רוֹבַע זֶרַע מִמִּין אַחֵר – יְמַעֵט.

רובע הקב זרע ממין אחר (שהוא אחד מעשרים וארבעה) — ימעט את הזרע האחר.

וְהָתַנְיָא: הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כָּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ! לָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם תַּקָּנָה, כָּאן – לְאַחַר תַּקָּנָה.

על עצם ההלכה, שיוצאים לעקור את צמחי הכלאים שצמחו בשדה, שואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה שיש בה כלאים, והרי שאין די במיעוט! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרנו שיוצאים וממעטים הוא קודם שנתקנה התקנה, כאן שאמרו שיש להפקיר את כל השדה, הרי זה לאחר שנתקנה התקנה.

דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵי בְּהֶמְתָּן, וְהָיוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִין שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת: אַחַת – שֶׁמְּנַכְּשִׁין לָהֶם שְׂדוֹתֵיהֶן, וְאַחַת – שֶׁמַּשְׁלִיכִין לִפְנֵי בְהֶמְתָּם.

ומה היא תקנה זו — דתניא [ששנויה ברייתא]: בראשונה היו שליחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים ומשליכין לפני בהמתן של בעלי השדות, והיו בעלי בתים שמחין שתי שמחות: אחת — שמנכשין להם שדותיהן על ידי שנוטלים מתוכם את הצמחים הזרים, ואחת — שמשליכין אוכל לפני בהמתן, ולא הקפידו בבירור זרעי כלאים,

הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים. וַעֲדַיִין הָיוּ שְׂמֵחִין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה שֶׁמְּנַכְּשִׁין שְׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַפְקִירִין כָּל הַשָּׂדֶה כּוּלָּהּ.

התקינו שיהו עוקרין ומשליכין על הדרכים. ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן בחינם, התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה.

מתני׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד – לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן בחול המועד, שכיון שהאילנות זקוקים ביותר למים, מותר להשקותם, ובלבד שלא ישקה אגב כך את כל השדה. ועוד, זרעים שלא שתו (שלא הושקו) לפני המועד, שהם מסוג הזרעים שאינו דורש השקייה מרובה ולכך לא הקפיד להשקותם לפני המועד — לא ישקה אותם במועד שהרי ממילא אינם זקוקים כל כך למים, וחכמים מתירין בזה ובזה, להשקות את השדה כולה במועד, וכן להשקות במועד אף את הזרעים שלא שתו לפני המועד .

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה: אִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶנֶת – מוּתָּר. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָן בַּמּוֹעֵד – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּזְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ מִלִּפְנֵי הַמּוֹעֵד, אֲבָל זְרָעִים שֶׁשָּׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד – מוּתָּר לְהַשְׁקוֹתָן בַּמּוֹעֵד.

אמר רב יהודה: אם היתה שדה זו מטוננת (שדה של טין), שהיתה לחה לפני המועד ועכשיו יבשה — מותר להשקות את כל השדה אף לשיטת רבי אליעזר בן יעקב. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו אסור להשקותן במועד — לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד כלל, אבל זרעים ששתו לפני המועד והתחילו לצמוח — מותר להשקותן במועד, שאם לא ישקו אותם יהיה הפסד מרובה,

וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה מְטוּנֶנֶת – מוּתָּר. וְאֵין מַשְׁקִין שְׂדֵה גָּרִיד בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה.

ואם היתה שדה מטוננת — מותר אפילו לא שתו מים לפני המועד. ואין משקין שדה גריד (שדה יבשה שאינה צריכה השקייה) במועד, וחכמים מתירין בזה ובזה גם להשקות במועד גם זרעים שלא שתו לפני המועד אם הדבר נחוץ, וכן להשקות שדה גריד.

אֲמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינָהּ, הַאי תַּרְבִּיצָא שָׁרֵי לְתַרְבּוּצֵי בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. שְׂדֵה גָּרִיד מַאי טַעְמָא? דְּאַפְלָא מְשַׁוֵּי לָהּ חָרְפָא; הָכָא נַמִי – אַפְלָא מְשַׁוֵּי לָהּ חָרְפָא.

אמר רבינא: שמע מינה [למד מכאן] האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא [גינה מותר לזלף עליה מים בחול המועד] וכיצד למדים אנו דבר זה: — שדה גריד מאי טעמא [מה טעם] התירו חכמים להשקותו למרות שאין הצמחים מתים בגלל היובש — שבסופו של דבר השקייה זו גורמת לכך דאפלא משוי לה חרפא [שאת הפירות האפילים, שהיו בשלים מאוחר יותר, הוא עושה בכירים] על ידי השקיית עזר, משמע שאם הפירות מאחרים בהבשלתם נחשב הדבר להפסד, הכא נמי [כאן גם כן] בגינה אפלא משוי לה חרפא [את האפיל הוא עושה בכיר] על ידי הרבצת מים ולכן מותר הדבר במועד.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַרְבִּיצִין שְׂדֵה לָבָן בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא בַּמּוֹעֵד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מרביצין (מזלפים מים, השקאה קלה) שדה לבן (שדה תבואה) בשנת שביעית, אבל לא בחול המועד.

