶׁאָבוֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי הָפֵר לָהּ״ וְהֵפֵר לָהּ, יָכוֹל יְהוּ מוּפָרִין – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה, וְרַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

ושואלים: וכי לא יכול למנות שליח באופן זה? תא שמע [בוא ושמע] שלא כדבריך ממה ששנינו: האומר לאפוטרופוס שלו (ממונה על ביתו): "כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה" והפר לה האפוטרופוס, יכול יהו מופרין — תלמוד לומר: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), אלו דברי ר' יאשיה. כלומר, כיון שחזר וכפל "אישה" למדנו שגזירת הכתוב היא שרק הבעל רשאי להפר נדרי אשתו. ור' יונתן אומר: מצינו (מצאנו) בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואף האפוטרופוס הריהו שליחו של הבעל ויכול להפר נדרי אשתו.

טַעֲמָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפִירֶנּוּ״. הָא לָאו הָכִי – אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מֵיפֵר. וְאִילּוּ גַּבֵּי דִּידֵיהּ תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כָּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי מִכָּאן וְעַד שֶׁאָבֹא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי יְהוּ קַיָּימִין״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. ״הֲרֵי הֵן מוּפָרִין״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מוּפָר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מוּפָר.

אם כן, אפילו לדעת ר' יאשיה שאין אפוטרופוס יכול להפר טעמא [הטעם, דווקא] משום דאמר רחמנא [שאמרה תורה] בגזירת הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו", הא לאו הכי [הרי לולא כן] אפוטרופוס היה מיפר גם באופן כזה שהבעל מינה אותו להפר נדרים שתידור אשתו להבא. ואילו גבי דידיה [אצל בעל עצמו] תניא [שנויה ברייתא]: בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני יהו קיימין" — לא אמר כלום. ואילו בעל האומר לאשתו "כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן מופרין", ר' אליעזר אומר: מופר, וחכמים אומרים: אינו מופר.

קָא סָלְקָא דַּעֲתִּין: כִּי אֲמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּאָמְרִי: לָא מָצֵי מֵיפֵר. וְאִי לָאו דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפִירֶנּוּ״ – אַפּוֹטְרוֹפּוֹס הֲוָה מֵיפֵר!

ומבארים: קא סלקא דעתין [עלה בדעתנו] לפרש כי [כאשר] אמר ר' יאשיה את דבריו שאפוטרופוס אינו מיפר — אליבא דרבנן [על פי דברי חכמים] הוא דאמרי לא מצי מיפר [שאומרים שבעל אינו יכול להפר] נדרים מראש, ואף לשיטתם אי לאו דאמר רחמנא [אם לא שאמרה תורה] וגזרה "אישה יקימנו ואישה יפרנו", אפוטרופוס הוה [היה] מיפר נדרים שכאלה. ואם כן נובע מכאן שאדם יכול להתמנות כשליח אף על דבר שכזה שהמשלח לא יכול לעשותו בזמן שמינה אותו לשליח, וקשה לרבא.

וְדִלְמָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: מָצֵי מֵיפֵר. אִי הָכִי לָמָּה לִי לְשַׁוּוּיֵי שָׁלִיחַ? לֵיפֵר לָהּ אִיהוּ! קָסָבַר: דִּלְמָא מִשְׁתַּלֵּינָא, אוֹ רָתַחְנָא, אוֹ מִיטַּרִידְנָא.

ודוחים: ודלמא [ושמא] אמר ר' יאשיה זאת אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, שאמר מצי מיפר [יכול הבעל להפר] מראש ולכן יכול גם למנות שליח באותה שעה! ודוחים: אי הכי [אם כך] למה לי, כלומר, לו, לשוויי [לעשות] שליח? ליפר [שיפר] לה איהו [הוא עצמו] מעכשיו! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] דלמא משתלינא [שמא אשכח], או רתחנא [אכעס], או מיטרידנא [אהיה טרוד] ולא אפר בשעה שאצא ממש לדרך, ולכן הוא ממנה שליח לעשות זאת. ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

מתני׳ ״הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר״. וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר״ – זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר.

