כָּאן – בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.

כאן בפסוק השני שמשמע שאין לו לבחור בין המצוות, הרי זה במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים וכיון שכן, עליו לעשותה בעצמו אף אם היא חשובה פחות.

הֲדַר יָתְבִי וְקָא מִבָּעֵי לְהוּ: כְּתִיב: ״יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ״, הָא חֶפְצֵי שָׁמַיִם – יִשְׁווּ בָהּ, וּכְתִיב: ״כָּל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ״ – דַּאֲפִילּוּ חֶפְצֵי שָׁמַיִם לֹא יִשְׁווּ בָהּ!

הדר יתבי וקא מבעי להו [חזרו וישבו ונסתפק להם] בשאלה זו: כתיב [נאמר] במקום אחד בשבח התורה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו), ומכאן נדייק: אמנם חפציך שלך לא ישוו בה, הא [הרי] חפצי שמים — ישוו בה, משמע שמצוות ("חפצי שמים") חשובות כמו התורה, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח, יא), ומפסוק זה משמע שנאמר הדבר בהכללה שאפילו חפצי שמים לא ישוו בה!

כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים; כָּאן – בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים.

ותירצו: כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים אז כל חפצים, ואפילו חפצי שמים, לא ישוו לתורה, ואדם הלומד תורה יעדיף אותה, והמצוה תיעשה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים אז התורה חשובה רק מחפציו, ולא מחפצי שמים.

אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי בָּעֵית הָכָא? אֲמַר לְהוּ: דַּאֲמַר לִי אַבָּא: זִיל גַּבַּיְיהוּ דְּלִיבָרְכוּךָ. אֲמַרוּ לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּתִזְרַע וְלָא תֶּחֱצַד; תְּעַיֵּיל וְלֹא תֵּיפּוֹק; תֵּיפּוֹק וְלָא תְּעַיֵּיל; לִיחֲרוּב בֵּיתְךָ וְלֵיתוּב אוּשְׁפִּיזָךְ; לְבַלְבֵּל פְּתוֹרָךְ; וְלָא תֶּחֱזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא.

בינתיים הבחינו בבנו של רבי שמעון אמרו ליה [לו]: מאי בעית הכא [מה רצונך כאן]? אמר להו [להם]: שאמר לי אבא: זיל גבייהו דליברכוך [לך אליהם שיברכוך]. אמרו ליה [לו] ברכה זו: יהא רעוא [יהי רצון] שתזרע ולא תחצד [תקצור], תעייל [תכניס] ולא תיפוק [תוציא], תיפוק [תוציא] ולא תעייל [תכניס], ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך, [שיחרב ביתך ויתיישב מלונך], לבלבל פתורך [שיתבלבל שולחנך], ולא תחזי שתא חדתא [תראה שנה חדשה].

כִּי אֲתָא לְגַבֵּי אֲבוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבָּעְיָא דְּבָרוּכֵי לָא בֵּירְכָן – אֲבָל צַעוּרֵי צַעוּרָן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַרוּ לָךְ? הָכִי וְהָכִי אֲמַרוּ לִי. אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ כּוּלְּהוּ בִּרְכָתָא נִינְהוּ; תִּזְרַע וְלָא תֶּחֱצַד – תּוֹלִיד בָּנִים וְלֹא יָמוּתוּ. תְּעַיֵּיל וְלָא תֵּיפּוֹק –תְּעַיֵּיל כַּלָּתָא וְלָא לֵימוּתוּ בָּנָךְ דְּלֵיפְּקוּן. תֵּיפּוֹק וְלָא תְּעַיֵּיל – תּוֹלִיד בְּנָתָא וְלָא יָמוּתוּ גּוּבְרַיְיהוּ וְלִיהַדְּרוּ לְוָתִיךְ.

