אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא קַיֶּימֶת? אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא קַיֶּימֶת? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא קַיָּים?! אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: חֲלוֹץ לִי מִנְעָלַי, וְהוֹלֵךְ אַחֲרַי כֵּלַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ.

אמר ליה [לו]: אימא קיימת? כלומר, מדוע אינך שואל על אימא, שהיא אחותך, אם היא קיימת? אמר ליה [לו] ר' חייא: אימא קיימת? אמר ליה [לו]: וכי אבא קיים? כיון שהבין מכך שמתו שניהם, שהם אחיו ואחותו. אמר ליה [לו] רבי חייא לשמעיה [לשמשו]: חלוץ לי מנעלי כסימן של אבילות, ואחר כך הולך אחרי את כלי (בגדי), שאני הולך לבית המרחץ.

שְׁמַע מִינָהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינָהּ: אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל; וּשְׁמַע מִינָהּ: שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד; וּשְׁמַע מִינָהּ: מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ.

ומעירים: שמע מינה תלת [למד מכאן ממעשיו של רבי חייא שלושה] דברים בהלכה; שמע מינה [למד מכאן] שאבל אסור בנעילת הסנדל ולכן חלץ את נעליו, ושמע מינה [ולמד מכאן] ששמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ולא יותר, ושמע מינה [ולמד מכאן] שאין זו אבילות של יום שלם, אלא מקצת היום ככולו, שהרי הלך מיד לבית המרחץ. על כל פנים רואים שרבי חייא נהג כך בשמועה רחוקה והרי אמרנו שרבי אחייה נהג אחרת!

רַבִּי חִיָּיא – לְחוּד, רַבִּי אֲחִיָּיה – לְחוּד.

ומשיבים: אין זאת קושיה, כי ר' חייא לחוד ור' אחייה לחוד והם אנשים שונים, למרות דמיון השם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בָּרֶגֶל, וּלְמוֹצָאֵי הָרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה – עוֹלֶה לוֹ, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד. תָּנֵי רַבִּי אַדָּא דְּמִן קֵסָרִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה – אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד.

אמר ר' יוסי בר אבין: שמע שמועה קרובה ברגל וברגל הרי אינו יכול להתאבל, ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה שכבר עברו שלושים יום מאז שמת — עולה (נחשב) לו הרגל למנין הימים כאילו היתה השמועה רחוקה, ואינו נוהג לאחר הרגל אלא יום אחד. כיוצא בו תני [שנה] ר' אדא דמן קסרי ברייתא קמיה [לפני] ר' יוחנן: שמע שמועה קרובה בשבת, ולמוצאי שבת נעשית רחוקה — אינו נוהג אלא יום אחד.

קוֹרֵעַ אוֹ אֵינוֹ קוֹרֵעַ? רַבִּי מָנִי אָמַר: אֵינוֹ קוֹרֵעַ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: קוֹרֵעַ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי מָנִי לְרַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמִינָא אֵינוֹ קוֹרֵעַ, הַיְינוּ דְּלָא אִיכָּא אֲבֵילוּת שִׁבְעָה. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ קוֹרֵעַ, קְרִיעָה בְּלֹא שִׁבְעָה מִי אִיכָּא?

ושואלים: מי ששמע שמועה רחוקה, האם קורע בגדו או אינו קורע? ר' מני אמר: אינו קורע, ר' חנינא אמר: קורע. אמר ליה [לו] ר' מני לר' חנינא: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] אינו קורע היינו [זהו, הטעם לכך] משום דלא איכא [שאין] אבילות שבעה, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] קורע — קריעה בלא שיש אחריה אבילות שבעה מי איכא [האם ישנה]?

וְלָא? וְהָתַנְיָא אִיסִי אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לָהּ אֲחוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק לִקְרוֹעַ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה – קוֹרֵעַ; לְאַחַר שִׁבְעָה – אֵינוֹ קוֹרֵעַ.

