לְפִי שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב שְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּקָעָבֵיד בְּחִנָּם.

עולא אמר: הטעם שאין נושאין נשים במועד הוא מפני הטורח, שבשל ההכנות לחתונה יטרחו טירחה יתירה בחול המועד. ר' יצחק נפחא אמר: מפני ביטול פריה ורביה, שאם יהיה מותר לשאת נשים במועד, ידחו כולם את נישואיהם עד למועד כדי לחסוך בהוצאות, ובינתים אינם מקיימים מצות פריה ורביה במשך השנה.

מתני׳ אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מְחַנְּכִין אֶת הַכּוּכִין בַּמּוֹעֵד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת בַּמּוֹעֵד, וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ נְסָרִים.

מיתיבי [מקשים] מברייתא ששנינו בה: כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד —

גמ׳ מַאי כּוּכִין וּמַאי קְבָרוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: כּוּכִין – בַּחֲפִירָה, וּקְבָרוֹת – בְּבִנְיָן. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵלּוּ הֵן כּוּכִין וְאֵלּוּ הֵן קְבָרוֹת, כּוּכִין – בַּחֲפִירָה, וּקְבָרוֹת – בְּבִנְיָן.

לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום, ולכן כשמספידו פחות משלושים יום לפני הרגל עדיין זוכרים את הצער ברגל. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם זה הטעם או זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במקרה דקעביד [שעושה] הספדן הספד בחנם, שאין לחשוש להוצאת המעות שנועדו לרגל, אבל משום צער יש לחשוש.

״אֲבָל מְחַנְּכִין אֶת הַכּוּכִין״. כֵּיצַד מְחַנְּכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁאִם הָיָה אָרוֹךְ – מְקַצְּרוֹ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: מַאֲרִיךְ בּוֹ וּמַרְחִיב בּוֹ.

אין חופרין כוכין של קבורה וקברות במועד להכין עבור אלה שימותו לאחר זמן, אבל מחנכין (מתקנים) את הכוכין החפורים כבר במועד. ואגב היתר זה לחפור מוסיפים כי עושים נברכת (חפירה בקרקע, כעין בריכה לצורך כיבוס) במועד, שאין בזה טירחה יתירה. וכן מותר לעשות ארון כאשר עושה הארון נמצא עם המת בחצר אחת, שיודעים הכל שלצורך המת הוא עושה. ר' יהודה אוסר לעשות את הארון אלא אם כן יש עמו כבר נסרים חתוכים מערב החג, שצריך רק לחברם.

״וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת״ כו׳. מַאי נִבְרֶכֶת? אָמַר רַב יְהוּדָה: זוֹ בָּקִיעַ. וְהָתַנְיָא: הַנִּבְרֶכֶת וְהַבָּקִיעַ! אָמַר אַבַּיֵי וְאִיתֵימָא רַב כַּהֲנָא: גִּיהָא וּבַר גִּיהָא.

שואלים: מאי [מה הם] כוכין ומאי [ומה הם] קברות, ומה ההבדל ביניהם? אמר רב יהודה: כוכין קרויים מקומות קבורה שעושים בחפירה באדמה, וקברות הם שעושים דרך בנין. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן כוכין ואלו הן קברות, כוכין — בחפירה, וקברות בבנין.

״וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר״. תָּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: עוֹשִׂין כָּל צוֹרְכֵי הַמֵּת: גּוֹזְזִין לוֹ שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִין לוֹ כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן מִנְּסָרִין הַמְנוּסָּרִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף מְבִיאִין עֵצִים, וּמְנַסְּרָן בְּצִינְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

שנינו במשנה: אבל מחנכין את הכוכין. ושואלים: כיצד מחנכין? כלומר, מהו חינוך זה? אמר רב יהודה: שאם היה הכוך ארוך ממידת המת — מקצרו. במתניתא תנא [בברייתא שנה] בענין זה: מאריך בו בכוך, ומרחיב בו לפי צורכו של המת.

מתני׳ אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַיבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ, אֲבָל מַחֲזִיר הוּא אֶת גְּרוּשָׁתוֹ.

שנינו במשנה: ועושין נברכת במועד. ושואלים: מאי [מה היא] נברכת זו? אמר רב יהודה: זו בקיע שחופרים באדמה לצורך כביסה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנברכת והבקיע משמע שהם דברים שונים! אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: גיהא ובר גיהא [בריכה ובת בריכה], כלומר, אין הבדל ביניהם במהות אלא רק בגודל, שנברכת גדולה יותר, ובקיע הוא קטן.

וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ בַּמּוֹעֵד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תָּסוּד, מִפְּנֵי שֶׁנִּיווּל הוּא לָהּ. הַהֶדְיוֹט תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, וְהָאוּמָּן מַכְלִיב. וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמַתְּחִין.

שנינו במשנה: ועושים בחול המועד ארון למת, כשבונה הארון עם המת בחצר. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [משנה זו שנינו ברמז מה ששנו חכמים בברייתא] בהרחבה בלשון זו: עושין כל צורכי המת במועד: גוזזין לו שערו אם היה מגודל מדי, ומכבסין לו כסותו (תכריכין) ועושין לו ארון מנסרין המנוסרין מערב יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מביאין עצים ומנסרן בצינעא בתוך ביתו.

גמ׳ וְכִי שִׂמְחָה הִיא לוֹ מַאי הָוֵי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְפִי שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. רַבָּה בַּר [ רַב] הוּנָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּנִּיחַ שִׂמְחַת הָרֶגֶל וְעוֹסֵק בְּשִׂמְחַת אִשְׁתּוֹ.

אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מייבמין (את אשת האח) במועד — מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר הוא את גרושתו ונושאה שנית במועד, שאין זו שמחה כל כך.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא דְּרַבָּה בַּר [רַב] הוּנָא – דְּרַב הוּא, דְּאָמַר רַב דָּנִיֵּאל בַּר קְטִינָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״, בְּחַגֶּךָ – וְלֹא בְּאִשְׁתְּךָ.

ועושה אשה תכשיטיה במועד, כלומר: מותר לה לעשות טיפולים שונים בגופה כדי לייפות עצמה. רבי יהודה אומר: לא תסוד (לא תשים סיד על עורה) לשם יופי, מפני שלפי שעה ניוול הוא לה. ועוד אמרו: ההדיוט, מי שאיננו חייט אומן תופר כדרכו אם צריך לכך, והאומן מכליב (תפירה ארעית) בלבד. ומסרגין את המטות שמים את החבלים שעליהם מניחים את המצע במיטה, ר' יוסי אומר: רק ממתחין את החבלים.

עוּלָּא אָמַר: מִפְּנֵי הַטּוֹרַח. רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: מִפְּנֵי בִּיטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.

שנינו במשנה שאין נושאים נשים במועד מפני ששמחה היא לו. ושואלים: וכי [וכאשר] שמחה היא לו, מאי הוי [מה היה], מה הרע בכך? והרי מצוה לשמוח במועד! אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, ואמרי לה [ויש אומרים זאת] אחרת: אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, וצריך לשמוח בכל אחת מהן לעצמה. רבה בר רב הונא אמר: הטעם הוא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו.

מֵיתִיבִי: כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֲסוּרִין לִישָּׂא בַּמּוֹעֵד

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] שאמר רבה בר רב הונא דרב הוא [של רב היא], שהמקור לדעה זו היא שיטת רב. שאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מנין שאין נושאים נשים במועד — שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) להדגיש: עליך לשמוח בחגך ולא באשתך.