כי אתא לגבי אבוה [כאשר בא אל אביו] אמר ליה [לו]: לא מבעיא דברוכי [די שלברך] לא בירכן [בירכו אותי] אבל צעורי צעורן [אלא אף ציערו אותי] בדברים רעים. אמר ליה [לו] אביו: מאי [מה] אמרו לך? ענה לו: הכי והכי [כך וכך] אמרו לי, אמר ליה [לו] אביו: הנך כולהו ברכתא נינהו [אלה כולן ברכות הן] ואמרו בלשון חכמה, וכך פירושן: תזרע ולא תחצד [תקצור] כוונתם: תוליד בנים ולא ימותו. תעייל [תכניס] ולא תיפוק [תוציא] כוונתם: תעייל כלתא [תכניס כלות] לבניך ולא לימותו בנך דליפקון [ימותו בניך שייצאו הכלות בגלל זה ממך]. תיפוק [תוציא] ולא תעייל [תכניס] כוונתם: תוליד בנתא [בנות] ולא ימותו גוברייהו [בעליהן] וליהדרו לותיך [וכתוצאה מכך יחזרו הבנות אליך].

לִיחֲרוּב בֵּיתָךְ וְלֵיתוּב אוּשְׁפִּיזָךְ – דְּהַאי עָלְמָא אוּשְׁפִּיזָךְ וְהַהִיא עָלְמָא בֵּיתָא, דִּכְתִיב: ״קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם״. אַל תִּקְרִי ״קִרְבָּם״ אֶלָּא ״קִבְרָם״.

ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך [שייחרב ביתך ויתיישב מלונך] — דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתך [שעולם זה הוא בית המלון שלך, והעולם הבא הוא ביתך], דכתיב [שנאמר]: "קרבם בתימו לעולם" (תהלים מט, יב), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] "קרבם" אלא "קברם", כלומר, הקבר הוא בית קבוע לעולם, ובירכו אותו שלא ישב בביתו הקבוע, אלא דווקא במלונו, כלומר: יאריך ימים.

לְבַלְבֵּל פְּתוֹרָךְ – בְּבָנֵי וּבְנָתָא. וְלָא תֶּיחֱזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא – דְּלָא תְּמוּת אִנְתָּךְ וְלָא תִּנְסַב אִינְתְּתָא אַחֲרִיתִי.

לבלבל פתורך [שיתבלבל שולחנך], כוונתם: בבני ובנתא [בבנים ובנות] מרובים, ויהיה רעש ובלבול בשולחן. ולא תיחזי שתא חדתא [תראה שנה חדשה], כוונתם שלא תמות אנתך [אשתך] ולא תנסב אינתתא אחריתי [תישא אשה אחרת], שעליה נאמר: "כי יקח איש אשה חדשה לא ייצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת" (דברים כד, ה).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אִפַּטַר מִינֵּיהּ דְּרַב. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִיבָרְכָךְ. אֲמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּלָא תְּבַיֵּישׁ וְלָא תִּתְבַּיֵּישׁ. אֲתָא גַּבֵּי אֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: מִילִּין בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲמַר לִי.

אגב מעשה זה מספרים עוד מעשה בברכה סתומה: ר' שמעון בן חלפתא אפטר מיניה [נפרד ממנו] מרב, אמר ליה אבוה [לו אביו]: זיל לגביה דליברכך [לך אליו שיברך אותך]. הלך אליו להתברך, וברכו, אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שלא תבייש ולא תתבייש. אתא גבי אבוה [בא אל אביו]. אמר ליה [לו] האב: מאי [מה] אמר לך? אמר ליה [לו]: מילין בעלמא [דברים סתם] הוא שאמר לי, כלומר, דברים בלתי חשובים.

– אֲמַר לֵיהּ: בֵּרְכָךְ בִּרְכָתָא דְּבִרְכָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּתְנָא בָּהּ, דִּכְתִיב: ״וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם״ וגו׳ ״וְלֹא יֵבוֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי״ וגו׳ ״וְלֹא יֵבוֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם״.

משפירט לו את הדברים אמר ליה [לו]: ברכך ברכתא דברכן קודשא בריך הוא [בירך אותך ברכה שבירך הקדוש ברוך הוא] לישראל וחזר ותנא [ושנה] בה, שנאמר: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם. וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלהיכם ואין עוד ולא יבשו עמי לעולם" (יואל ב, כו-כז), משמע שברכה זו גדולה היא מאוד.

״וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים: כּוֹחֶלֶת, וּפוֹקֶסֶת, וּמַעֲבִירָה סְרָק עַל פָּנֶיהָ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַעֲבֶרֶת סְרָק עַל פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה.

