רֵישָׁא – כְּגוֹן דְּנָזַר מֵחֲדָא; לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי דַּאֲפִילּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא מֵאַחַת מֵהֶן – הָוֵי נָזִיר, וְאָסוּר. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר עַד שֶׁיַּזִּיר מִכּוּלָּם – מוּתָּר.

רישא [בתחילה] באומר "איני יודע שהנזיר אסור ביין", מדובר כגון שנזר רק מחדא [מדבר אחד], ומכאן הבדלי השיטות; לרבנן דאמרי [לדעת חכמים שאומרים] שאפילו לא נזר אלא מאחת מהן, מאיסורי נזיר, מתחייב בנזירות — הוי [הריהו] נזיר, ולכן הוא אסור בכל. ולר' שמעון שאמר שאינו נעשה נזיר עד שיזיר מכולם — הרי זה מותר.

סֵיפָא – דְּנָדַר מִכּוּלְּהוּ וְאִיתְשִׁיל מֵחֲדָא;

ואילו סיפא [בסוף] מדובר שנדר מכולהו [מכולם], שקיבל על עצמו נדר נזירות שלם ואיתשיל מחדא [והוא רוצה להישאל ולהתירו מאחד] מאיסורי הנזירות, שסבר כי חכמים יתירו לו חלק מאיסור נזירותו;

לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי אֲפִילּוּ לֹא נָזַר אֶלָּא מֵאַחַת מֵהֶן הָוֵי נָזִיר, כִּי מִתְשִׁיל מֵחֲדָא מִינַּיְיהוּ – אִישְׁתְּרֵי. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר עַד שֶׁיַּזִּיר מִכּוּלָּם, כִּי מִתְשִׁיל נַמִי מֵהַהוּא – עַד דְּמִתְשִׁיל מִכּוּלְּהוּ, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי: וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

לרבנן דאמרי [לדעת חכמים שאומרים] אפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי [הריהו] נזיר, לכן גם כי מתשיל מחדא מינייהו [כאשר נשאל ורוצה שיתירו לו מאחת מהן] — אישתרי [מותר] בכל. שכשם שהנזירות חלה בשלימותה על ידי קבלת חלק ממנה, כך היא מותרת בשלימותה על ידי התרת חלק ממנה. ואילו לר' שמעון שאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולם, לכן גם כי מתשיל נמי מההוא [כאשר נשאל מאותו איסור] אינו מותר עד דמתשיל מכולהו [שיישאל מכולם] על כל איסורי הנזירות. משום הכי קתני [כך שנה]: ור' שמעון אוסר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: בְּנִדְרֵי אוֹנָסִין קָא מִיפַּלְגִי, וּבִפְלוּגְתָּא דִּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִי. דִּתְנַן: אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים: נִדְרֵי זֵירוּזִין, נִדְרֵי הֲבָאי, נִדְרֵי שְׁגָגוֹת, נִדְרֵי אוֹנָסִין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: בנדרי אונסין נדרים שנדר אדם מפני אונס קא מיפלגי [חלוקים] חכמים ור' שמעון, ובפלוגתא [ובמחלוקת] שחלקו בה שמואל ורב אסי. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ארבעה נדרים התירו חכמים עקרונית, והם: נדרי זירוזין, שאדם מזרז את חבירו לעשות דבר, ואומר זאת בלשון נדר, כגון המוכר חפץ לחבירו שמדיר עצמו מאותו חפץ אם הלה ישלם לו פחות ממחיר מסויים, אבל באמת אין כוונתו לכך. נדרי הבאי, נדרים שאדם נודר לקיים דבר הבאי, כגון שאמר "קונם אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד" וכדומה, שיודע שאינו נכון ובודאי לא התכוון אלא לגוזמה בלבד. נדרי שגגות, שנדר בגלל סיבה מסויימת, וגילה ששגג וטעה בעובדות. נדרי אונסין, שמפני אונס אינו יכול לקיימו.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִי: אַרְבָּעָה נְדָרִים הַלָּלוּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לַחֲכָמִים. כִּי אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי: תַּנָּא קָתָנֵי ״הִתִּירוּ חֲכָמִים״. וְאַתְּ אָמְרַתְּ צְרִיכִין שְׁאֵלָה לַחֲכָמִים?!

ואמר רב יהודה אמר רב אסי: ארבעה נדרים הללו, אף על פי שהתירום חכמים, מכל מקום עדיין צריכין שאלה לחכמים. שצריך הנודר לבוא לחכמים ולהישאל על נדרו כדי שיתירו לו במפורש, וכל עוד לא עשה כן — אינם מותרים. סיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי הלכה זו של רב אסי לפני] שמואל, אמר לי: התנא קתני [שונה] "התירו חכמים" ואת אמרת [ואתה אומר] צריכין שאלה לחכמים?! אלא הכוונה היא שהם מותרים לגמרי.

