יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, וְהָנֵי אָמְרִי: אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת.

יש אבילות כלשהי בשבת ועל כל פנים בדברים שבצינעה כשאין אחרים רואים, והני אמרי [ואלו אומרים]: אין אבילות בשבת כלל.

מַאן דְּאָמַר יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת – דְּקָתָנֵי: עוֹלָה. מַאן דְּאָמַר אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת – דְּקָתָנֵי: אֵינָהּ מַפְסֶקֶת.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] יש אבילות בשבת סמך על מה דקתני [ששנינו] שהשבת עולה ונחשבת למנין ימי האבל, ומכאן שבשבת יש קצת אבילות. מאן דאמר [ומי שאומר] אין אבילות בשבת — דקתני [ששנינו] שהשבת אינה מפסקת.

אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת – הָשְׁתָּא אֲבֵילוּת נָהֲגָא, אִפְסוּקֵי מִיבָּעֲיָא?

וכך הם מדייקים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שיש אבילות כלשהי בשבת, השתא [עכשיו] הרי אבילות נהגא [נוהגת] ביום זה, אפסוקי מיבעיא [שאינה מפסקת צריך לומר]? אלא ודאי אין בה אבילות כל עיקר.

וְאֶלָּא הָא קָתָנֵי עוֹלָה! אַיְידֵי דְּקָבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא אֵינָן עוֹלִים, תָּנָא רֵישָׁא עוֹלָה.

ושואלים: ואלא הא קתני [הרי שנינו] עולה, הרי שהיא ממש כשאר ימי האבל ונוהגת בה אבילות! ומשיבים: איידי דקבעי למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] על הימים טובים שאינן עולים, תנא רישא [שנה בראשה] עולה, אף שאין בה כל אבילות.

וּלְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, הָא קָתָנֵי אֵינָהּ מַפְסֶקֶת! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא מַפְסִיקִין – תָּנָא רֵישָׁא אֵינָהּ מַפְסֶקֶת.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שיש אבילות בשבת, הא קתני [הרי שנינו] אינה מפסקת! ומשיבים לשיטתם: דבר זה לא נצרך לגופו, אלא משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות בסוף] שימים טובים מפסיקין, תנא רישא [שנה בראש] אינה מפסקת אף שאינו נחוץ.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו – אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר – אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵרוֹ. אֵין לוֹ בֵּית חֲבֵרוֹ – עוֹשֶׂה לוֹ מְחִיצָּה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִיצָּה – מַחֲזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת זו כמחלוקת תנאים] ששנינו: מי שמתו מוטל לפניו שעדיין לא נקבר — אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר — אוכל בבית חברו, אין לו בית חברו שיאכל בו — עושה לו מחיצה עשרה טפחים בינו לבין המת ואוכל. אין לו דבר לעשות בו מחיצה — מחזיר (מפנה) פניו מן המת ואוכל.

וְאֵינוֹ מֵיסֵב וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר, וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵין מְבָרֵךְ, וְאֵין מְזַמֵּן, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

ובכל מקרה אינו מיסב ואוכל כבסעודה חגיגית, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואין מברך להוציא אחרים ידי חובתם, ואין מזמן, ואין מברכין עליו (עבורו, להוציאו ידי חובה), ואין מזמנין עליו שאין מצרפים אותו למנין המזמנים, ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה.

וּבְשַׁבָּת – מֵיסֵב וְאוֹכֵל, וְאוֹכֵל בָּשָׂר, וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ, וּמְזַמֵּן, וּמְבָרְכִין וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּיב בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִילָּה וּבִתְפִילִּין וּבְכָל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאֵלּוּ – נִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.

ואם היה זה בשבת — מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין ומזמנין עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה. רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב בשבת באלו — נתחייב בכולן. ולהסברת ביטוי לא ברור זה של רבן גמליאל

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

אמר ר' יוחנן: לגבי תשמיש המטה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלדעת רבן גמליאל כיון שבשבת נתחייב בכל המצוות — חייב גם במצות עונה עם אשתו בשבת.

מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי; דְּמָר סָבַר: יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, וּמָר סָבַר: אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת.

ומציעים, מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים]: דמר [שחכם זה, התנא הראשון] סבר: יש אבילות בשבת בדברים שבצינעה ולכן אינו משמש מיטתו, ומר [וחכם זה, רבן גמליאל] סבר: אין אבילות בשבת כלל!

מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם – אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמֵתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, אֲבָל הָכָא דְּאֵין מֵתוֹ מוּטָל לְפָנָיו – לֹא.

ודוחים: ממאי [ממה] מגיע אתה למסקנה זו? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] התנא קמא [הראשון] התם [שם] שאסור בתשמיש המיטה אלא משום שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר, אבל הכא [כאן] באבל שאין מתו מוטל לפניו — לא.

וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם – דְּאַכַּתִּי לָא חָל אֲבֵילוּת עֲלֵיהּ, אֲבָל הָכָא דְּחָל אֲבֵילוּת עֲלֵיהּ – הָכִי נַמִי.

ולהיפך, ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] להתיר בתשמיש המיטה רק משום דאכתי [שעדיין] לא חל [חלה] אבילות עליה [עליו] שאין דין אבילות מתחיל אלא מקבורת המת, אבל הכא, דחל [כאן שחלה] אבילות עליה [עליו] הכי נמי [כך גם כן] ינהג איסור גם בתשמיש המיטה.