כִּי מָטוּ אַגִּישְׁרָא קָמוּ גְּמָלֵּי. אֲמַר לְהוּ הַהוּא טַיָּיעָא: מַאי הַאי? אֲמָרוּ לֵיהּ: רַבָּנַן דְּקָא עָבְדִי יְקָרָא אַהֲדָדֵי. מָר אֲמַר: מָר נֵיעוּל בְּרֵישָׁא, וּמָר אֲמַר: מָר נֵיעוּל בְּרֵישָׁא. אֲמַר: דִּינָא הוּא דְּרַבָּה בַּר הוּנָא לֵיעוּל בְּרֵישָׁא. חֲלִיף גְּמָלֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר הוּנָא, נְתוּר כָּכֵיהּ וְשִׁנֵּיהּ דְּהַהוּא טַיָּיעָא.

כי מטו אגישרא [כאשר הגיעו לגשר] שבו היו יכולים לעבור רק בזה אחר זה, קמו גמלי [עמדו הגמלים] ולא עברו. אמר להו [להם] ההוא טייעא [ערבי אחד] שהיה שם: מאי האי [מהו זה] שאין הגמלים זזים? אמרו ליה [לו]: רבנן דקא עבדי יקרא אהדדי [חכמים, המתים, הם שעושים כבוד זה לזה], מר [חכם זה] אמר: מר ניעול ברישא [אדוני יכנס, יעבור בראש], ומר [וחכם זה] אמר: מר ניעול ברישא [אדוני יכנס, יעבור בראש]. אמר הערבי: דינא [בדין] הוא שרבה בר הונא ליעול ברישא [יכנס בראש], שכן הוא בנו של אדם גדול. ואכן חליף גמליה [חלף תחילה גמלו] של רבה בר הונא, אולם נתור ככיה ושניה דההוא טייעא [נפלו חניכיו ושיניו של אותו ערבי] משום שגרם ביזיון לרב המנונא.

פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא יָנוֹקָא: ״גֶּזַע יְשִׁישִׁים עָלָה מִבָּבֶל וְעִמּוֹ סֵפֶר מִלְחָמוֹת. קָאָת וְקִפּוֹד הוּכְפָּלוּ, לִרְאוֹת בְּשׁוֹד וְשֶׁבֶר הַבָּא מִשִּׁנְעָר. קָצַף עַל עוֹלָמוֹ וְחָמַס מִמֶּנּוּ נְפָשׁוֹת, וְשָׂמַח בָּהֶם כְּכַלָּה חֲדָשָׁה. רוֹכֵב עֲרָבוֹת שָׂשׂ וְשָׂמַח בְּבֹא אֵלָיו נֶפֶשׁ נָקִי וְצַדִּיק״.

כאשר הגיעו לטבריה פתח עליה [עליו] ההוא ינוקא [צעיר אחד] בדברי הספד אלה: גזע ישישים עלה מבבל הוא רבה בר רב הונא שהוא בן גדולים, ועמו ספר מלחמות (רב המנונא, הגדול בתורה, הקרויה במליצה "ספר מלחמות ה' "), קאת וקפוד שהם כאות וסמל לחורבן (ראה ישעיהו לד, יא) הוכפלו, לראות בשוד ושבר הבא משנער (מבבל). קצף ה' על עולמו וחמס ממנו נפשות, והוא שמח בהם כאשר הם מגיעים אליו ככלה חדשה. רוכב ערבות (= ה') שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק.

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרָבִינָא פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא: ״תְּמָרִים הָנִיעוּ רֹאשׁ עַל צַדִּיק כַּתָּמָר, נָשִׂים לֵילוֹת כְּיָמִים״ – עַל מֵשִׂים לֵילוֹת כְּיָמִים.

ועוד מספרים על הספדים מפורסמים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבינא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] את הספדו בדברים הללו: תמרים הניעו ראש בעצב על צדיק כתמר, נשים לילות כימים בבכי, על אדם שהיה משים לילות כימים בלימוד התורה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְבַר קִיפּוֹק: הַהוּא יוֹמָא מַאי אָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ, אָמִינָא: אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מַה יַּעֲשׂוּ אֵיזוֹבֵי קִיר, לִוְיָתָן בְּחַכָּה הוֹעֲלָה – מַה יַּעֲשׂוּ דְּגֵי רְקָק, בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חַכָּה – מַה יַּעֲשׂוּ מֵי גֵּבִים.

אמר ליה [לו] רב אשי לבר קיפוק שהיה ספדן מפורסם: ההוא יומא מאי אמרת [באותו יום שמת רבינא מה תאמר]? אמר ליה [לו]: אמינא [אומר] ואפתח אם בארזים נפלה שלהבת — מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה — מה יעשו דגי רקק? בנחל שוטף נפלה חכה — מה יעשו מי גבים (שלוליות)?

אֲמַר לֵיהּ בַּר אָבִין: חַס וְשָׁלוֹם דְּחַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת בְּצַדִּיקֵי אָמִינָא. וּמַאי אָמְרַתְּ? אָמִינָא: בְּכוּ לַאֲבֵלִים וְלֹא לַאֲבֵידָה, שֶׁהִיא לִמְנוּחָה וְאָנוּ לַאֲנָחָה.

אמר ליה [לו] בר אבין שהיה גם הוא ספדן: חס ושלום, שלשון חכה ושלהבת בצדיקי אמינא [בצדיקים אומר], שאינם לשון כבוד להם. שאל אותו רב אשי: ומאי אמרת [ומה תאמר אתה]? ענה לו: אמינא [אומר] בכו לאבלים ולא לאבידה, שהיא, האבידה, הנשמה, הלכה למנוחה ואנו האבלים לאנחה.

חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ, וְאִתְהַפּוּךְ כַּרְעַיְיהוּ. הַהוּא יוֹמָא לָא אָתוּ לְאַסְפּוּדֵיהּ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב אַשִׁי: לָא בַּר קִיפּוֹק חָלֵיץ, וְלָא בַּר אָבִין חָלֵיץ.

חלש דעתיה עלייהו [נחלשה דעתו, נעלב רב אשי עליהם, בגללם] משום שמלשונות הספד אלה נראו לו שכאילו ממעטים בכבודו שלו שמדמים את שאר החכמים לאיזובי קיר לעומת רבינא המוזכר כארז, וגרמה הקפדתו שאירע להם ואתהפוך כרעייהו [שנהפכו והתעקמו רגליהם]. ההוא יומא [באותו יום] שמת רבינא לא אתו [באו] שניהם לאספודיה [להספידו]. והיינו [והוא] שאמר רב אשי עליהם לענין הלכה אחרת: לא בר קיפוק חליץ [יכול לחלוץ] ולא בר אבין חליץ [יכול לחלוץ], משום שרגליהם עקומות באופן שאי אפשר שיחלצו מעליהם את הנעלים כדין.

רָבָא, כִּי הֲוָה אֲתָא לְדִגְלַת אֲמַר לֵיהּ לְבַר אָבִין: קוּם אֵימָא מִילְּתָא. קָאֵי וְאָמַר: בָּאוּ רוֹב שְׁלִישִׁית בַּמַּיִם, זְכוֹר וְרַחֵם. תָּעִינוּ מֵאַחֲרֶיךָ כְּאִשָּׁה מִבַּעֲלָהּ, אַל תַּזְנִיחֵנוּ כְּאוֹת מֵי מָרָה.

רבא כי הוה אתא לדגלת [כאשר היה מגיע לנהר חידקל], כשחששו מפני השיטפון אמר ליה [לו] לבר אבין: קום אימא מילתא [עמוד ואמור דבר] של תפילה, קאי [עמד] ואמר: באו רוב שלישית במים, ו"שלישית" הוא כינוי מליצי לעם ישראל (ראה ישעיהו יט, כד) ורבא שקול כנגד רוב ישראל והוא חושש מפני השיטפון, לכן זכור ורחם עלינו, אף כי תעינו מאחריך כאשה מבעלה, אל תזניחנו ותענישנו כאות מי מרה כמים המרים שאשה סוטה נבדקת בהם, ואל תענישנו במים.

חָנִין יוֹחָנָן זֵירָא אַבָּא יַעֲקֹב יוֹסֵי שְׁמוּאֵל חִיָּיא מְנַחֵם – סִימָן.

ובענין הספדם של צדיקים הבאים: חנין, יוחנן, זירא, אבא, יעקב, יוסי, שמואל, חייא ומנחם הם הסימן לסיפורים שיפורטו.

רַבִּי חָנִין חֲתָנֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה. לָא קָא הָווּ לֵיהּ בָּנֵי, בְּעָא רַחֲמִי וְהָווּ לֵיהּ. הַהוּא יוֹמָא דַּהֲוָה לֵיהּ – נָח נַפְשֵׁיהּ. פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא: ״שִׂמְחָה לְתוּגָה נֶהֶפְכָה, שָׂשׂוֹן וְיָגוֹן נִדְבָּקוּ, בְּעֵת שִׂמְחָתוֹ נֶאֱנַח, בְּעֵת חֲנִינָתוֹ אָבַד חֲנִינוֹ״. אַסִּיקוּ לֵיהּ חָנָן עַל שְׁמֵיהּ.

מסופר: ר' חנין, חתניה דבי נשיאה הוה [חתנו של בית הנשיא היה], לא קא הוו ליה בני [לא היו לו בנים, ילדים], בעא רחמי והוו ליה [ביקש רחמים, והיו לו]. ההוא יומא דהוה ליה, נח נפשיה [אותו יום שנולד לו בן, נחה נפשו, נפטר], פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד] במילים אלה: שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו בבנים אבד חנינו. אסיקו ליה [וקראו לו] לילד חנן על שמיה [שמו] של האב.

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן פְּתַח עֲלֵיהּ רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: קָשֶׁה הַיּוֹם לְיִשְׂרָאֵל כְּיוֹם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה יוֹמוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ.

כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן, פתח עליה [עליו] ר' יצחק בן אלעזר את הספדו במילים: קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב [שנאמר]: "והיה ביום ההוא נאום ה' אלהים והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור. והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, ט-י) ואמר ר' יוחנן: זה יומו של יאשיהו (היום שבו נהרג) הרי שצדיק הדור קרוי "שמש".

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן יְתֵיב רַבִּי אַמִי שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: רַבִּי אַמִי דַּעֲבַד – לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד. דְּהָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה – אֵינוֹ יוֹשֵׁב עָלָיו אֶלָּא יוֹם אֶחָד.

מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' יוחנן, יתיב [ישב] ר' אמי עליו באבל כמו על קרוב משפחה שבעה ושלשים. אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא: ר' אמי מה דעבד [שעשה] — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה], שאין זו הלכה שיש לנהוג כמותה, דהכי [שכך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אם מת אפילו רבו שלימדו חכמה — אינו יושב עליו אלא יום אחד ולא יותר.

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָּנָא: ״אֶרֶץ שִׁנְעָר הָרָה וְיָלְדָה אֶרֶץ צְבִי גִּידְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ. אוֹי נָא לָהּ אָמְרָה רַקַת, כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ״.

ועוד לענין הספד, מסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' זירא, פתח עליה [עליו] ההוא ספדנא [ספדן אחד]: ארץ שנער (בבל) הרה וילדה אותו, שכן היה בבלי במקורו, ארץ צבי (ארץ ישראל) גידלה שעשועיה של בבל, שאחר כך עלה לארץ ישראל וגדל בה, אוי נא לה אמרה רקת (היא טבריה) כי אבדה כלי חמדתה.

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ אַחִיתוּ עַמּוּדֵי דְּקִסָרִי מַיָּא; דְּרַבִּי יוֹסֵי – שָׁפְעוּ מַרְזְבֵי דְּצִיפּוֹרִי דְּמָא; דְּרַבִּי יַעֲקֹב – אִתְחַמִיאוּ כּוֹכָבֵי בִּימָמָא; דְּרַבִּי אַסִי – אִיעַקְּרוּ כָּל אִילָנַיָא; דְּרַבִּי חִיָּיא – נְחִיתוּ כֵּיפֵי דְּנוּרָא מֵרְקִיעָא; דְּרַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי – אִישְׁתָּעוּ צַלְמָנַיָיא וְהָווּ לְמֶחְלָצַיָיא;

ומסופר עוד על פטירתם של צדיקים: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא [הורידו עמודי עירו קיסרי מים] כאילו היו בוכים עליו. כשנפטר ר' יוסי שפעו מרזבי ציפורי עירו דמא [דם]. כשנפטר ר' יעקב אתחמיאו כוכבי ביממא [נראו כוכבים ביום]. כשנפטר ר' אסי איעקרו [נעקרו] כל אילניא [האילנות] בסערה. כשנפטר ר' חייא נחיתו כיפי דנורא מרקיעא [ירדו סלעים של אש מן השמים]. כשנפטר ר' מנחם בר' יוסי אישתעו צלמנייא והוו למחלצייא [הוחלקו פרצופי הצלמים ונעשו חלקים כאילו נמעכו במחלציים].

דְּרַבִּי תַּנְחוּם בַּר חִיָּיא – אִיתְקַצְּצוּ כָּל אַנְדַרְטַיָא; דְּרַבִּי אֶלְיָשִׁיב – אִיחַתְּרוּ שִׁבְעִין מַחְתַּרְתָּא בִּנְהַרְדְּעָא; דְּרַב הַמְנוּנָא – נְחִיתוּ כֵּיפֵי דְבַרְדָּא מֵרְקִיעָא; דְּרַבָּה וְרַב יוֹסֵף – נְשׁוּק כֵּיפֵי דִּפְרָת אַהֲדָדֵי; דְּאַבַּיֵי וְרָבָא – נְשׁוּק כֵּיפֵי דְּדִגְלַת אַהֲדָדֵי; כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי מְשַׁרְשְׁיָא טְעוּן דִּיקְלֵי שִׁיצֵי.

בפטירתו של ר' תנחום בר חייא איתקצצו כל אנדרטיא [נתקצצו כל האנדרטות של המלך]. בפטירתו של ר' אלישיב איחתרו שבעין מחתרתא [נחתרו שבעים מחתרות של גנבים] בנהרדעא, משום שכל עוד חי גרמה זכותו שלא היו גנבים, בפטירתו של רב המנונא נחיתו כיפי דברדא מרקיעא [ירדו אבני ברד מן השמים]. בפטירתם של רבה ורב יוסף נשוק כיפי [נשקו, נשברו ונגעו, ראשי הגשרים] של הפרת אהדדי [זה בזה]. בפטירתם של אביי ורבא נשוק כיפי דדגלת אהדדי [נשקו, נגעו, ראשי גשרי החידקל זה בזה]. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' משרשיא טעון דיקלי שיצי [טענו הדקלים קוצים].

תָּנוּ רַבָּנַן:

תנו רבנן [שנו חכמים]: