בִּכְלִיכָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיכָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.

בכליכה שהיא מיטה המיוחדת למתים ועשויה מוטות שביניהם סירוג, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה, מפני כבודן של עניים.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם מֵתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים.

וכן בראשונה היו מניחין את המוגמר (קטורת) תחת חולי־מעים מתים מפני שהיה ריחם רע, והיו חולי־מעים חיים מתביישין שכך נוהגים בהם במותם, והכל יודעים על כך. התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודן של חולי מעים חיים.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּישׁוֹת. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי זָבִין מֵתִים, וְהָיוּ זָבִין חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּב הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִין חַיִּים.

וכן, בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי (משום, בגלל) נדות מתות, נשים שמתו בנדתן היו צריכים לטהר את הכלים שנגעו בהן בחייהן, והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. וכן בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי (משום, בגלל) זבין מתים שמגעם מטמא כלים, והיו זבין חיים מתביישין שכך עושים עליהם במותם, התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ קְרוֹבָיו מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְיָצָא בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן, וְנָהֲגוּ הָעָם אַחֲרָיו לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פַּפָּא: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא אֲפִילּוּ בִּצְרָדָא בַּר זוּזָא.

ועוד, בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו משום שהיו נוהגים להוציאו בתכריכים יקרים ולא יכלו עניים לשאת בהוצאות, עד שהיו לפעמים קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, כלומר, זלזל בכבודו ויצא ציווה להוציא את גופתו בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא [ועכשיו בזמננו נוהגים העולם, הכל] להוציא את המת אפילו בצרדא בר זוזא [בבדי קנבוס פשוט העולה זוז אחד] ואין מקפידים.

״אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב״. אָמַר רַב פַּפָּא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, וְכָל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים.

שנינו במשנה שאין מניחין בחול המועד את המטה ברחוב. אמר רב פפא: אין מועד נחשב בפני תלמיד חכם ולכן מספידים אותו כדרכו אף בחול המועד, וכל שכן שחנוכה ופורים אינם מעכבים הספדו של חכם.

וְהָנֵי מִילֵּי – בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – לֹא. אִינִי? וְהָא רַב כַּהֲנָא סְפַדֵיהּ לְרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא בְּפוּם נַהֲרָא! אָמַר רַב פַּפִּי: יוֹם שְׁמוּעָה הֲוָה, וְכִבְפָנָיו דָּמֵי.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים כשמספידים אותו בפניו ליד מיטתו, אבל שלא בפניו — לא. ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב כהנא ספדיה [הספיד] את רב זביד מנהרדעא בפום נהרא עירו בחול המועד! אמר רב פפא: יום שמועה הוה [היה] זה, שבו הגיעה השמועה על מותו, וכבפניו דמי [נחשב].

אָמַר עוּלָּא: הֶסְפֵּד עַל לֵב, דִּכְתִיב: ״עַל שָׁדַיִם סוֹפְדִים״; טִיפּוּחַ – בַּיָּד; קִילּוּס – בָּרֶגֶל.

ועוד בענייני אבילות, אמר עולא: הספד הוא שאדם מכה על לב, דכתיב [שנאמר]: "על שדים ספדים" (ישעיהו לב, יב). טיפוח שאמרו הוא כשמכים ביד על יד. קילוס הוא שמכים ברגל על הארץ.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְקַלֵּס – לֹא יְקַלֵּס בְּסַנְדָּל, אֶלָּא בְּמִנְעָל, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המקלס ומכה ברגלו בארץ לאות אבל — לא יקלס בסנדל, אלא במנעל, מפני הסכנה. מפני שהסנדל עשוי שיקרע ויכול להדקר או להנזק בדרך אחרת.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָבֵל, כֵּיוָן שֶׁנִּיעְנַע רֹאשׁוֹ – שׁוּב אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ.

אמר ר' יוחנן: אבל, כיון שניענע ראשו כמראה שנרגע קצת מצערו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו. שהוא רומז להם שאינו רוצה בדיבורים נוספים.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַכֹּל אוֹמְרִים לָהֶם ״שְׁבוּ״ חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה.

ואמר ר' יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני נשיא, חוץ מאבל וחולה. אמר ר' יוחנן: לכל העומדים בפני אדם גדול אומרים להם "שבו", ורק אז מותר להם לשבת, חוץ מאבל וחולה שאם עמדו אינם צריכים לקבל רשות לשבת, אלא מותר להם לשבת מרצונם.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָבֵל, יוֹם רִאשׁוֹן – אָסוּר לֶאֱכוֹל לֶחֶם מִשֶּׁלוֹ, מִדְּאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל״. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְחַלְּפֵי סְעוּדָּתַיְיהוּ לַהֲדָדֵי.

אמר רב יהודה אמר רב: אבל, יום ראשון אסור לאכול לחם משלו. ומהיכן אנחנו למדים זאת — מדאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו: "ולחם אנשים לא תאכל" (יחזקאל כד, יז), משמע ששאר אבלים אוכלים לחמם של אחרים. ומסופר: רבה ורב יוסף שאירע בהם אבל מחלפי סעודתייהו להדדי [היו מחליפים סעודתם זה לזה].

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מֵת בָּעִיר – כָּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.

ואמר רב יהודה אמר רב: כשיש מת בעיר — כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו.

רַב הַמְנוּנָא אִיקְלַע לְדָרוּמָתָא. שְׁמַע קוֹל שִׁיפּוּרָא דְּשָׁכְבָא. חֲזָא הֲנָךְ אֱינָשֵׁי דְּקָא עָבְדִי עֲבִידְתָּא, אֲמַר לְהוּ: לֶיהֱווֹ הֲנָךְ אֱינָשֵׁי בְּשַׁמְתָּא! לָא שָׁכְבָא אִיכָּא בְּמָתָא? אֲמָרוּ לֵיהּ: חֲבוּרָתָא אִיכָּא בְּמָתָא. אֲמַר לְהוּ: אִי הָכִי – שַׁרְיָא לְכוּ.

מסופר: רב המנונא איקלע [הזדמן] למקום ששמו דרומתא, שמע קול שיפורא [שופר] שמודיע דשכבא [מת בעיר], חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא [ראה אי אלה אנשים שעובדים עבודה], אמר להו [להם]: ליהוו הנך אנשי בשמתא [יהיו אנשים אלה בנידוי]! וכי לא שכבא איכא במתא [אין מת בעיר]? אמרו ליה [לו]: חבורתא איכא במתא [יש חבורות בעיר] וכל אחת מהם מתעסקת במתים שלה, ולא בכל המתים כולם ומת זה שידוע לך עליו אינו מחבורתנו. אמר להו [להם]: אי הכי, שריא לכו [אם כך, מותר לכם] הנידוי.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי – עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה. הַהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוַת בְּשֵׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, הָווּ לָהּ שִׁבְעָה בְּנֵי. מֵת חַד מִינַּיְיהוּ, הֲוַות קָא בָּכְיָא בִּיתֵירָתָא עֲלֵיהּ. שְׁלַח לָהּ רַב הוּנָא: לָא תַּעַבְדִי הָכִי! לָא אַשְׁגְחָה בֵּיהּ. שְׁלַח לָהּ: אִי צַיְּיתַּת – מוּטָב; וְאִי לָא – צְבִית זַוְודָּתָא לְאִידָךְ מִית. וּמִיתוּ כּוּלְּהוּ. לַסּוֹף אֲמַר לָהּ: תִּימוֹשׁ זַוְודָּתָא לְנַפְשִׁיךְ, וּמִיתָא.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי ואינו רוצה לקבל עליו תנחומים, סופו שגורם לעצמו שעל מת אחר הוא בוכה. ומסופר: ההיא איתתא דהות בשיבבותיה [אשה אחת שהיתה בשכנותו] של רב הונא, הוו [היו] לה שבעה בני [בנים], מת חד מינייהו [אחד מהם], הוות קא בכיא ביתירתא עליה [היתה בוכה ביותר עליו]. שלח לה רב הונא: לא תעבדי הכי [אל תעשי כך]! לא אשגחה ביה [השגיחה בו]. שלח לה: אי צייתת [אם תצייתי] — מוטב, ואי [ואם] לא — צבית זוודתא לאידך מית [הכיני תכריכים למת אחר], ומיתו כולהו [ומתו כולם]. לסוף כשהרבתה לבכות אמר לה: כיון שכך תימוש זוודתא לנפשיך [הכיני תכריכים לעצמך], ומיתא [ומתה].

״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ – ״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת״ – יוֹתֵר מִדַּאי; ״וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ – יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה יָמִים – לִבְכִי, וְשִׁבְעָה – לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים – לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחֲמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

וכך דרשו: "אל תבכו למת ואל תנדו לו" (ירמיהו כב, י), ומפרשים כהוראה כללית: "אל תבכו למת" — יותר מדאי, "ואל תנדו לו" — יותר מכשיעור. הא כיצד, מהו השיעור? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לאיסור גיהוץ ולאיסור תספורת. מכאן ואילך — אמר הקדוש ברוך הוא: אי [אין] אתם רחמנים בו יותר ממני ואם התורה צוותה רק על אבל זה — די בכך.

״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ״, אָמַר רַב יְהוּדָה: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אֲזַל לְבֵי אָבְלָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָזֵיל בְּלָא בְּנֵי, דִּכְתִיב: ״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ״. רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ.

בהמשך הפסוק נאמר: "בכו בכו להלך", אמר רב יהודה: הכוונה היא להולך מן העולם בלא בנים, שכיון שלא השאיר בנים אחריו האבילות עליו גדולה יותר. וכן מסופר: ר' יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא [היה הולך לבית האבל] אלא למאן דאזיל [למי שהלך, מת] בלא בני [בנים], דכתיב [שנאמר]: "בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיהו כב, י). ואילו רב הונא אמר: "הולך" זה הוא מי שעבר עבירה ושנה בה שהולך וחוטא כל הזמן, והוא לא יגיע לתשובה ומאבד חלקו ("מולדתו") לעולם הבא.

רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר.

ומעירים כי רב הונא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו. על לשון זו תוהים: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! כיצד מותר לו? אלא אימא [אמור] ותקן: נעשית לו כהיתר, שלאחר ששנה בה שוב איננו מרגיש את חומרת העבירה שבדבר.

אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶרֶב מוּנַּחַת לוֹ בֵּין שְׁתֵּי יְרֵיכוֹתָיו. מִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה – כְּאִילּוּ מוּנַּחַת לוֹ כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. מִכָּאן וְאֵילָךְ – כְּאִילּוּ עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק.

אמר ר' לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים אחרי המוות יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו שאף הוא עלול ליהרג בה, וצריך לנהוג באימה יתירה. משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו החרב כנגדו בקרן זוית ומאיימת עליו, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק שאין האיום גדול כל כך.

״וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד״. אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: לֹא שָׁנוּ

שנינו במשנה שלא מניחים מיטה של נשים לעולם ברחוב מפני הכבוד. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: לא שנו