ותוהים: ולא [והאם אין]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששנה אותה איסי אבוה [אביו] של ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] אחוה [אחיו] של ר' זירא קמיה [לפני] ר' זירא: מי שאין לו חלוק משלו לקרוע, ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה — קורע. נזדמן לו לאחר שבעה — אינו קורע.

עָנֵי רַבִּי זֵירָא בַּתְרֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בַּחֲמִשָּׁה מְתֵי מִצְוָה, אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ!

עני [ענה] ר' זירא בתריה [אחריו] והשלים את ההלכה: במה דברים אמורים — בחמשה מתי מצוה (אשתו, אחיו ואחותו, בנו ובתו) שעליהם אינו קורע אחר שבעה, אבל על אביו ועל אמו — קורע והולך גם אחר כך. ולא כדברי רבי מני שאין קריעה בלא אבילות!

כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ.

ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שקורע, אין זו משום מצות קריעה ממש, אלא מעשה סמלי הוא לכבוד אביו ואמו. אבל עיקר דין קריעה אינו אלא כשיש לאחריו אבילות שבעה.

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת כֹּהֲנִים, שֶׁכֹּהֵן מִיטַּמֵּא לָהֶן – אָבֵל מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אִשְׁתּוֹ, אָבִיו, וְאִמּוֹ, אֶחָיו, וַאֲחוֹתוֹ, בְּנוֹ, וּבִתּוֹ. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה בֵּין מֵאָבִיו בֵּין מֵאִמּוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל האמור בפרשת כהנים ביחס לאותם אנשים שכהן מיטמא להן, אף אבל מתאבל עליהן ואלו הן: אשתו, אביו, ואמו, אחיו, ואחותו, בנו, ובתו. הוסיפו עליהן חכמים קרובים אחרים לענין אבילות: אחיו ואחותו הבתולה מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו אף שאין מטמא להם.

וּכְשֵׁם שֶׁמִּתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם – כָּךְ מִתְאַבֵּל עַל שְׁנִיִּים שֶׁלָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵינוֹ מִתְאַבֵּל אֶלָּא עַל בֶּן בְּנוֹ וְעַל אֲבִי אָבִיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁמִּתְאַבֵּל עָלָיו – מִתְאַבֵּל עִמּוֹ.

ומעירים: וכשם שמתאבל עליהם — כך מתאבל על שניים שלהם שכשם שהוא מתאבל על קרוביו, כך גם אם מתו הקרובים להם ביותר ("שניים"), כגון: אבי אביו, בן בנו, בן בתו ובן אחותו — מצטרף לאבלם של קרוביו, אלו דברי ר' עקיבא, ר' שמעון בן אלעזר אומר: אינו מתאבל אלא על בן בנו ועל אבי אביו. ולא על שאר קרובי קרוביו. וחכמים אומרים: כל קרוב שמתאבל עליו אם מת, מתאבל גם עמו כאשר הוא אבל.

חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עִמּוֹ בַּבַּיִת. כִּי הָא דַּאֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ, וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: בְּאַפָּהּ – נְהוֹג אֲבֵילוּתָא; בְּלָא אַפָּהּ – לָא תִּינְהוֹג אֲבֵילוּתָא.

ושואלים: דעת חכמים היינו [היא עצמה] דעת התנא קמא [הראשון, ר' עקיבא], ומה הוסיפו בדבריהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] ביחס לאלה שהם עמו בבית, שלדעת חכמים צריך להתאבל רק אם קרובים אבלים אלה הם עמו בבית, ואילו לדעת ר' עקיבא צריך להתאבל גם כשאינם נמצאים עמו. כי הא [כמו זה] שאמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] כאשר אירע אבל לאשתו; באפה [בפניה] — נהוג במנהג אבילותא [אבילות], בלא אפה [שלא בפניה] — לא תינהוג במנהג אבילותא [אבילות].

