מַדְלִין? שַׁלּוּפֵי. כְּדִתְנַן: הַמֵּידֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵידֵל בְּשֶׁלּוֹ – כָּךְ הוּא מֵידֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּשֶׁלּוֹ – רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים.

"מדלין" — שלופי [לשלוף, לדלל] קצת מן הירקות הגדלים בצפיפות, ופירוש הברייתא הוא, שאם מדלל ואוכל את הירקות שמוציא — מותר, אבל אסור לעשות זאת על מנת לייפות את הנשארים. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: המידל (המדלל) בגפנים שבכרמו, כשם שהוא מידל בשלו — כך הוא מידל בשל עניים בגפנים שמשאיר עוללות לעניים, שכיון שעושה זאת לצורך הגפנים יכול לדלל אף במופרש לעניים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו ר' מאיר אומר: בשלו רשאי, ואינו רשאי בשל עניים. ומכאן למדנו ש"מידל" הוא מלשון דילול, ולא לשון דליה.

אֲמַר לֵיהּ: וְהָתַנְיָא: מַדְלִין מַיִם לִירָקוֹת כְּדֵי לְאוֹכְלָן! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא.

אמר ליה [לו] רבינא: והתניא [והרי שנינו בברייתא] מפורשת: מדלין מים לירקות כדי לאוכלן! אמר ליה [לו]: אי תניא [אם שנויה] — תניא [שנויה] וחוזר אני איפוא מדברי.

״וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים״. מַאי עוּגִיּוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: בִּנְכֵּי. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵלּוּ הֵן עוּגִיּוֹת – בְּדִידִין שֶׁבְּעִיקְּרֵי זֵיתִים וְשֶׁבְּעִיקְּרֵי גְּפָנִים.

שנינו במשנה: ואין עושים עוגיות לגפנים. ושואלים: מאי [מה פירוש] עוגיות אלה? אמר רב יהודה: בארמית קוראים להם בנכי (החפירות העגולות שחופרים סביב הגפנים). תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן עוגיות — בדידין (חפירות עגולות) שבעיקרי זיתים (סמוך לגזעי הזיתים) ושבעיקרי גפנים.

אִינִי? וְהָא רַב יְהוּדָה שְׁרָא לִבְנֵי בַּר צִיתַאי לְמֶעֱבַד בִּנְכֵּי לְכַרְמֵיהוֹן! לָא קַשְׁיָא, הָא – בַּחֲדַתֵּי, הָא – בְּעַתִּיקֵי.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שאסור לעשות בנכי? והא רב יהודה שרא [התיר] לבני בר ציתאי למעבד [לעשות] בנכי לכרמיהון [לכרמיהם] בחול המועד! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] — בחדתי [בחדשות], שאסור לחפור עוגיה כזו כשלא היתה כלל קודם, הא [זו] — בעתיקי [בישנות], בעוגיות שהיו חפורות כבר וצריך רק לעדרן — מותר.

״רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר אֵין עוֹשִׂין אֶת הָאַמָּה״. בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד – מִשּׁוּם דְּקָא טָרַח. אֶלָּא שְׁבִיעִית – מַאי טַעְמָא?

שנינו במשנה: ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין עושים את האמה בתחילה בחול המועד ובשביעית. ושואלים: בשלמא [נניח] שבחול המועד טעם האיסור הוא משום דקא טרח [שהוא טורח] בשל כך טירחה יתירה במועד, אלא בשביעית מאי טעמא [מה הטעם] נאסרה? הרי לא נאסר בשביעית אלא דבר העשוי לגדל צמחים.

פְּלִיגוּ בָּהּ רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל. חַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר, וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁיר אֲגַפֶּיהָ לִזְרִיעָה.

ומשיבים: פליגי בה [נחלקו בכך] ר' זירא ור' אבא בר ממל. חד [אחד מהם] אמר: הטעם הוא מפני שנראה לאנשים כעודר בכרמו ואינם יודעים שהוא רק חופר תעלה, וחושדים בו איפוא במלאכת שביעית. וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, שכאשר הוא מוציא את האדמה מן האמה, הריהו שופך לשני צידי התעלה אדמה חדשה ותחוחה הראויה לזריעה, ונמצא שמכשיר בשביעית אדמה לגידול צמחים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּקָא אָתוּ מַיָּא בַּתְרֵיהּ. מַאן דְאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁיר אֲגַפֶּיהָ לִזְרִיעָה – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר – לֵיכָּא.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] באופן דקא אתו מיא בתריה [שבאים המים אחריו] כשהוא חופר תעלה ורואים שהמים זורמים מיד ונכנסים אליה; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשיר אגפיה לזריעה — איכא [יש] בכך עדיין איסור, שהרי מכל מקום מכשיר את האדמה, ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מפני שנראה כעודר — ליכא [אין כאן] איסור, שהרי רואים שהוא חופר אמת מים.

וּלְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר – לֵיחוּשׁ מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁיר אֲגַפֶּיהָ לִזְרִיעָה! אֶלָּא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ וְשָׁדֵי לְבָרָאִי. לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁיר אֲגַפֶּיהָ לִזְרִיעָה – לֵיכָּא, לְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר – אִיכָּא.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מפני שנראה כעודר, ליחוש [שיחשוש] אף הוא מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, וכיצד יכול הוא לבטל חשש זה לגמרי? אלא, יש להסביר בדרך אחרת, ולומר כי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה במקרה אחר; דקא שקיל מיניה ושדי לבראי [שהוא לוקח ממנו מן התעלה וזורק החוצה למקום רחוק]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשיר אגפיה לזריעה — ליכא [אין כאן] מקום לאיסור, שהרי אינו מכשיר. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שנראה כעודר — איכא [יש כאן] איסור, שעדיין נראה כעודר, ושואלים מצד שני אף

וּלְמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשִׁיר אֲגַפֶּיהָ לִזְרִיעָה, לֵיחוּשׁ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר? עוֹדֵר נַמִי, כִּי קָא שָׁקֵיל – בְּדוּכְתֵּיהּ מַנַּח לֵיהּ.

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשיר אגפיה לזריעה, ליחוש [שיחשוש] גם הוא מפני שנראה כעודר! ומשיבים: עודר נמי [גם כן] כי קא שקיל [כאשר הוא נוטל] רגב אדמה בזמן העידור, הלא בדוכתיה מנח ליה [במקומו הוא מניח אותו], וכיון שאותו אדם משליך רגבי אדמה למקום אחר רואים מיד שאינו מתכווין לעידור, אלא ודאי חופר תעלה.

אַמֵימָר מַתְנֵי לָהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר, וְקַשְׁיָא לֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אַדְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה כָּל שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹדֵר אָסוּר?

ואומרים: אמימר מתני לה [היה שונה אותה] הלכה בנוסח שנאמר בו במפורש מפני שנראה כעודר, ומשום כך קשיא ליה [היה קשה לו] מדברי ר' אלעזר בן עזריה על דברי ר' אלעזר בן עזריה עצמו במקום אחר. וכך הקשה: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר בן עזריה כי כל שנראה כעודר אסור?

וּרְמִינְהִי: עוֹשֶׂה אָדָם אֶת זִבְלוֹ אוֹצָר. רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הָיָה לוֹ דָּבָר מוּעָט – מוֹסִיף עָלָיו וְהוֹלֵךְ.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: עושה אדם את זבלו בשנה השביעית אוצר, שצובר את הזבל למקום אחד, ואינו חושש, שהרי אינו מזבל עכשיו. ר' מאיר אוסר, עד שיעמיק שלשה טפחים בקרקע ויטמון שם את הזבל, כדי שלא ייראה כמזבל את שדהו בשביעית, או עד שיגביה שלשה טפחים. היה לו דבר מועט, שכבר היתה כמות זבל מעטה באותו מקום מערב שביעית — מוסיף עליו והולך ואינו חושש.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹסֵר עַד שֶׁיַּעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ שְׁלֹשָׁה, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן עַל הַסֶּלַע.

ר' אלעזר בן עזריה אוסר בכל מקרה עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן את הזבל על הסלע שאינו מקום העשוי להצמיח. מכל מקום נראה שלדעת ר' אלעזר בן עזריה רשאי לחפור כדי להעמיק ולהטמין את הזבל אף על פי שהוא נראה כעודר!

רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, חַד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהֶעֱמִיק, וְחַד אָמַר: זִיבְלוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו.

ר' זירא ור' אבא בר ממל תירצו את הקושי; חד [אחד מהם] אמר, שכאן מדובר כגון שהעמיק באדמה והכין מקום לזבל עוד קודם שנת השביעית. וחד [ואחד מהם] אמר: זיבלו מוכיח עליו, שכיון שמצוי זבל במקום, הרי זה מוכיח שהוא מתכוון רק להטמינו ולא לעידור.

״וּמְתַקְּנִין אֶת הַמְקוּלְקֶלֶת בַּמּוֹעֵד״. מַאי מְקוּלְקֶלֶת? אָמַר רַבִּי אַבָּא: שֶׁאִם הָיְתָה עֲמוּקָּה טֶפַח – מַעֲמִידָהּ עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.

שנינו במשנה שמתקנין את האמה המקולקלת במועד. ושואלים: מאי [מה פירוש] מקולקלת? אמר ר' אבא: שאם היתה כעת עמוקה טפח מפני שנתמלאה בטין — חופר ומעמידה על ששה טפחים. על בסיס הלכה זו באים לברר כמה בעיות מעשיות.

פְּשִׁיטָא, חֲצִי טֶפַח עַל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כֵּיוָן דְּלָא עָבַר מַיָּא – לָא כְּלוּם הוּא. טְפָחַיִים עַל שְׁנֵים עָשָׂר, דְּקָא טָרַח טִירְחָא יְתֵירָא – לֹא.

ותחילה מקדימים; פשיטא [פשוט] לנו, שאם היתה התעלה עמוקה חצי טפח ובא להעמיקה לשלשה טפחים, כיון דלא עבר מיא [שאין עוברים מים] במידה מספקת בשלושה טפחים — לא כלום הוא ובודאי אסור לטרוח במלאכה שאינה מועילה. וכן אם היו שם טפחיים (שני טפחים) והוא רוצה להעמיקה שתעמוד על שנים עשר טפחים — גם זה לא הותר משום דקא טרח [שהוא טורח] טירחא יתירא, אף על פי שיש כאן אותו יחס של אחד על שש.

טְפָחַיִים עַל שִׁבְעָה מַהוּ? הָכָא חֲמִשָּׁה קָא מַעֲמִיק וְהָכָא חֲמִשָּׁה קָא מַעֲמִיק, אוֹ דִּלְמָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא טֶפַח יְתֵירָא – אִיכָּא טִירְחָא טְפֵי? תֵּיקוּ.

השאלה היא איפוא, אם היה עומקה טפחיים ורוצה להעמידם על שבעה מהו? וצדדי הבעיה: הכא [כאן] במקום שהתירו לו להעמיק מטפח לשישה, חמשה טפחים קא [הוא] שמעמיק, והכא [וכאן] מטפחיים לשבעה, גם כן חמשה טפחים קא [הוא] שמעמיק ומותר, או דלמא [שמא] יש לומר: כיון דאיכא [שיש] טפח יתירא [יתר] של חפירה בעומק — איכא [יש] טירחא טפי [יתירה] להתכופף כדי לחפור עמוק כל כך, ויש אולי לאסור? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אַבַּיֵי שְׁרָא לִבְנֵי בַּר הַמְדָךְ לְשַׁחוּפֵי נַהֲרָא. רַבִּי יִרְמְיָה שְׁרָא לְהוּ לִבְנֵי סְכַוְתָּא לְמִיכְרָא נַהֲרָא טְמִימָא. רַב אַשִׁי שְׁרָא לְהוּ לִבְנֵי מָתָא מְחַסְיָא לְאַקְדוּחֵי נְהַר בּוּרְנִיץ. אֲמַר: כֵּיוָן דְּשָׁתוּ מִינֵּיהּ רַבִּים – כְּרַבִּים דָּמִי, וּתְנַן: עוֹשִׂין כָּל צוֹרְכֵי רַבִּים.

בעניינים דומים מסופר, כי אביי שרא [התיר] לבני המקום בר המדך לשחופי נהרא [להוציא את ענפי האילנות מהנהר] בחול המועד. ר' ירמיה שרא להו [התיר להם] לבני המקום סכותא למיכרא נהרא טמימא [לכרות מחדש נהר שנסתם אפיקו]. רב אשי שרא להו [התיר להם] לבני מתא מחסיא עירו לאקדוחי [לקדוח] ולהוציא את השרטונות שבנהר בורניץ הסמוך. אמר: כיון דשתו מיניה [ששותים ממנו] רבים, אם כן כצורך רבים דמי [נחשב], ותנן [והרי שנינו במשנה]: עושים כל צורכי רבים בחול המועד.

״וּמְתַקְּנִין אֶת

שנינו במשנה, שבחול המועד מתקנין את