שנינו במשנה שעושה אשה תכשיטיה במועד. תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן תכשיטי נשים שדובר בהם: כוחלת (שמה כחול על עיניה) ופוקסת (מסירה שיער מיותר) ומעבירה שרק (צבע אדום) על פניה. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] מעברת סרק על פניה של מטה (לשון נקיה, וכוונתו שמסירה שערות הערוה).

דְּבִיתְהוּ דְּרַב חִסְדָּא מִקַשְׁטָא בְּאַנְפֵּי כַּלָּתָהּ. יְתֵיב רַב הוּנָא בַּר חִינָנָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: לָא שָׁנוּ אֶלָּא יַלְדָה, אֲבָל זְקֵנָה – לֹא.

מסופר: דביתהו [אשתו] של רב חסדא מקשטא באנפי [היתה מתקשטת בחול המועד בפני] כלתה, שאף שכבר היו לה בנים גדולים נשואים היתה מתקשטת בחול המועד. יתיב [ישב] רב הונא בר חיננא באותו זמן קמיה [לפני] רב חסדא ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: לא שנו שמותר לאשה לעשות תכשיטים אלה בחול המועד אלא בילדה (צעירה) שאצלה זה שמחה במועד אבל זקנה — לא, שאינה צריכה לכך.

אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ אִמָּךְ, וַאֲפִילּוּ אִימָּא דְּאִימָּךְ, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת עַל קִבְרָהּ. דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: בַּת שִׁיתִּין כְּבַת שִׁית, לְקַל טַבְלָא רָהֲטָא.

אמר ליה [לו] רב חסדא: האלהים! (לשון קריאה והדגשה) אפילו אמך מותר לה להתקשט ואפילו האימא של אימך, ואפילו אשה זקנה הנראית כזו העומדת על קברה, כולן מותרות. דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] פתגם ידוע: בת שיתין כבת שית, לקל טבלא רהטא [בת שישים כבת שש, לקול התוף היא רצה], כלומר, נשים נשארות צעירות ברוחן בכל גיל, וכיון שיש להן הנאה בקישוט אין הדבר תלוי בגיל.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא תָּסוּד״. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִשָּׁה לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל הוּא לָהּ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּסִיד שֶׁיְּכוֹלָה לְקַפְּלוֹ בַּמּוֹעֵד שֶׁטּוֹפַלְתּוֹ בַּמּוֹעֵד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּצֵירָה הִיא עַכְשָׁיו – שְׂמֵחָה הִיא לְאַחַר זְמַן.

שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: לא תסוד אשה במועד, תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה אומר: אשה לא תסוד במועד מפני שניוול הוא לה לפי שעה, כל עוד הסיד שעל גופה. ומודה ר' יהודה אם מורחת סיד שיכולה לקפלו (להסירו) במועד, שטופלתו (מורחתו) במועד, שאף על פי שמצירה (מצטערת) היא עכשיו בסיד הזה המכער אותה לפי שעה, מכל מקום שמחה היא לאחר זמן על התוצאה כשמסירה את הסיד.

וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא? וְהָתְנַן,

ושואלים: ומי אית ליה [האם יש לו, מקבל] ר' יהודה האי סברא [סברה זו] שמתחשבים בשמחה שלאחר זמן? והתנן [והרי שנינו במשנה] שאין עושים מסחר עם גויים בימי חגיהם, כדי שלא לגרום להם להודות לעבודה זרה על הצלחתם, ואין פורעים להם חוב, ואף אין נפרעים מהם לקבל חובותיהם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁמֵּצֵר. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר עַכְשָׁיו – שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן!

ר' יהודה אומר: נפרעין מהן בחגיהם מפני שמצר הגוי כשהוא משלם ואין זו שמחה לו בחגו. אמרו לו: אף על פי שמצר עכשיו — שמח הוא לאחר זמן, שנפטר מעול החוב, ולכן אף אין נפרעין ממנו. הרי שרבי יהודה איננו מתחשב בשמחה שלאחר זמן!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנַּח לְהִלְכוֹת מוֹעֵד, דְּכוּלְּהוּ מֵצֵר עַכְשָׁיו וְשָׂמֵחַ לְאַחַר זְמַן נִינְהוּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד שאין להשוותן להלכות אחרות דכולהו [שכולן] כל העבודות המותרות הטעם בהן שהוא מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו [הם], וכגון בישול ואפיה, שאף על פי שהכנת האוכל כרוכה בטירחה ובצער, מכל מקום יש שמחה מאוחר יותר בשעת האכילה.

רָבִינָא אָמַר: גּוֹי לְעִנְיַן פֵּרָעוֹן לְעוֹלָם מֵצֵר.

רבינא אמר תירוץ אחר: יש לחלק בין הנושאים, שלדעת רבי יהודה גוי לענין פרעון לעולם מצר וגם לאחר מעשה הוא מצטער על כך. אבל בכלל מקבל רבי יהודה את העיקרון של שמח לאחר זמן.

אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִגִּיעוּ לְפִירְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לַשָּׁנִים, עֲנִיּוֹת – טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד; עֲשִׁירוֹת – טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת; בְּנוֹת מְלָכִים – בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר״.

בהסברת ענין זה של מריחת הגוף בסיד אמר ר' יהודה: בנות ישראל שהגיעו לפירקן, כלומר, שהן מתבגרות ושערן צומח הרבה, ולא הגיעו עדיין לשנים הראויות לשיער, ומתביישות בכך, עניות שבהן טופלות (מורחות) אותן את שערותיהן בסיד כדי שישיר את השיער, עשירות טופלות אותן בסולת לשם מטרה זו, ובנות מלכים טופלות בשמן המור, והוא שנאמר בנשים שבאו אל המלך אחשורוש: "ששה חדשים בשמן המר" (אסתר ב, יב).

מַאי שֶׁמֶן הַמּוֹר? רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר: סְטַכְּתּ. רַב יִרְמְיָה בַּר אַמִי אָמַר: שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ.

ושאלו: מאי [מה הוא] "שמן המור"? רב הונא בר חייא אמר: הוא שמן הבושם הקרוי סטכת, רב ירמיה בר אמי אמר: שמן זית שלא הביא שליש, שעוצרים מזיתים שלא הבשילו, שהוא חריף, ויפה למטרה זו.

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפִּיקִינוֹן – שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ? שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: אנפיקינון שנזכר במשנה הוא שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו — שמשיר את השער ומעדן את הבשר.

רַב בֵּיבָי הֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, טְפַלָּהּ אֵבֶר אֵבֶר, שְׁקַל בָּהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי. הֲוָה הַהוּא גּוֹי בִּשְׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא. טְפַלָּהּ בְּחַד זִמְנָא – וּמֵתָה. אֲמַר: קְטַלָא בֵּיבָי לִבְרַתִּי. אָמַר רַב נַחְמָן: רַב בֵּיבָי דְּשָׁתֵי שִׁיכְרָא – בָּעֲיָין בְּנָתֵיהּ טַפְלָא; אֲנַן דְּלָא שָׁתֵינַן שִׁיכְרָא, לָא בָּעֲיָין בְּנָתִין טַפְלָא.

בענין זה של טפילה בסיד מסופר: רב ביבי הוה ליה ברתא [היתה לו בת], טפלה (מרחה) על עצמה סיד אבר אחר אבר בהדרגה, ונשרו שערותיה והלבין עורה, והתייפתה כל כך עד אשר שקל [נטל] בה, בכתובתה ארבע מאה זוזי [מאות זוז], שכל כך התייפתה. הוה ההוא גוי בשבבותיה דהוה ליה ברתא [היה גוי אחד בשכנותו שהיתה גם לו בת] ורצה גם הוא לעשות כן טפלה (מרח אותה) בסיד בכל גופה בחד זמנא [בפעם אחת] ומתה, אמר אותו גוי: קטלא [הרג] ביבי לברתי [את בתי], שהרי בגללו עשה מה שעשה. אמר רב נחמן באותו ענין: רב ביבי דשתי שיכרא [שנוהג היה לשתות שיכר] — בעיין בנתיה טפלא [צריכות בנותיו טפילה], משום שהשיכר גורם לגידול שיער, אבל אנן דלא שתינן שיכרא [אנחנו שאין אנו שותים שיכר] — לא בעיין בנתין טפלא [אין בנותינו צריכות טפילה זו], ששערן מועט גם בלא טיפול זה.