מִצְוָה שָׁאנֵי.

מצוה שאני [מצוה שונה] וכיון שמצוה להניח תפילין, אין מחמירים על האבל שלא יניח אפילו בימי הבכי.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – אָסוּר בִּמְלָאכָה, וַאֲפִילּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – עוֹשֶׂה בְּצִינְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְהָאִשָּׁה טוֹוָה בְּפֶלֶךְ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה, ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה — לא יעשה מלאכה. מכאן ואילך אם זקוק לכך עושה בצינעא בתוך ביתו. וכן האשה כשהיא אבילה טווה בפלך בתוך ביתה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְבֵית הָאָבֵל; מִכָּאן וְאֵילָךְ – הוֹלֵךְ, וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹם הַמְנַחֲמִין אֶלָּא בִּמְקוֹם הַמִּתְנַחֲמִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים לאבלו אינו הולך לבית האבל האחר לנחמו, מכאן ואילך הולך, אבל אינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין בין האבלים שבאותו בית.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים – אָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם; מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה – מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל; מִכָּאן וְאֵילָךְ – שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כְּדַרְכּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום כלל. משלשה ועד שבעה משיב שלום כשפונים אליו, ואינו שואל. מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו.

שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וּמֵתוּ בָּנָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְהִסְפִּידוּם הֶסְפֵּד גָּדוֹל.

ומקשים: וכי שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה ומתו בניו של ר' עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן עָמַד רַבִּי עֲקִיבָא עַל סַפְסַל גָּדוֹל וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! אֲפִילּוּ שְׁנֵי בָּנִים חֲתָנִים – מְנוּחָם הוּא בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעֲשִׂיתֶם. וְאִם בִּשְׁבִיל עֲקִיבָא בָּאתֶם – הֲרֵי כַּמָּה עֲקִיבָא בַּשּׁוּק. אֶלָּא כָּךְ אֲמַרְתֶּם: ״תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ״ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁשְּׂכַרְכֶם כָּפוּל. לְכוּ לְבָתֵּיכֶם לְשָׁלוֹם.

בשעת פטירתן (כשנפרדו ממנו) עמד ר' עקיבא על ספסל גדול, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו מתו עלי שני בנים חתנים — מנוחם הוא (כלומר אני הייתי מתנחם) בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם, הרי כמה עקיבא בשוק שאין כל ישראל באים לנחמם, אלא ודאי כך אמרתם "תורת אלהיו בלבו" (תהלים לז, לא) וכיבדתם את תורתו — וכל שכן ששכרכם כפול שנחמתם אבלים ועשיתם כבוד לתורה, לכו לבתיכם לשלום. משמע שאומרים שלום גם ביום הראשון של האבל!

כְּבוֹד רַבִּים שָׁאנֵי.

ומשיבים: כבוד רבים שאני [שונה] שמפני כבודם התירו לו לשאול בשלום.

מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה – מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל; מִכָּאן וְאֵילָךְ – שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כְּדַרְכּוֹ.

שנינו בברייתא שמשלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, מכאן ואילך שואל ומשיב כדרכו.

וּרְמִינְהוּ: הַמּוֹצֵא אֶת חֲבֵירוֹ אָבֵל, בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם – מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ; לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר: המוצא את חבירו אבל, בתוך שלשים יום למאורע — מדבר עמו עוד תנחומין ואינו שואל בשלומו, ואם מצאו לאחר שלשים יום — שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין עוד, שלא להזכיר לו שוב את צערו.

מֵתָה אִשְׁתּוֹ וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת – אֵינוֹ רַשַּׁאי לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין. מְצָאוֹ בַּשּׁוּק – אוֹמֵר לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכוֹבֶד רֹאשׁ!

מתה אשתו ונשא אשה אחרת — אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, כדי שלא לפגוע באשה החדשה. אולם אם מצאו בשוק לבדו — אומר לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. הרי שיש איסור בשאילת שלום כל שלושים יום ולא שבעה בלבד!

אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: הוּא שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אֲחֵרִים – שֶׁאֲחֵרִים שְׁרוּיִין בְּשָׁלוֹם; אֲחֵרִים אֵין שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ – שֶׁהוּא אֵינוֹ שָׁרוּי בְּשָׁלוֹם.

אמר רב אידי בר אבין, כך יש להבין: בברייתא הראשונה מדובר באבל, שהוא שואל לאחר שבעה בשלום אחרים — שאחרים שרויין בשלום, ובברייתא השניה שאינו שואל כל שלושים מדובר באחרים, שאחרים אין שואלין בשלומו, כיון שהוא האבל אינו שרוי בשלום.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי מֵשִׁיב – מִכְּלָל דְּשָׁיְילִינַן לֵיהּ! דְּלָא יָדְעִי.