וְהָא תַּנְיָא: מַרְבִּיצִין בֵּין בַּמּוֹעֵד בֵּין בַּשְּׁבִיעִית! אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הָא – רַבָּנַן.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת: מרביצין בין במועד בין בשביעית! אמר רב הונא: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זו] הברייתא האוסרת בחול המועד, היא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב המחמיר בשדה יבש, הא [זו] שיטת רבנן [חכמים] המקילים בכך.

תַּנְיָא אִידָךְ: מַרְבִּיצִין שְׂדֵה לָבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְבִּיצִין שְׂדֵה לָבָן בַּשְּׁבִיעִית כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ יְרָקוֹת לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן אפילו בשביעית עצמה כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, שהרבצת מים זו אינה עבודת אדמה גמורה, ואם אין גם העבודה וגם צמיחת הפירות בשנת השביעית — מותר.

מתני׳ צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הָאִילָן וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן כְּדַרְכּוֹ, בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשְּׂדֵה הָאִילָן – כְּדַרְכּוֹ, וּמִשְּׂדֵה הַלָּבָן – שֶׁלֹּא כְּדַרְכּוֹ.

צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן (שדה תבואה) כדרכו, כדרך שצד כל השנה כולה, גם בחול המועד וגם בשביעית. וחכמים אומרים: משדה האילן צד אותם כדרכו, ומשדה הלבן שאין ההפסד מרובה כל כך — שלא כדרכו, בשינוי מסויים.

וּמְקָרִין אֶת הַפִּירְצָה בַּמּוֹעֵד, וּבַשְּׁבִיעִית בּוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ.

ומקרין (סותמים) את הפירצה בכותל הגינה במועד, ובשביעית בונה מחיצה כדרכו אף לכתחילה שהרי אין זו עבודת אדמה, ולמרות שהיא מועילה לשמירת הגן — לא נאסרה בשנת השמיטה.

גמ׳ מַאי אִישׁוּת? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִיָּה שֶׁאֵין לָהּ עֵינַיִם. אָמַר רָבָא בַּר יִשְׁמָעֵאל, וְאִיתֵימָא רַב יֵימַר בַּר שֶׁלַמְיָא: מַאי קְרָא? ״כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ״.

שואלים: מאי [מה פירוש] אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים, החולד החופר באדמה שצריך לצוד אותו שלא יזיק את השורשים והירקות. אמר רבא בר ישמעאל ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים מה היא אישות? שנאמר: "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש" (תהלים נח, ט), ואנו מבינים שהאישות ("אשת") אינה רואה שמש — מפני שהיא בריה חסרת עיניים.

תָּנוּ רַבָּנַן: צָדִין אֶת הָאִישׁוּת וְאֶת הָעַכְבָּרִים מִשְּׂדֵה הַלָּבָן וּמִשְּׂדֵה הָאִילָן כְּדַרְכּוֹ, וּמַחְרִיבִין חוֹרֵי נְמָלִים. כֵּיצַד מַחֲרִיבִין? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא עָפָר מֵחוֹר זֶה וְנוֹתֵן לְתוֹךְ חוֹר זֶה, וְהֵן חוֹנְקִין זֶה אֶת זֶה.

ההלכה שבמשנה מובאת בהרחבה בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: צדין את האישות ואת העכברים משדה הלבן ומשדה האילן כדרכו, ומחריבין חורי נמלים שהנמלים לא יזיקו. ומסבירים: כיצד מחריבין? רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא עפר מחור נמלים זה ונותן לתוך חור זה (קן נמלים אחר) ומכיון שאין הנמלים מזהות את העפר, אינן מוציאות אותו ואינן יכולות לצאת החוצה ולכך הן חונקין זה את זה.

אָמַר רַב יֵימַר בַּר שֶׁלַמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: וְהוּא דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא, וְהוּא דְּלֵיכָּא גִּשְׁרָא, וְהוּא דְּלֵיכָּא גַּמְלָא, וְהוּא דְּלֵיכָּא מִצְרָא.

אמר רב יימר בר שלמיא משמיה [משמו] של אביי: עצה זו מועילה רק בתנאים מסויימים, והוא — דקאי בתרי עברי נהרא [שעומדים, שמצויים חורי הנמלים הללו, בשני עברי הנהר השונים]; והוא דליכא גשרא [שאין גשר] בין עברי הנהר; והוא דליכא גמלא [שאין גשר צר] על הנהר; והוא דליכא מצרא [שאין חבל מתוח] בין שני צידי הנהר, שאם יש חיבור כלשהו בין עברי הנהר מכירות הנמלים זו את זו, ואינן נלחמות זו בזו.