מי שאמר "הרי עלי לגלח חצי נזיר", כלומר, אני מקבל על עצמי חובה לשלם עבור חצי קרבנותיו של נזיר, ושמע חבירו ואמר "ואני עלי לגלח חצי נזיר" — זה מגלח נזיר שלם, וזה מגלח נזיר שלם, אלו דברי ר' מאיר, שלדבריו אין נזיר למחצה. וחכמים אומרים: יכולים הם לעשות כנדרם, שיביאו שניהם קרבנותיו של נזיר אחד, זה מגלח חצי נזיר, וזה מגלח חצי נזיר.

גמ׳ אֲמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים כָּל הֵיכָא דַּאֲמַר ״חֲצִי קָרְבְּנוֹת נָזִיר עָלַי״ – חֲצִי קָרְבָּן מָיְיתֵי: ״קָרְבְּנוֹת חֲצִי נָזִיר עָלַי״ – כּוּלֵּיהּ קָרְבָּן בָּעֵי אִיתּוּיֵי; מַאי טַעֲמָא – דְּהָא לָא אַשְׁכַּחַן נְזִירוּת לְפַלְגָּא.

בהגדרת המחלוקת בין ר' מאיר לחכמים אמר רבא: הכל מודים, כל היכא [היכן, מקום] שאמר בנדרו "חצי קרבנות נזיר עלי" — חצי קרבן מייתי [מביא], שהרי נדב רק סכום מסויים. וכמו כן הכל מודים שאם אמר "קרבנות חצי נזיר עלי" — כוליה קרבן בעי איתויי [כל הקרבן צריך להביא]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא [שהרי] לא אשכחן [מצאנו] נזירות לפלגא [למחצה], ומי שאמר "הריני חצי נזיר" — הריהו נוהג נזירות שלימה.

וְכִי פְּלִיגִי – בְּלִישָּׁנָא דְּמַתְנִיתִין פְּלִיגִי, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כֵּיוָן דַּאֲמַר ״הֲרֵי עָלַי״ – אִיחַיַּיב אַכּוּלֵּיּה קָרְבַּן נְזִירוּת, וְכִי קָאָמַר חֲצִי נְזִירוּת – לָאו כָּל כְּמִינֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי: נֶדֶר וּפֶתַח עִמּוֹ הוּא.

וכי פליגי [וכאשר נחלקו], דווקא כאשר אמר זאת בלישנא דמתניתין פליגי [בלשון של משנתנו נחלקו]; ר' מאיר סבר: כיון שאמר "הרי עלי" — איחייב אכוליה [התחייב על כל] קרבן נזירות, וכי קאמר [וכאשר הוא אומר] לאחר מכן חצי נזירות — לאו כל כמיניה [לא הכל בכוחו], אין ביכולתו לעקור דבר שהתחייב בו. ורבנן סברי [סבורים]: נדר ופתח עמו הוא, כלומר, התיר לעצמו את נדר הנזירות במה שאומר שאין כוונתו מתחילה אלא להביא מחצית קרבנות נזירות.

מתני׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵּן״ וְנוֹלַד לוֹ בֵּן – הֲרֵי זֶה נָזִיר. נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – אֵינוֹ נָזִיר. אִם אָמַר ״כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד״ – אֲפִילּוּ נוֹלַד לוֹ בַּת, טוּמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס – הֲרֵי זֶה נָזִיר.

אמר "הריני נזיר לכשיהיה לי בן" ונולד לו בן — הרי זה נזיר. ואם נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — אינו נזיר, שהרי לא נולד לו בן. אבל אם אמר "כשיהיה לי ולד" — אפילו נולד לו בת, או טומטום, או אנדרוגינוס — הרי זה נזיר.