כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל הַתּוֹסֶפֶת – וְנָסֵיב לָהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא, וְלָא יָדַעֲנָא מַאי תַּלְמוּדָא וּמַאי תּוֹסֶפֶת.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר מסורת ששמע מחכמי ארץ ישראל בלשון זו: יכול ילקה על התוספת — ונסיב לה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור], והעיר רב דימי: ולא ידענא מאי תלמודא ומאי [ואיני יודע מהו הלימוד ומהי] התוספת שהתכוונו להם בשמועה זו.

רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: חֲרִישָׁה, וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל חֲרִישָׁה, דְּאָתְיָא מִכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, וְנָסֵיב לֵיהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא,

ונחלקו חכמים בפירוש מסורת זו, ר' אלעזר אמר: תוספת זו שאמרו היא חרישה בשביעית, שלא נתפרש בה איסור "לא תעשה" בתורה, והיא כתוספת למלאכות המפורטות בכתוב. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: יכול ילקה על חרישה בשמיטה דאתיא [שהיא באה, נלמדת] מכלל ופרט וכלל שאף היא אסורה, ונסיב ליה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור] את החרישה מעונש מלקות.

דְּאִם כֵּן, כָּל הָנֵי פְּרָטֵי לָמָּה לִי?

וטעם הדבר: שאם לוקים על החרישה, אם כן כל הני פרטי [אלה הפרטים] שמנה הכתוב בבצירה וזמירה למה לי? אלא ודאי יש להבין שבאו אלה ללמד שרק על פרטים אלה לוקים, ועל מלאכות אחרות אין לוקים.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יָמִים שֶׁהוֹסִיפוּ חֲכָמִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל יִלְקֶה עַל תּוֹסֶפֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּאָתְיָא מִ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, וְנָסֵיב לָהּ תַּלְמוּדָא לִפְטוּרָא, כִּדְבָעֵינַן לְמֵימָר לְקַמָּן.

ור' יוחנן אמר: תוספת זו היא ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה של השביעית שגם בהם אסור לעבוד את האדמה כדי להכשירה לשנה הבאה. והכי קאמר [וכך אמר]: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא [שהיא באה, נלמדת] מן הכתוב "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), שמייתור הכתוב למדו שלא רק עבודת האדמה בשביעית עצמה אסורה אלא אפילו חריש וקציר של ערב שביעית אסורים, ונסיב לה תלמודא לפטורא [ויש על כך לימוד לפטור] לענין עונש, כדבעינן למימר לקמן [כפי שנרצה לומר אחר כך].

מַאי יָמִים שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה? כְּדִתְנַן: עַד מָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה אִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כָּל זְמַן שֶׁיָּפֶה לַפְּרִי; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ.

ומסבירים: מאי [מה הם] אותם ימים שלפני ראש השנה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עד מתי חורשין בשדה אילן (שדה שצומחים בו אילנות) בערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שיפה החריש לגידולו של פרי המצוי כבר על האילנות — מותר, אבל לאחר מכן שהחרישה היא רק לתועלת האילן והפירות שעתיד להצמיח בשנה הבאה — אסור, ובית הלל אומרים: עד העצרת (שבועות) מותר לחרוש. ומעירים: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו, כלומר למעשה אין הבדל ניכר בתאריך בין דברי בית שמאי לדברי בית הלל.

וְעַד מָתַי חוֹרְשִׁין שְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית? מִשֶּׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, וְכָל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִיטַּע מִקְשָׁאוֹת וּמִדְלָעוֹת.

ועד מתי חורשין שדה הלבן (שדה תבואה) ערב שביעית — משתכלה הלחה (הרטיבות שמחמת הגשמים) שבשדות, וכל זמן שבני אדם בדרך כלל חורשים עדיין את שדותיהם ליטע מקשאות ומדלעות (לגידול קישואים ודלעת) הנזרעים בסוף החורף.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם כֵּן – נָתְנָה תּוֹרָה שִׁיעוּר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ! אֶלָּא: בִּשְׂדֵה הַלָּבָן – עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן – עַד הָעֲצֶרֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד הַפֶּסַח.