ומקשים: והא מדקתני [והרי ממה ששנינו] שהאבל אחר שלושה ימים משיב שלום, מכלל הדבר אתה למד דשיילינן ליה [ששואלים לו בשלום]? ומשיבים: מדובר בכאלה דלא ידעי [שאין יודעים] שאבל הוא ולכן שאלו בשלומו.

אִי הָכִי, הָתָם נַמִי! הָתָם מוֹדָע לְהוּ, וְלָא מְהַדֵּר לְהוּ; הָכָא – לָא צָרִיךְ לְאוֹדוּעִינְהוּ.

ומקשים: אי הכי [אם כן] ששאלו בשלומו בלא לדעת, התם נמי [שם גם כן] בשלושה ימים הראשונים יתכן שישאלו אותו ויהיה מותר לו להשיב! ומשיבים: התם [שם] בתוך שלושה מודע להו ולא מהדר להו [מודיע להם שהוא אבל ואינו מחזיר להם שלום], הכא לא צריך לאודועינהו [כאן לאחר שלושה אינו צריך להודיעם] אלא משיב שלום.

וּרְמִינְהוּ: הַמּוֹצֵא אֶת חֲבֵרוֹ אָבֵל, בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ; לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין, אֲבָל מְדַבֵּר עִמּוֹ מִן הַצַּד.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המוצא את חבירו אבל בתוך שנים עשר חדש — מדבר עמו תנחומין, ואינו שואל בשלומו. לאחר שנים עשר חדש — שואל בשלומו, ואינו מדבר עמו עוד תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד, שבדרך אגב יכול לומר "תתנחם" בלי לפרט שם המת.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר: הַמּוֹצֵא אֶת חֲבֵרוֹ אָבֵל לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין, לְמָה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ וְחָיְתָה, מְצָאוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לוֹ: כַּלֵּךְ אֶצְלִי, שֶׁאֲנִי שׁוֹבְרָהּ וַאֲרַפְּאֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע שֶׁסַּמְמָנִין שֶׁלִּי יָפִין!

ובענין זה אמר ר' מאיר: המוצא את חבירו אבל לאחר שנים עשר חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה — לאדם שנשברה רגלו וחיתה (והבריאה), מצאו רופא ואמר לו: כלך (בוא) אצלי שאני שוברה שנית וארפאנה, כדי שתדע שסממנין (תרופות) שלי יפין ומועילים לרפואה, כך המנחם את חבירו לאחר שכבר התנחם עם הזמן. ומכאן רואים שעד שנים עשר חודש עדיין אין שואלים בשלומו!

לָא קַשְׁיָא: הָא – בְּאָבִיו וְאִמּוֹ; הָא – בִּשְׁאָר קְרוֹבִים.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] ששנינו שאין שואלים בשלומו כל שנים עשר חודש, הרי זה באבל על אביו ואמו, הא [זה] ששנינו ששואלים לאחר שבעה, הרי זה באבל על שאר קרובים.

הָתָם נַמִי יְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין מִן הַצַּד! אִין, הָכִי נַמִי. וּמַאי אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנְחוּמִין? כְּדַרְכּוֹ, אֲבָל מְדַבֵּר עִמּוֹ מִן הַצַּד.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן] בשאר קרובים לאחר שלושים ידבר עמו תנחומין מן הצד ומדוע אמרה הברייתא שלאחר שלושים אינו מדבר עמו תנחומים כלל? ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן]. ומאי [ומה פירוש] אינו מדבר עמו תנחומין — יש להבין: אינו מדבר עמו כדרכו, אבל מדבר עמו מן הצד.

תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה עִמָּהֶן; בָּא מִמָּקוֹם רָחוֹק – מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אֲפִילּוּ בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה לְעַצְמוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה עִמָּהֶן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל, שלשה ימים הראשנים אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן עם שאר האבלים את ימי האבילות מיום הקבורה ומסיים עימם, אף על פי שבסופו של דבר אינו יושב אלא חמישה או שישה ימים. בא ממקום רחוק — מונה לעצמו שבעה שלימים מיום השמועה. מכאן ואילך אחר שלושה ימים אפילו בא ממקום קרוב מונה שבעה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב — מונה ומסיים עמהן.

אָמַר מָר: שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים, בָּא מִמָּקוֹם קָרוֹב – מוֹנֶה עִמָּהֶן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ גְּדוֹל הַבַּיִת בַּבַּיִת.

אמר מר [החכם]: שלשה ימים הראשונים, אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: והוא שיש גדול הבית בבית ולכן כל שאר הקרובים נגררים אחריו, אולם אם זה שבבית הוא הצעיר והבא ממקום רחוק הוא גדול הבית — ודאי שאינו נגרר אחרי הצעיר ומונה שבעה לעצמו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ:

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: