אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף בְּאִישׁ אֶחָד וּשְׁתֵּי נָשִׁים. וְאֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה, וְאֵין אוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.

אבא שאול אומר: אף באיש אחד ושתי נשים, שבשעת אבילות אין לחשוש לכך. ועל תינוק קטן כזה אין עומדין עליו בשורה שאין מנחמים את האבלים העוברים בין המלווים כפי שעושים במת אחר. ואין אומרים עליו ברכת אבלים שמברכים ברחבה מיוחדת הסמוכה לבית הקברות ולא תנחומי אבלים.

בֶּן שְׁלֹשִׁים יוֹצֵא בִּדְלוּסְקְמָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא דְּלוּסְקְמָא הַנִּיטֶּלֶת בְּכָתֵף, אֶלָּא הַנִּיטֶּלֶת בַּאֲגַפַּיִים. וְעוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה, וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.

תינוק בן שלשים יום והלאה שמת יוצא בדלוסקמא (בארון מתים). ר' יהודה אומר: לא דלוסקמא קטנה הניטלת בכתף של אדם אחד, אלא הניטלת באגפיים (בידים) על ידי שני אנשים. ועומדין עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

בֶּן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – יוֹצֵא בְּמִטָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הוּא בֶּן שָׁנָה וְאֵבָרָיו כְּבֶן שְׁתַּיִם, הוּא בֶּן שְׁתַּיִם וְאֵבָרָיו כְּבֶן שָׁנָה – יוֹצֵא בְּמִטָּה.

בן שנים עשר חדש — יוצא במטה כפי שמוציאים אדם מבוגר. ר' עקיבא אומר: רק אם הוא, התינוק שמת, בן שנה ואבריו כבן שתים שהיה נראה כגדול, או הוא בן שתים ואבריו כבן שנה — יוצא במטה,

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַיּוֹצֵא בְּמִטָּה – רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. אֵינוֹ יוֹצֵא בְּמִטָּה – אֵין רַבִּים מַצְהִיבִין עָלָיו. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נִיכָּר לְרַבִּים – רַבִּים מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ; אֵינוֹ נִיכָּר לְרַבִּים – אֵין רַבִּים מִתְעַסְּקִים עִמּוֹ.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: היוצא במטה — רבים מצהיבין (מצטערים) עליו, אינו יוצא במטה — אין רבים מצהיבין עליו. ר' אלעזר בן עזריה אומר, הכלל הוא: אם היה התינוק ניכר לרבים, שהיה רגיל כבר לצאת מן הבית, ורבים יודעים עליו — רבים מתעסקים עמו בהלוייתו, אינו ניכר לרבים — אין רבים מתעסקים עמו.

וּמַה הֵן בְּהֶסְפֵּד? רַבִּי מֵאִיר בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עֲנִיִּים – בְּנֵי שָׁלֹשׁ; עֲשִׁירִים – בְּנֵי חָמֵשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: עֲנִיִּים – בְּנֵי חָמֵשׁ; עֲשִׁירִים – בְּנֵי שֵׁשׁ. וּבְנֵי זְקֵנִים כִּבְנֵי עֲנִיִּים.

ושואלים: ומה הן דיני התינוקות בענין הספד? ר' מאיר בשם ר' ישמעאל אומר: בני עניים מספידים אותם כשבמותם היו כבר בני שלש, כי העני שאין לו שמחות אחרות מצטער על בניו יותר מן העשיר. בני עשירים — כשהיו במותם בני חמש. ר' יהודה אומר משמו של רבי ישמעאל: עניים — בני חמש, עשירים — בני שש. ומעירים: ובני זקנים כבני עניים, שהרי גם הם מצטערים ביותר על ילדים שמתו להם בזקנותם.

אָמַר רַב גִּידֵּל בַּר מְנַשְׁיָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

אמר רב גידל בר מנשיא אמר רב: הלכה כר' יהודה שאמר משום (בשם) ר' ישמעאל.

דָּרַשׁ רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת וַעֲצֶרֶת – הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. שְׁמַע רַבִּי אַמִּי וְאִיקְפַּד. אֲמַר: אַטּוּ דִּידֵיהּ הִיא? דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא הִיא!

דרש ר' ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה [על פתחו של בית הנשיא]: מי שמת לו מת סמוך לחג השבועות, כיון שהתאבל יום אחד לפני עצרת (שבועות) וגם בעצרת עצמה הרי כאן ארבעה עשר. שהיום שלפני העצרת נחשב כשבעה ימי אבל שלמים (שהרי החג הפסיק את האבילות) והעצרת עצמה נחשבת כרגל בן שבעה ימים, ואף שאין בה בפועל שבעה ימים, כיון שדינה כרגל (ראה לעיל מועד קטן כ, א) — נחשבת היא לענין ימי אבילות כשבעה, וממילא, הרי זה כאילו עברו שבועיים ונשארו עוד שבועיים לאבילות שלושים. שמע זאת ר' אמי ואיקפד [הקפיד עליו], אמר: אטו דידיה [וכי שלו] היא הלכה זו? הלא של ר' אלעזר אמר ר' אושעיא היא!

דָּרַשׁ רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אַקִּילְעָא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי עֲצֶרֶת, וַעֲצֶרֶת – הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. שְׁמַע רַב שֵׁשֶׁת אִיקְפַּד, אֲמַר: אַטּוּ דִּידֵיהּ הִיא? דְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא הִיא.

וכיוצא בזה דרש ר' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא דריש גלותא [באהל של ראש הגולה]: יום אחד לפני עצרת ועצרת — הרי כאן ארבעה עשר. שמע רב ששת איקפד [הקפיד עליו], אמר: אטו דידיה [וכי שלו] היא הלכה זו? הלא של ר' אלעזר אמר ר' אושעיא היא, שעל דבריו סמכו חכמים אלה, ולא פירשו בשמו!

דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: מִנַּיִן לַעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת״ – מַה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה – אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה.

שאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, ששישה ימים אחר עצרת אפשר עוד להקריב את קרבנות החג — שנאמר: "בחג המצות ובחג השבעות" (דברים טז, טז), מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה, שהרי יש שבעה ימים של חג הפסח — אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה בימים שלאחר החג. ומכאן למדים שדין שבועות כדין רגל של שבעת ימים לכל דבר.

אַדְבָּרֵיהּ רַב פַּפָּא לְרַב אָוְיָא סָבָא, וְדָרַשׁ: יוֹם אֶחָד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה – הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר. אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, יוֹם אֶחָד לִפְנֵי הַחַג, וְחַג, וּשְׁמִינִי שֶׁלּוֹ – הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם.

אדבריה [נתן רשות] רב פפא לרב אויא סבא ודרש ברבים כך: אם התאבל יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה עצמו — הרי כאן ארבעה עשר יום, שאף ראש השנה נחשב כרגל. אמר רבינא: הלכך (על כן), המתאבל יום אחד לפני החג (הסוכות) והחג עצמו שהוא שבעה ימים, ושמיני שלו (שמיני עצרת) שהוא רגל בפני עצמו — הרי כאן עשרים ואחד יום ומשלים רק את הימים הנותרים לשלושים ימי אבל.

רָבִינָא אִיקְלַע לְסוּרָא דִּפְרָת. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבָא מִסּוּרָא דִּפְרָת לְרָבִינָא: אָמַר מָר יוֹם אֶחָד לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה עָשָׂר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִסְתַּבְּרָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הוּא דְּאָמִינָא.

מסופר: רבינא איקלע [הזדמן] לעיר סורא שעל נהר פרת, אמר ליה [לו] רב חביבא מסורא שעל הפרת לרבינא: וכי אמר מר [אדוני] שיום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר? אמר ליה [לו]: לא פסקתי הלכה כך, אלא אנא, מסתברא [אני, מסתבר] כרבן גמליאל הוא דאמינא [שאמרתי], והוא סבור שראש השנה דינו כרגל, אבל לא פסקתי הלכה.

מתני׳ אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְאֵין מַבְרִין, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת. וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה.

אין קורעין בחול המועד, ולא חולצין כתף מן הבגד שעליה ואין מברין (מאכילים את הארוחה הראשונה לאחר הקבורה) אלא קרוביו של מת ולא אחרים שאינם קרוביו, ואין המנחמים מברין אלא על מטה זקופה ואינם יושבים על מיטה כפויה.