מְמַעֵט; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – מְמַעֵט.

ממעט, על אביו ועל אמו — ממעט תמיד.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, רָצָה – חוֹלֵץ, רָצָה – אֵינוֹ חוֹלֵץ. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – חוֹלֵץ.

על כל המתים כולן, רצה — חולץ את הבגד מעל כתפו האחת, רצה — אינו חולץ. על אביו ועל אמו — חולץ תמיד.

וּמַעֲשֶׂה בִּגְדוֹל הַדּוֹר אֶחָד שֶׁמֵּת אָבִיו וּבִיקֵּשׁ לַחֲלוֹץ, וּבִיקֵּשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר אַחֵר שֶׁעִמּוֹ לַחֲלוֹץ – וְנִמְנַע וְלֹא חָלַץ.

מספרים: ומעשה בגדול הדור אחד שמת אביו וביקש לחלוץ, וביקש גדול הדור אחר שעמו לחלוץ גם הוא, להשתתף עמו באבלו, ונמנע הראשון ולא חלץ כדי שלא לגרום לחבירו שיחלוץ.

אָמַר אַבַּיֵי: גְּדוֹל הַדּוֹר – רַבִּי; גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ – רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: גְּדוֹל הַדּוֹר – רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא; גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ – רַבִּי.

אמר אביי: גדול הדור שאמרנו היה רבי, גדול הדור שעמו — ר' יעקב בר אחא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: גדול הדור — ר' יעקב בר אחא, גדול הדור שעמו — רבי.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר גְּדוֹל הַדּוֹר שֶׁעִמּוֹ רַבִּי – הַיְינוּ דְּנִמְנַע וְלֹא חָלַץ.

ודנים בדבר; בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] גדול הדור שעמו — רבי, היינו [זהו הטעם] שנמנע ולא חלץ, לפי שלא רצה לגרום לנשיא הדור רבי שיחלוץ,

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא – אַמַּאי נִמְנַע וְלֹא חָלַץ? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נָשִׂיא הֲוָה, וְכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי לְמִיחֲלַץ! קַשְׁיָא.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שר' יעקב בר אחא היה גדול הדור שעמו, אמאי [מדוע] נמנע רבי ולא חלץ? הלא רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי נשיא הוה [היה] וכולי עלמא מיחייבי למיחלץ [והכל חייבים לחלוץ עליו] שכך עושים במות הנשיא, ואם כן היה גם ר' יעקב בר אחא צריך לחלוץ מן הדין, ומדוע מנעו רבי? ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדעה זו.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן מִסְתַּפֵּר לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו. עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – נִכְנָס לְבֵית הַשִּׂמְחָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ועוד בהלכות אבל: על כל המתים כולן — מסתפר לאחר שלשים יום, והאבל על אביו ועל אמו אינו מסתפר עד שיגערו בו חבריו על שהוא מגדל שיער יותר מדי. על כל המתים כולן — נכנס לבית השמחה (מקום שיש בו שמחה וחגיגה) לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו — לאחר שנים עשר חדש.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: וּלְשִׂמְחַת מְרֵיעוּת. מֵיתִיבִי: וּלְשִׂמְחָה וְלִמְרֵיעוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם! קַשְׁיָא.

אמר רבה בר בר חנה: זה שאמרנו כי על כל שאר המתים הריהו נכנס לבית השמחה לאחר שלושים ימי האבל — הרי זה דווקא ולשמחת מריעות, כלומר סעודת שמחה שעושים ריעים זה לזה שאוכלים לפי התור זה בביתו של זה, ואין מדובר בשמחה גדולה (כגון נישואין). מיתיבי [מקשים] על כך: הלא שנינו ולשמחה ולמריעות שלשים יום. ומשמע שסתם שמחה אינה שמחת מריעות, ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

אַמֵימָר מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, וּלְשִׂמְחַת מְרֵיעוּת – מוּתָּר לִיכָּנֵס לְאַלְתַּר. וְהָא תַּנְיָא: לְשִׂמְחָה שְׁלֹשִׁים, וְלִמְרֵיעוּת שְׁלֹשִׁים!

אמימר מתני הכי [היה שונה את השמועה כך], אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות — מותר ליכנס לאלתר [מיד]. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] לשמחה שלשים, ולמריעות שלשים!

לָא קַשְׁיָא; הָא בַּאֲרִיסוּתָא; הָא – בְּפוּרְעָנוּתָא.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] בברייתא — כגון באריסותא [בהתחלה] כלומר, כאשר נקבע בין הידידים שהוא הראשון שצריך לעשות משתה לכולם — אז ימתין שלושים יום, הא [זה] דברי רבה בר בר חנה — בפורענותא [בפרעון] כאשר חביריו כבר עשו סעודות, והגיע תורו, שכיוון שחובה עליו לעשות זאת לחביריו אינו יכול לדחות.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – קוֹרֵעַ טֶפַח; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – עַד שֶׁיְּגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מַאי קְרָא? ״וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם״, וְאֵין אֲחִיזָה פָּחוֹת מִטֶּפַח.

ועוד אמרו: על כל המתים כולן קורע טפח, ואילו על אביו ועל אמו קורע עד שיגלה את לבו. אמר ר' אבהו: מאי קרא [מה הכתוב] המלמד שקריעה היא טפח לפחות, שנאמר: "ויחזק דוד בבגדו ויקרעם" (שמואל ב' א, יא), ואין אחיזה פחות מטפח.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן, אֲפִילּוּ לָבוּשׁ עֲשָׂרָה חֲלוּקִין – אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא עֶלְיוֹן. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – קוֹרֵעַ אֶת כּוּלָּן, וְאַפִּיקָרְסוּתוֹ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת,

על כל המתים כולן אפילו היה לבוש עשרה חלוקין — אינו קורע אלא בגד עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן. ואולם אפיקרסותו (בגד תחתון שעל גופו) אינה מעכבת, שאותה אינו צריך לקרוע.

אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד אִשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָאִשָּׁה קוֹרַעַת אֶת הַתַּחְתּוֹן, וּמַחֲזִירָתוֹ לַאֲחוֹרֶיהָ, וְחוֹזֶרֶת וְקוֹרַעַת אֶת הָעֶלְיוֹן.

אחד האיש ואחד אשה בקריעה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: האשה קורעת את הבגד התחתון ומחזירתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את העליון כדי שלא יתגלה בשרה.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן רָצָה – מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ, רָצָה – אֵינוֹ מַבְדִּיל. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – מַבְדִּיל.

על כל המתים כולן, אם רצה — מבדיל וקורע קמי שפה שלו [לפני שפת הבגד] ולא בצואר, כדי שייראה הקרע נבדל מפתח הבגד, ואם לא רצה — אינו מבדיל אלא קורע את בית הצוואר עצמו, אף על פי שהקריעה במקום כזה אינה ניכרת כל כך. על אביו ועל אמו — מבדיל תמיד.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל קְרִיעָה שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל קַמֵּי שָׂפָה שֶׁלּוֹ – אֵינוֹ אֶלָּא קֶרַע שֶׁל תִּיפְלוּת. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: ״וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים״. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּקְרָעֵם״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֵן לִשְׁנַיִם? אֶלָּא: שֶׁנִּרְאִין קְרוּעִים כִּשְׁנַיִם.

ר' יהודה אומר: כל קריעה שאינו מבדיל קמי שפה שלו — אינו אלא קרע של תיפלות (של שטות) שקריעה צריכה שתיראה שנעשתה לאבל, ולא כפגם בלבד בבגד. אמר ר' אבהו: מאי טעמא [מה טעם] דברי ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" (מלכים ב' ב, יב), ממשמע שנאמר "ויקרעם" איני יודע שהן לשנים? אלא ודאי הכוונה היא שנראין קרועים כשנים, משמע שצריך הקרע להיות גלוי ונראה.

עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – שׁוֹלֵל לְאַחַר שִׁבְעָה, וּמְאַחֶה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – שׁוֹלֵל לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. וְהָאִשָּׁה שׁוֹלַלְתּוֹ לְאַלְתַּר, מִפְּנֵי כְּבוֹדָהּ.

על כל המתים כולן שולל (תופר את הקרע תפירה גסה) לאחר שבעה, ומאחה בתפירה מדוייקת לאחר שלשים. על אביו ועל אמו — שולל לאחר שלשים, ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללתו את הקרע לאלתר [מיד] מפני כבודה, שאין זה כבודה שייראו בגדיה קרועים.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל כָּל הַמֵּתִים, רָצָה – קוֹרֵעַ בַּיָּד, רָצָה – קוֹרֵעַ בִּכְלִי. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – בַּיָּד.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: על כל המתים, רצה — קורע ביד, רצה — קורע בכלי. על אביו ועל אמו — קורע ביד בדרך השחתה וקלקול.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – מִבִּפְנִים; עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – קוֹרֵעַ מִבַּחוּץ. אָמַר רַב חִסְדָּא: וְכֵן לְנָשִׂיא.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: על כל המתים כולן יכול לקרוע קרע מבפנים ולא בבגדו העליון, ואילו על אביו ועל אמו — קורע מבחוץ. אמר רב חסדא: וכן לנשיא קורע כמו שקורע על אביו.

מֵיתִיבִי: לֹא הוּשְׁווּ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֶלָּא לְאִיחוּי בִּלְבַד.

מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו: לא הושוו דיני קריעה על נשיא ואב בית דין ורבו לאביו ולאמו אלא לענין איחוי בלבד, שאסור לאחות את הבגד הקרוע בתפירה מדוייקת.

מַאי לָאו – אֲפִילּוּ לְנָשִׂיא? לָא, לְבַר מִנָּשִׂיא.

מאי לאו [האם לא] אפילו הקורע לנשיא? ודוחים: לא, לבר [חוץ] מהקורע לנשיא, שקרע על נשיא דינו לכל דבר כקרע על אביו.

נְשִׂיאָה שְׁכֵיב. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא: כְּפֵי אָסִיתָא וְקוּם עֲלָהּ, וְאַחֲוֵי קְרִיעָה לְעָלְמָא.

מסופר: נשיאה שכיב [הנשיא מת], אמר ליה [לו] רב חסדא לרב חנן בר רבא: כפי אסיתא [הפוך מדוכה] שיהיה לך מקום מוגבה וקום עלה [ועמוד עליה], ואחוי [והראה] קריעה לעלמא [לכל] שיראו כיצד קורעים, וכן יעשו כולם, שהרי כל העם קורעים על הנשיא.

עַל חָכָם חוֹלֵץ מִיָּמִין; עַל אַב בֵּית דִּין מִשְּׂמֹאל; עַל נָשִׂיא – מִכָּאן וּמִכָּאן.

ועוד בהלכות קריעה: על חכם חולץ את הבגד מכתפו מימין, על אב בית דין חולץ ומגלה הכתף משמאל, על נשיא חולץ מכאן ומכאן.

תָּנוּ רַבָּנַן: חָכָם שֶׁמֵּת – בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל; אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת – כָּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵילִין, וְנִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמְשַׁנִּין אֶת מְקוֹמָן: הַיּוֹשְׁבִין בַּצָּפוֹן – יוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם, הַיּוֹשְׁבִין בַּדָּרוֹם – יוֹשְׁבִין בַּצָּפוֹן. נָשִׂיא שֶׁמֵּת – בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת כּוּלָּן בְּטֵילִין, וּבְנֵי הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת,

תנו רבנן [שנו חכמים]: חכם שמת — בית מדרשו בטל ואין לומדים בו מפני אבילות, אב בית דין שמת — כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ושם משנין את מקומן כמנהג אבלים, היושבין כרגיל בצפון — יושבין בדרום, היושבין בדרום — יושבין בצפון. נשיא שמת — בתי מדרשות כולן בטילין, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת