וּבְאִיחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי.

ובאיחוי אלכסנדרי (כדרך שעושים באלכסנדריה) שהוא איחוי מעולה, עד שאין הקרע ניכר.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַקּוֹרֵעַ מִתּוֹךְ הַשְּׁלָל, מִתּוֹךְ הַמְּלָל, מִתּוֹךְ הַלֶּקֶט, מִתּוֹךְ הַסּוּלָמוֹת – לֹא יָצָא. מִתּוֹךְ הָאִיחוּי – יָצָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְאִיחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הקורע מתוך השלל (במקום שנקרע ואיחוהו איחוי גס) או מתוך המלל (שולי הבגד) או מתוך הלקט, או מתוך הסולמות (מקום תפר בתפרים גסים) לא יצא ידי חובת קריעה. קרע מתוך האיחוי — יצא, מפני שזה כקריעת בגד שלם. אמר רב חסדא: אף כאן ובאיחוי אלכסנדרי ולא באיחוי סתם.

תָּנוּ רַבָּנַן: רַשַּׁאי לְהוֹפְכוֹ לְמַטָּה וּלְאַחוֹתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹסֵר לְאַחוֹתוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֵר אָסוּר לְאַחוֹתוֹ – כָּךְ הַלּוֹקֵחַ אָסוּר לְאַחוֹתוֹ. וּלְפִיכָךְ מוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ לַלּוֹקֵחַ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בגד שעושה בו קריעה בקצה העליון רשאי להופכו כך שיבוא חלקו העליון למטה ואז יכול לאחותו. ר' שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו גם כך. ומעירים: וכשם שהמוכר שעשה קריעה בבגדו באבלו אסור לאחותו — כך הלוקח (הקונה) ממנו אסור לאחותו. ולפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח שקרע זה הוא קרע של אבילות שאינו ניתן לאיחוי.

תָּנוּ רַבָּנַן: תְּחִילַּת קְרִיעָה טֶפַח, וְתוֹסֶפֶת שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תְּחִילַּת קְרִיעָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: תחילת קריעה — טפח, ותוספת אם צריך לקרוע על מתים אחרים ורוצה לקרוע בבגד זה — שלש אצבעות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: תחילת קריעה — שלש אצבעות, ותוספת — כל שהו.

אָמַר עוּלָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּקְרִיעָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּתוֹסֶפֶת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תְּחִילַּת קְרִיעָה טֶפַח וְתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּ.

אמר עולא: הלכה כר' מאיר בתחילת קריעה שהיא טפח, והלכה כר' יהודה בתוספת שהיא כל שהוא. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: תחילת קריעה — טפח, ותוספת — כל שהו, ומקובלים אנו שהלכה כר' יוסי כנגד חביריו.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו, וְקָרַע, מֵת בְּנוֹ, וְהוֹסִיף, תַּחְתּוֹן מִתְאַחֶה, עֶלְיוֹן אֵינוֹ מִתְאַחֶה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמרו לו לאדם שמת אביו, וקרע עליו ואחר כך אמרו לו שמת בנו, והוסיף באותו קרע, קרע תחתון שקרע על בנו — מתאחה, שהרי על כל המתים מותר לאחות את הקרע לאחר זמן האבילות, עליון — אינו מתאחה, שקרע שעל אביו אינו מתאחה.

מֵת בְּנוֹ וְקָרַע, מֵת אָבִיו וְהוֹסִיף, עֶלְיוֹן מִתְאַחֶה, תַּחְתּוֹן אֵינוֹ מִתְאַחֶה.

שמע שמת בנו וקרע עליו, ואחר כך שמע שמת אביו והוסיף בקרע, החלק עליון שקרע על הבן — מתאחה, תחתון — אינו מתאחה.

מֵת אָבִיו, מֵת אִמּוֹ, מֵת אָחִיו, מֵתָה אֲחוֹתוֹ, קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לְכוּלָּן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: עַל כּוּלָּן קֶרַע אֶחָד, עַל אָבִיו וְאִמּוֹ קֶרַע אֶחָד, לְפִי שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל קֶרַע אָבִיו וְאִמּוֹ.

אמרו לו בבת אחת שמת אביו, שמת האמו, שמת אחיו, שמתה אחותו — קורע קרע אחד לכולן. ומוסיף לכל אחד ואחד. ר' יהודה בן בתירה אומר: על הקרובים כולן קרע אחד, ועל אביו ואמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו.

מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵינָן בְּתוֹסֶפֶת.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? מדוע אין מוסיפים על קרע זה? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת שאינו בדין שיהיו בתוספת, כיון שיש לו לאדם רק אב ואם אחד, ואינו יכול להוסיף עליהם.

אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל! אֲבֵילוּת לְחוּד, קְרִיעָה לְחוּד.

אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה. ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל כלל: הלכה כדברי המיקל באבל, וכאן פוסק הוא כדעת המחמיר! ומשיבים: אבילות לחוד — ובה אכן יש להקל, קריעה לחוד.

עַד הֵיכָן קוֹרֵעַ? עַד טִיבּוּרוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם״.

ולהלכה, עד היכן קורע אם מוסיף והולך בקרעים — עד טיבורו, ויש אומרים: עד לבו. ומוסיפים, אף על פי שאין ראיה לדבר, שעד כאן קורעים, יש זכר ורמז לדבר, שנאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב, יג) ורמז הוא שאף קריעת הבגדים היא עד הלב.

הִגִּיעַ לְטִיבּוּרוֹ, מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. נִתְמַלֵּא מִלְּפָנָיו – מַחֲזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו. נִתְמַלֵּא מִלְּמַעְלָה – הוֹפְכוֹ מִלְּמַטָּה. וְהַקּוֹרֵעַ מִלְּמַטָּה וּמִן הַצְּדָדִין לֹא יָצָא. אֶלָּא שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה.

הגיע לטיבורו אינו קורע הלאה באותו מקום, אלא מרחיק שלש אצבעות ממקום הקרע הראשון וקורע קרע חדש. נתמלא הבגד קרעים מלפניו — מחזירו הופך את הבגד לאחוריו וקורע בצד האחר. נתמלא מלמעלה — הופכו מלמטה. אבל הקורע מלמטה ומן הצדדין — לא יצא, שקריעה אינה אלא מלמעלה. אלא שכהן גדול שאסור לו לקרוע ולפרום באבלו פורם מלמטה, שעושה סימן מסויים לאבלו.

פְּלִיגוּ בָּהּ רַב מַתָּנָה וּמַר עוּקְבָא, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי; חַד אָמַר: כָּל שִׁבְעָה קוֹרֵעַ, לְאַחַר שִׁבְעָה מוֹסִיף. וְחַד אָמַר: כָּל שְׁלֹשִׁים קוֹרֵעַ, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים מוֹסִיף.

פליגו בה [נחלקו בכך] רב מתנה ומר עוקבא, ותרוייהו משמיה דאבוה [ושניהם אמרו זאת משם אביו] של שמואל ולוי. חד [אחד מהם] אמר: כל שבעה לאבלו, אם שמע שמת לו מת אחר קורע קריעה אחרת, ואם שמע לאחר שבעה — מוסיף על קרע ראשון. וחד [ואחד מהם] אמר: כל שלשים קורע קרע חדש, לאחר שלשים מוסיף.

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: מַאן דְאָמַר כָּל שִׁבְעָה קוֹרֵעַ, אַמַּאי? דְּלֹא נִיתָּן לְשׁוֹלְלוֹ. אֶלָּא הָא דְּאָמַר מָר: הָאִשָּׁה שׁוֹלַלְתּוֹ לְאַלְתַּר, הָכָא נַמִי?

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאן דאמר [מי שאומר] כל שבעה קורע, אמאי [מדוע] הוא אומר שאין להסתפק בתוספת קריעה על הראשונה — בודאי משום שלא ניתן לשוללו עד סוף השבעה, ולכן אם יוסיף ייראה רק כממשיך את הקרע הקודם, אלא הא [זה] שאמר מר [החכם]: קרע בבגד אשה, האשה שוללתו לאלתר [מיד], הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהיא יכולה להוסיף על הקרע אף בתוך שבעה?!

הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹד אִשָּׁה הוּא.

ומשיבים: התם [שם] משום כבוד אשה הוא שהתירו לה לשלול אבל מן הדין נחשב הקרע כאילו הוא קרוע עדיין, ולכן אינה מוסיפה עליו.

מַאן דְאָמַר כָּל שְׁלֹשִׁים קוֹרֵעַ, אַמַּאי? דְּלֹא נִיתָּן לְאַחוֹתוֹ. אֶלָּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, דְּלֹא נִיתָּן לְאַחוֹתוֹ לְעוֹלָם, הָכִי נַמִי?

ועוד שאל: מאן דאמר [מי שאומר] כל שלשים קורע ואינו מוסיף, אמאי [מדוע] — כיון שלא ניתן קרע זה לאחותו, ועדיין נראה כקרוע, אלא אם כן קרע שעשה לאביו ולאמו שמתו, שלא ניתן לאחותו לעולם, הכי נמי [כך גם כן] הדין הוא שאסור יהיה להוסיף עליו?!

הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ הוּא.

ומשיבים: התם [שם] משום כבוד אביו ואמו הוא שאינו מאחה, אבל מעיקר הדין נחשב קרע זה כאילו נתאחה, ואפשר להוסיף עליו.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַמֵּתִים וְאֶת הַחַיִּים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היוצא בבגד קרוע (שקרע קודם לכן מסיבה אחרת) לפני המת שנראה כאילו קרע עליו — הרי זה גוזל את המתים שלא קרע על מת זה, ואת החיים הרואים אותו והסבורים שקרע לכבוד המת, ואינו אלא מרמה אותם בכך.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ וְאֵלֵךְ וַאֲבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁהוּא חוֹלֶה״, וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת – קוֹרֵעַ, וּמְאַחוֹ. וּכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ מַחֲזִיר לוֹ חֲלוּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר לחבירו "השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה", והלך ומצאו את אביו שמת — קורע את החלוק, ומאחו, וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו, ונותן לו דמי קרעו שערך החלוק נפחת על ידי כך. ואם לא הודיעו שהוא הולך לבקר חולה — הרי זה לא יגע בו, שהרי לא קיבל כל רשות לקרוע בגדו של חבירו, מה שאין כן במודיע, שהמשאיל יכול להעלות אפשרות כזו על דעתו, ועל דעת כן השאיל לו.

תָּנוּ רַבָּנַן: חוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת – אֵין מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁמֵּת, שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. וְאֵין מְקָרְעִין בְּפָנָיו, וּמְשַׁתְּקִין אֶת הַנָּשִׁים מִפָּנָיו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חולה שמת לו מת — אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו מפני הצער, שמאחר שחולה הוא אינו יכול לסבול עוגמת נפש. ואין אחרים מקרעין בפניו כדי שלא ידע שמת לו מת. ומשתקין את הנשים הבוכות מפניו כדי שלא ידע.

וּמְקָרְעִין לְקָטָן מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְקוֹרְעִין עַל חָמִיו וְעַל חֲמוֹתוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ.

ועוד אמרו: ומקרעין לקטן (לילד קטן) שהיה אבל במשפחתו מפני עגמת נפש, שאף שהקטן איננו חייב בקריעה, מכל מקום הרי זה מוסיף עוגמת נפש לאחרים הרואים שגם בבגדי הקטן עושים קריעה. וקורעין על חמיו ועל חמותו אף על פי שאינו מחויב להתאבל עליהם, מפני כבוד אשתו להראות לה שהוא משתתף באבלה.

וְאָמַר רַב פַּפָּא, תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי: אָבֵל לֹא יָנִיחַ תִּינוֹק בְּתוֹךְ חֵיקוֹ מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאוֹ לִידֵי שְׂחוֹק, וְנִמְצָא מִתְגַּנֶּה עַל הַבְּרִיּוֹת.

ואמר רב פפא: תנא [שנה החכם] ב"אבל רבתי" (מסכת שמחות): אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שהתינוק מביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות שרואים שהוא צוחק בזמן אבלו.

״וְאֵין מַבְרִין עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל, אִם הָיָה לִבּוֹ גַּס בּוֹ – יַבְרוּהוּ עַל מִטּוֹת כְּפוּיוֹת; וְאִם לָאו – יַבְרוּהוּ עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת.

שנינו במשנה שאין מברין אלא על מטות זקופות. תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו שהיו שניהם מיודדים וקרובים זה לזה — יברוהו גם את המבקר על מטות כפויות, שכיון שהם ידידים אין נוהגים בו כבאורח אלא כשותף באבל. ואם לאו [לא] שאין לבו גס בו — יברוהו על מטות זקופות.

רָבָא אִיתְרַע בֵּיהּ מִילְּתָא. עָל לְגַבֵּיהּ אַבָּא בַּר מַרְתָּא, דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמִי. רָבָא – זְקֵיף, אַבָּא בַּר מַרְתָּא – כָּפֵי. אֲמַר: כַּמָּה לֵית בֵּיהּ דַּעְתָּא לְהַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן.

מסופר: רבא איתרע ביה מילתא [אירע בו דבר של אבל], על גביה [נכנס אליו] אבא בר מרתא, שהוא קרוי גם אבא בר מניומי. רבא זקיף [זקף] את המיטה משום שנהג כמו שנוהגים בכל אדם שבא לנחם, אבא בר מרתא כפי [כפה] את המיטה משום שחשב שהוא מקורב, וליבו גס בו. אמר רבא: כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן [אין בו דעת לתלמיד חכם זה] שהרי הקדים רבא והראה שאיננו חושב אותו לאדם קרוב, והאורח מראה עצמו כקרוב קירבה יתירה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל ההולך ממקום למקום