ר' שמעון אומר: אם כן שלא נקבע זמן מסויים נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו, שיכול אדם לומר בכל עת שהוא חורש על מנת לזרוע באותה שנה. אלא יש לקבוע זמן מוגדר: בשדה הלבן — חורשים עד הפסח, ובשדה האילן — חורשים עד העצרת. ובית הלל אומרים: עד הפסח.

וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁנֵי פְּרָקִים הַלָּלוּ וּבִטְּלוּם.

ואמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: רבן גמליאל ובית דינו נמנו (דנו והצביעו והחליטו) על שני פרקים (זמנים) הללו, פסח ועצרת, שאסרום חכמים בשנה השישית, ובטלום והתירו לחרוש עד ראש השנה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַבָּהוּ, וְאָמְרִי לָהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ הֵיכִי מָצוּ מְבַטְּלִי תַּקַּנְתָּא דְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל? וְהָא תְּנַן: אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבהו, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר לו ריש לקיש לר' יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו למבטלי תקנתא [כיצד יכולים הם לבטל תקנה] של בית שמאי ובית הלל הגדולים מהם? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין!

״אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָא״ אָמַר לֵיהּ: אֵימוּר כָּךְ הִתְנוּ בֵּינֵיהֶן: כָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל – יָבוֹא וִיבַטֵּל.

"אשתומם [השתומם, תהה] כשעה חדה [אחת]" (דניאל ד, טז) זמן מה. אמר ליה [לו]: אימור [אמור], כי כך התנו ביניהן בשעת קביעת התקנה: כל הרוצה לבטל גזירה זו — יבוא ויבטל.

דִּידְהוּ הִיא? הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא! דְּאָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי נְחוּנְיָא אִישׁ בִּקְעַת בֵּית חוֹרְתָן: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת, עֲרָבָה, וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

ותוהים: וכי דידהו [שלהם], של בית שמאי ובית הלל היא גזירה זו שהם יכולים לתקן בה? הלא הלכה למשה מסיני היא! שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות (עצים צעירים) המצויות בשדה של בית סאה מותר לחרוש בשבילן את כל השדה עד ראש השנה, לצורך האילנות. משמע שבעצים אחרים — אסור. וכן דין ערבה שמביאים במקדש יתר על ערבה שבלולב, וכן ניסוך המים בחג הסוכות על המזבח, הלכות אלה הלכה למשה מסיני הן. משמע שאיסור החרישה בערב שביעית אינו מתקנת חכמים בבית שני, אלא הוא מיסודות מסורת תורה שבעל פה!

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כִּי גְּמִירִי הִלְכְתָא – שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאָתוּ הָנֵי תַּקוּן מִפֶּסַח וּמֵעֲצֶרֶת. וְאַתְנוּ בְּדִידְהוּ: כָּל הָרוֹצֶה לְבַטֵּל – יָבוֹא וִיבַטֵּל.

אמר ר' יצחק: כי גמירי הלכתא [כאשר היו לומדים הלכה זו], היה האיסור בה רק שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון [ובאו אלו בית שמאי ובית הלל, ותיקנו] זמנים מוקדמים יותר, מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו [והתנו בתקנה שלהם]: כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

וְהָנֵי הִלְכְתָא נִינְהוּ? קְרָאֵי נִינְהוּ. דִּתְנַן: ״בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת״, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית – שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית

ועוד תוהים: והני הלכתא נינהו [וכי איסורים אלה משום הלכות למשה מסיני הן]? הלא קראי נינהו [כתובים מפורשים הם], דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא) ר' עקיבא אומר: אין צריך לומר שהתכוון הפסוק לחריש ולקציר של שביעית — שהרי כבר נאמר: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא כה, ד), אם כן נאסרה כל עבודה בשביעית, אלא בא הכתוב לאסור חריש של ערב שביעית