דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְפּוּלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְפּוּלֵי – אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נַמִי.

דלמא אתי לאינפולי [שמא יבוא, עלול ליפול], אבל מעיין שלא יצא בתחילה דלא אתי לאינפולי [שאינו יבוא, עלול ליפול] שכבר נתייצב, אפילו בית הבעל נמי [גם כן] מותר להשקות ממנו!

אִם כֵּן מַתְנִיתִין אַמַּאן תְּרַמְיָיהּ? אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין – אִין, בֵּית הַבַּעַל – לָא. וְהַאי דְּקָתָנֵי מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּאֲפִילּוּ מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה הַבַּעַל.

ואומרים: אם כן, אם אתה סבור כך — מתניתין אמאן תרמייה [משנתנו על מי תשליך אותה]? ולדעת איזה חכם תשייך אותה? שהרי לפירוש זה אין משנתנו זהה לשום שיטה, ואילו כפי שפירשנו הריהי כדעת ר' יהודה. אלא יש לומר: לשיטת ר' יהודה לא שנא [אינו שונה] מעיין שיצא בתחילה, ולא שנא [ואינו שונה] מעיין שלא יצא בתחילה, בית השלחין — אין [כן] משקים, בית הבעל — לא. והאי דקתני [וזה ששנה] בברייתא את המחלוקת במעיין שיצא בתחילה, הרי זה להודיעך כחו של ר' מאיר כמה הוא מיקל, שאפילו מעיין היוצא בתחילה משקין ממנו, אפילו את שדה הבעל.

אִתְּמַר, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מַאי מַתְרִינַן בֵּיהּ? רַבָּה אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ; רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ.

איתמר [נאמר] שנחלקו האמוראים בשאלה הבאה: המנכש את העשבים הרעים מתוך הצמחים שרוצה בהם, או המשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי [מה] מתרינן ביה [מתרים אנו בו]? שהלא אין עונשים ללא התראה, וכאשר מתרים בעבריין צריך לומר לו גם מה היא העבירה שהוא עובר עליה, ובשבת — על איזה אב מלאכה הוא עובר. רבה אמר: מתרים בו משום מלאכת חורש, שמעשהו הוא מעין מלאכת חרישה. רב יוסף אמר: משום מלאכת זורע.

אָמַר רַבָּה: כְּוָותִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹרֵשׁ – לְרַפּוּיֵי אַרְעָא, הַאי נַמִי מַרְפּוּיֵי אַרְעָא. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּוָותִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל זוֹרֵעַ – לְצַמּוּחֵי פֵּירָא, הָכָא נַמִי מְצַמַּח פֵּירָא.

אמר רבה: כוותי דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר, והטעם: מה דרכו וכוונתו של החורש במעשה החרישה — לרפויי ארעא [לרפות ולרכך את הקרקע], האי נמי מרפויי ארעא [זה גם כן הניכוש וההשקיה, מרפים, מרככים את האדמה] ומכשירים אותה. אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא [כשיטתי שלי מסתבר] לומר, והטעם: מה דרכו וכוונתו של הזורע ומה מטרת מלאכתו — לצמוחי פירא [להצמיח את הפרי], הכא נמי מצמח פירא [כאן גם כן הניכוש וההשקייה מצמיחים את הפרי] וזוהי תכליתם.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא, וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ אִין, מִשּׁוּם זוֹרֵעַ לֹא? לְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ אִין, מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ לֹא?

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ולשיטת רב יוסף קשיא [קשה]. לדידך קשיא [לשיטתך קשה] וכי משום חורש אין [כן] יש בכך איסור, ומשום זורע לא? ולרב יוסף קשיא [קשה] להיפך: משום זורע אין [כן], משום חורש לא?

וְכִי תֵּימָא כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כַּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים – חַיָּיב שְׁתַּיִם, אַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ וְאַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר.

וכי תימא [ואם תאמר] כל היכא [מקום] דאיכא תרתי [שיש שתי מלאכות בדבר] לא מיחייב [אינו חייב] אלא משום חדא [אחת] מהן, ולכן צריך להכריע למי מהן דומה זו יותר, והאמר [והרי אמר] רב כהנא: מי שהיה זומר את ענפי האילן אבל היה צריך לעצים שהוא זומר להשתמש בזמורות אלה להסקה או למטרה אחרת — חייב שתים, משום שעושה שני אבות מלאכה יחד, אחת חייב משום נוטע שהרי זמירת האילנות מסייעת לצמיחתם, והיא כעין תולדה של מלאכת הנטיעה, ואחת משום קוצר שהרי מהותה של קצירה שהוא תולש מן המחובר לקרקע את הדבר שהוא זקוק לו, וכיון שהוא צריך לעצים הרי הוא כקוצר, הרי שאם יש בדבר שתי מלאכות — חייב על שתיהן.

קַשְׁיָא.

ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר לשניהם.

אִיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם – לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים.

איתיביה [הקשה לו] רב יוסף לרבה, ממה ששנינו: המנכש והמחפה באדמה את השורשים שהתגלו לכלאים — לוקה משום "לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). ר' עקיבא אומר: אף המקיים את הכלאים במקומם אף על פי שיכול לעוקרם לוקה, משום איסור כלאים.

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמִינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ – הַיְינוּ דַּאֲסִירָא זְרִיעָה בְּכִלְאַיִם. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ חֲרִישָׁה בְּכִלְאַיִם מִי אֲסִירָא?

ומסביר רב יוסף: בשלמא לדידי [נניח לשיטתי] דאמינא [שאני אומר] שהמנכש חייב משום מלאכת זורע — היינו [הרי זה] משום דאסירא [שאסורה] זריעה בכלאים ולכן לוקה על הניכוש, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] שהאיסור הוא משום מלאכת חורש, חרישה בכלאים מי אסירא [האם היא אסורה]? שהרי בשעת החרישה עדיין לא שייך איסור כלאים.

אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים.

אמר ליה [לו] רבה: לדעתי לוקה המנכש לא משום מלאכת חורש, אלא משום שהוא מקיים כלאים.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא לָאו מִשּׁוּם מְקַיֵּים הוּא!

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה] של אותה ברייתא ר' עקיבא אומר אף המקיים, מכלל הדבר אתה למד שטעמו של התנא קמא [הראשון] לאו [לא] משום מקיים אלא משום מלאכה אחרת!

כּוּלָּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּמַאי טַעַם קָאָמַר; מַאי טַעַם הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה – מִשּׁוּם מְקַיֵּים, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים.

ודוחים: כולה, כל אותה ברייתא כשיטת ר' עקיבא היא, ובסגנון "מאי [מה] טעם" קאמר [אמר], וכך צריך להבין את הברייתא: מאי [מה] טעם המנכש ומחפה בכלאים לוקה — משום מקיים, שר' עקיבא אומר: אף המקיים לוקה.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״. אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ; מְקַיֵּים מִנַּיִין?

ושואלים לעצם הדברים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא, כיצד למד הוא דבר זה מן הכתובים? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט), אין לי מן הכתוב אלא זורע, מקיים שאינו עושה מעשה מניין שאף הוא עובר?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״.

תלמוד לומר: "כלאים שדך לא", שאם קוראים את הפסוק כך, אפשר ללמוד ממנו שבכל אופן אסור שיהיו כלאים בשדה.

תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבַשְּׁבִיעִית.

ומכאן אנו ממשיכים לענייננו, תנן [שנינו במשנתנו]: משקין את בית השלחין השקיית עזר בחול המועד ובשביעית (בשנת השמיטה).

בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן. אֶלָּא שְׁבִיעִית, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם זוֹרֵעַ, וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ – זְרִיעָה וַחֲרִישָׁה בַּשְּׁבִיעִית מִי שָׁרֵי?!

ושואלים: בשלמא [נניח] במועד מותר, שהרי טעם האיסור במועד משום טירחא הוא, שאין לטרוח בעבודה קשה בחול המועד, ובמקום פסידא [הפסד] שרו רבנן [התירו חכמים] לטרוח אפילו במועד, אלא שביעית, בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהשקייה יש בה משום מלאכת זורע ובין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שיש בה משום מלאכת חורש, זריעה וחרישה בשביעית מי שרי [האם מותר]? והרי מפורש בתורה איסור עבודת קרקע בשביעית!

אָמַר אַבַּיֵי: בַּשְּׁבִיעִית בַּזְּמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״ – בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטּוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים.

אמר אביי: במשנה מדובר בשביעית בזמן הזה שאיסורה רק מדברי סופרים, וכשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו..." (דברים טו, ב), בשתי שמיטות ("השמיטה" "שמוט") הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע שלא לעבוד את האדמה, ואחת שמיטת כספים שלא לגבות חובות כספים.

בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע – אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים.

והכתוב משוה אותן; בזמן שאתה משמט קרקע מן התורה אתה משמט כספים, ובזמן שאי (אין) אתה משמט קרקע — אי (אין) אתה משמט כספים, הרי שיש זמן שאין בו שמיטת קרקעות, ואימתי — בזמן הזה. ואם כן לשיטת רבי, בזמן הזה (ולמעשה — לאחר שבטלו היובלות ודיני אחוזת נחלה הכתובים בתורה) שמירת שביעית היא רק מדברי סופרים, ובמקום הפסד התירו חכמים.

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, אָבוֹת אֲסַר רַחֲמָנָא,

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת רבנן [חכמים] הסבורים ששביעית בזמן הזה מדברי תורה היא, וטעם היתר ההשקיה — כי דווקא אבות מלאכה, כגון זריעה וחרישה ממש אסר רחמנא [אסרה התורה], אבל