מָר עוּקְבָא שְׁכִיב לֵיהּ בַּר חֲמוּהּ. סָבַר לְמֵיתָב עֲלֵיהּ שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים. עָל רַב הוּנָא לְגַבֵּיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: צוּדָנִיָּיתָא בָּעִית לְמֵיכַל? לֹא אָמְרוּ לִכְבוֹד אִשְׁתּוֹ אֶלָּא חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ.

מסופר: מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה [מת לו בן חמיו, אחי אשתו], סבר למיתב עליה [חשב לשבת עליו] שבעה ושלשים, על [נכנס] רב הונא לגביה [אצלו], אשכחיה [מצאו], אמר ליה [לו]: צודנייתא בעית למיכל [מאכלי אבלים רוצה אתה לאכול]?! לא אמרו לכבוד אשתו שהוא מתאבל עמה — אלא באבלה על חמיו וחמותו בלבד.

דְּתַנְיָא: מִי שֶׁמֵּת חָמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת. אֶלָּא כּוֹפֶה מִטָּתוֹ, וְנוֹהֵג עִמָּהּ אֲבֵילוּת. וְכֵן הִיא שֶׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ – אֵינָהּ רַשָּׁאָה לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפָה מִטָּתָהּ וְנוֹהֶגֶת עִמּוֹ אֲבֵילוּת.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שמת חמיו או חמותו — אינו רשאי לכוף את אשתו בימי האבל להיות כוחלת את עיניה ולהיות פוקסת באודם את לחייה, אלא אף הוא כופה (הופך) מטתו, ונוהג עמה אבילות. וכן היא, כשמת חמיה או חמותה — אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות.

וְתַנְיָא אִידָךְ: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: מוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ מִטָּה, וּמְרַחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. קָשְׁיָין אַהֲדָדֵי!

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו בזמן אבלה להיות כוחלת ולהיות פוקסת ואינה רשאית לזלזל באבילותה. באמת אמרו שבכל זאת מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו מטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו שהם דברי חיבה שבין איש לאשתו, שאין בהם ענין קישוט יתר וזלזול באבל. על כל פנים קשיין אהדדי [קשות הברייתות זו על זו], שמן הראשונה משמע שאף הוא נוהג אבילות ובשניה נאמר רק שאינו רשאי לכפותה לזלזל באבילות שלה!

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ: כָּאן – בְּחָמִיו וַחֲמוֹתוֹ, כָּאן – בִּשְׁאָר קְרוֹבִים? שְׁמַע מִינָהּ. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: לֹא אָמְרוּ לִכְבוֹד אִשְׁתּוֹ – אֶלָּא חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ בִּלְבַד.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן]: כאן — בחמיו וחמותו צריך אף הוא לנהוג אבילות, כאן — בשאר קרובים של אשתו שהיא חייבת באבילות עליהם, שאף שאשתו מתאבלת עליהם — הוא עצמו אינו זקוק לכך, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לא אמרו לכבוד אשתו שהוא מתאבל עימה אלא כשהיא אבילה על חמיו וחמותו בלבד.

אַמֵימָר שְׁכֵיב לֵיהּ בַּר בְּרֵיהּ, קָרַע עִילָּוֵיהּ. אֲתָא בְּרֵיהּ – קָרַע בְּאַפֵּיהּ. אִידְכַּר דִּמְיוּשָּׁב קָרַע – קָם קָרַע מְעוּמָּד.

מסופר: אמימר שכיב ליה בר בריה [מת לו בן בנו], קרע עילויה [עליו] קריעה. אתא בריה [בא, נכנס בנו] — קרע שוב באפיה [בפניו] להראות שהוא מצטרף עמו בצערו ובאבלו, אידכר [נזכר] שבאותה שעה שקרע לפני בנו במיושב קרע, קם [עמד] וקרע שוב במעומד.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימַר: קְרִיעָה דִּמְעוּמָּד מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ״.

אגב אותו ענין מספרים, אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: קריעה שהיא צריכה להיות במעומד מנלן [מניין לנו]? אמר לו: דכתיב [שנאמר] כאשר שמע איוב שמתו בניו: "ויקם איוב ויקרע את מעלו" (איוב א, כ).