רַבָּנַן סָבְרִי כִּשְׁמוּאֵל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּרַב אַסִי.

ובהלכה זו חלוקים גם חכמים ור' שמעון בדין האחרון במשנתנו, שהוא מעין נדרי אונסים, כיון שהוא אנוס לשתות יין או להיטמא למתים; רבנן סברי [חכמים סבורים] כשמואל, ולכן אף כאן — מותר הנדר מעצמו גם בלא שנשאל עליו לפני חכם. ור' שמעון סבור כרב אסי שהנדר איננו בטל מאליו, אלא אם ירצה — יבוא ויישאל לחכמים והם יתירו לו את נדרו. וכל עוד לא התירו לו — הריהו נזיר.

מתני׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״. וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״. אִם הָיוּ פִּקְחִים – מְגַלְּחִין זֶה אֶת זֶה, וְאִם לָאו – מְגַלְּחִין נְזִירִים אֲחֵרִים.

האומר "הריני נזיר ונוסף לזה עלי לגלח נזיר", כלומר, להביא את הקרבנות שנזיר מביא כשמגלח שערו עליהם, ושמע חבירו ואמר "ואני נזיר גם כן ועלי לגלח נזיר", והרי אף זה התחייב בכך בקרבנותיו של נזיר. אם היו פקחים ורוצים לחסוך לעצמם הוצאות — מגלחין זה את זה, כלומר, משלמים זה עבור זה את קרבנות נזירותו, ונמצא שלא הפסיד אחד מהם דבר בנדר הנוסף. ואם לאו [לא], שלא חשבו על הענין הזה והביאו כל אחד קרבנותיו לעצמו — מגלחין נזירים אחרים, כלומר, מביאים קרבנות נוספים עבור אחרים.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי״. מַהוּ? ״וַאֲנִי״ אַכּוּלֵּיה דִּיבּוּרָא מַשְׁמַע, אוֹ דִּלְמָא אַפַּלְגֵּיהּ דְּדִיבּוּרָא מַשְׁמַע? אִם תִּמְצֵי לוֹמַר אַפַּלְגֵּיהּ דְּדִיבּוּרָא מַשְׁמַע, אַרֵישָׁא אוֹ אַסֵּיפָא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמר "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני" בלבד, מהו הדין? האם נאמר "ואני" אכוליה דיבורא [על כל הדיבור] משמע, כלומר, שהוא מקבל על עצמו כל מה שקיבל חבירו, להיות נזיר ולגלח נזיר, או דלמא אפלגיה דדיבורא [שמא רק על חצי הדיבור] משמע, שהשני קיבל על עצמו רק חלק מן הדברים שאמר חבירו. אם תמצי [תרצה] לומר כי אפלגיה דדיבורא [על חצי הדיבור] משמע ולא על כל הביטוי, האם ארישא [על תחילת דבריו] שאמר "הריני נזיר", או אסיפא [על סוף דבריו] שאמר "ועלי לגלח נזיר" משמע?

תָּא שְׁמַע: ״וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר״ אִם הָיוּ פִּקְחִים – מְגַלְּחִין זֶה אֶת זֶה. מִדְּקָאָמַר ״וַאֲנִי וְעָלַי״ שְׁמַע מִינָּהּ ״וַאֲנִי״ אַפַּלְגֵּיהּ דְּדִיבּוּרָא. אָמְרִי: אִין, אַפַּלְגֵּיהּ דְּדִיבּוּרָא מַשְׁמַע, מִיהוּ אַרֵישָׁא אוֹ אַסֵּיפָא? מִינָּהּ, מִדְּקָאָמַר ״וְעָלַי לְגַלֵּחַ״ – שְׁמַע מִינָּהּ ״וַאֲנִי״ עַל תְּחִילַּת דִּיבּוּרָא מַשְׁמַע.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממשנתנו: אמר השני "ואני ועלי לגלח נזיר", אם היו פקחים — מגלחין זה את זה. מדקאמר [ממה שהוא אומר] "ואני ועלי" — שמע מינה [למד ממנה מכאן] כי "ואני" — אפלגיה דדיבורא [על חצי הדיבור] נאמר, שאם לא כן לא היה צריך לומר "ועלי לגלח", ודי אם אומר "ואני". אמרי [אומרים]: אין [כן], מכאן אמנם אפשר להוכיח כי אפלגיה דדיבורא [על חצי הדיבור] משמע, מיהו [אבל] יש עוד לברר את השאלה: ארישא [על המחצית של תחילת הדיבור], או אסיפא [על המחצית של סופו]? ומשיבים: לכאורה תלמד מינה [ממנה עצמה], מדקאמר [ממה שהוא אומר] "ועלי לגלח נזיר " שמע מינה [למד ממנה מכאן] כי "ואני" על תחילת דיבורא [הדיבור] משמע שמקבל על עצמו להיות נזיר, ולכן הוסיף ואמר שמקבל עליו קרבנות נזיר.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: מִמַּאי דְּהָכִי? לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ ״וַאֲנִי״ אַכּוּלֵּיה דְּדִיבּוּרָא, וְאִי מִשּׁוּם ״וְעָלַי״. מַאי קָאָמַר – וְעָלַי בְּהָא מִילְּתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: ״הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר״ וְשָׁמַע חֲבֵירוֹ וְאָמַר ״וַאֲנִי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר״. הָתָם מִי אִיכָּא תַּרְתֵּין מִילֵּי? אֶלָּא מַאי קָאָמַר ״עָלַי״ – בְּהָא מִילְּתָא, הָכָא נַמִי כִּי קָאָמַר ״עָלַי״ – בְּהָא מִילְּתָא.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ממאי דהכי [ממה, מנין שכך] הוא הדבר ש"ואני" מתייחס למחצית דיבור? לעולם אימא [אומר] לך כי "ואני" — אכוליה דדיבורא [על כל הדיבור] נאמר, ואי [ואם] משום שהוסיף ואמר "ועלי", יש לפרש כי מאי קאמר [מה הוא אומר] — ועלי בהא מילתא [בדבר זה], ולא היה זה אלא פירוש לדבריו, אף שב"ואני" לבד היה מתחייב בכל. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] באופן זה, אם כן דקתני סיפא [מה ששנוי בסוף, במשנה הבאה] שאם אמר אדם "הרי עלי לגלח חצי נזיר" ושמע חבירו ואמר "ואני עלי לגלח חצי נזיר", התם מי איכא תרתין מילי [שם האם יש שני דברים]? הרי יש רק התחייבות אחת. אלא מאי קאמר [מה הוא אומר] "עלי" — בהא מילתא [בדבר זה], הכא נמי [כאן גם כן] במשנתנו, כי קאמר [כאשר הוא אומר] "עלי" — בהא מילתא [בדבר זה] אמר.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הָכִי הָשְׁתָּא?! אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא צְרִיכָא סֵיפָא לָא צְרִיכָא, תָּנֵי סֵיפָא דְּלָא צְרִיכָא מִשּׁוּם רֵישָׁא דִּצְרִיכָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רֵישָׁא לָא צְרִיכָא סֵיפָא לָא צְרִיכָא, תָּנֵי רֵישָׁא דְּלָא צְרִיכָא וְתָנֵי סֵיפָא דְּלָא צְרִיכָא?!

אמר ליה [לו] רבא: הכי השתא [כך אתה משווה]?! אי אמרת בשלמא רישא צריכא סיפא לא צריכא [נניח אם אתה אומר שההתחלה נחוצה והסוף איננו נחוץ], שבמשנתנו היה צריך לשם הענין לומר "ואני... ועלי", שכל אחד מהם מתייחס לחצי הדיבור של חבירו, ואילו במשנה הבאה אין בדבר צורך, אפשר לומר כי תני סיפא דלא צריכא [שנה את סופה של המשנה שאינו נחוץ] משום רישא דצריכא [ראשה שנחוץ] שכך דרך המשנה ששני חלקיה באותו סגנון. אלא אי אמרת רישא לא צריכא סיפא לא צריכא [אם אומר אתה שגם ראשה של המשנה אינו נחוץ וגם סופה אינו נחוץ] ולא היה צריך אף בראשה לפרש "ועלי", ובמלה "ואני" כבר קיבל עליו את כל דברי חבירו, וכי תני רישא דלא צריכא ותני סיפא דלא צריכא [שנה ראשה שאינו נחוץ וסופה שאינו נחוץ]? אלא, ודאי אם במשנה הבאה אין התוספת "ועלי" נחוצה, חייבים לומר שהיא נחוצה בחלק הראשון, והדיוק שדייקנו הוא משום כך מקויים.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ,

ולאחר שביררנו את משנתנו לגופה, מביאה הגמרא מה שיש בה לברר בעניינים אחרים. אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: האומר לשלוחו