הַסַּפָּרִים. הָנֵי – אִין, כְּלֵי פִּשְׁתָּן – לָא!

הספרים שמניחים על אנשים בזמן שמסתפרים, מותר לכבס במועד. ונדייק: הני — אין [אלה — כן], אולם כלי פשתן אחרים — לא?

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַתְנִיתִין אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר מִינֵי. אֲמַר בַּר הֶידְיָא: לְדִידִי חֲזֵי לִי יַמָּהּ שֶׁל טִבֶּרְיָה, דְּמַפְּקִי לָהּ מְשִׁיכְלֵי דְּמָנֵי כִּיתָּנָא בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא.

אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה; מתניתין [משנתנו] מדברת אפילו בבגדים של שאר מיני [מינים], אבל בשל פשתן אפילו בגדים אחרים מותרים. אמר בר הידיא: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את ימה של טבריה [טבריה], ים כנרת, דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא [שמוציאים לשם אגנות של כלי פשתן לכבסם בחול המועד].

מַתְקִיף לָהּ אַבַּיֵי: מַאן לֵימָא לָן דְּבִרְצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי? דִּלְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי.

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: מכאן אין ראיה להלכה, מאן לימא לן [מי אומר לנו] שברצון חכמים עבדי [הם עושים זאת], דלמא [שמא] שלא ברצון חכמים עבדי [הם עושים].

מתני׳ וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, וְגִיטִּין, וְשׁוֹבְרִין, דְּיַיתֵּיקִי, מַתָּנָה, וּפְרוֹזְבּוֹלִין, אִיגְּרוֹת שׁוּם, וְאִיגְּרוֹת מָזוֹן,

ואלו הדברים שכותבין בחול המועד: קדושי נשים אם כותב שטר (ואינו נותן כסף) לשם קידושין, וגיטין, ושוברין (קבלות של חוב), דייתיקי (שטר צוואה), שטרי מתנה, ופרוזבולין שהמלווה כותב שמוסר את חובותיו לבית דין שלא יצטרך לוותר עליהם בשמיטה, איגרות שום שכותבים בבית דין ששמו (העריכו) נכסים מסויימים והעבירום למלווה, ואיגרות מזון שאדם קיבל על עצמו לזון את מישהו, בדרך כלל את ילדיו החורגים, שכותב זאת בכתובה.

שִׁטְרֵי חֲלִיצָה, וּמֵיאוּנִים, וְשִׁטְרֵי בֵּירוּרִין, גְּזֵרוֹת בֵּית דִּין, וְאִיגְּרוֹת שֶׁל רָשׁוּת.

שטרי חליצה שמודיעים בית דין שעשו חליצה, או שעשו שטר מיאונים (שילדה שהשיאו אותה אמה או אחיה יכולה למאן בנישואין ולבטלם) וכותבים לה שטר ראיה למיאון זה. ושטרי בירורין שבית דין מסכמים סכסוך שנתברר בדרך של בוררות. גזרות (פסקים) של בית דין, ואיגרות של רשות מכתבים רשמיים של השלטונות.

גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: מוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. לֵימָא מְסַיַּיעַ לֵיהּ: וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד: קִדּוּשֵׁי נָשִׁים.

אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ויארסנה. ומציעים: לימא מסייע ליה [נאמר שנסייע לו] ממשנתנו: ואלו כותבין במועד — קדושי נשים,

מַאי לָאו שִׁטְרֵי קִדּוּשִׁין מַמָּשׁ? לָא, שִׁטְרֵי פְּסִיקָתָא, וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב.

מאי לאו [האם לא] הכוונה לשטרי קדושין ממש שבהם עצמם מארסים אשה? ודוחים: לא, מוזכר כאן שטרי פסיקתא [שטרי פסק], וכפי שהסביר זאת רב גידל שאמר בשם רב.

דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ״ – כָּךְ וְכָךְ; ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ״ – כָּךְ וְכָךְ. עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ – קָנוּ. הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה.

שאמר רב גידל אמר רב: כאשר שתי משפחות מתחתנות זו בזו, כשאחד המחותנים אומר לשני: כמה אתה נותן לבנך לצורך הנדוניה והשני אומר: כך וכך, ומצד שני כמה אתה נותן לבתך — כך וכך. עמדו החתן והכלה וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה שאין צורך לעשות קנין נוסף לקיים את ההסכם הזה ועל שטר כזה מדברת המשנה.

לֵימָא מְסַיַּיעַ לֵיהּ: אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד, לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. הָא לְאָרֵס – שָׁרֵי!

ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [נאמר שמסייעת לו] לשמואל המשנה: אין נושאין נשים בחול המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מיבמין אשת אח שמת בלא בנים מפני ששמחה היא לו. ונדייק: הא [הרי] שלארס — שרי [מותר].

לָא מִיבַּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבַּעֲיָא לְאָרֵס – דְּלָא קָעָבֵיד מִצְוָה, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִישָּׂא נַמִי, דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה – אָסוּר.

ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין! שלא מיבעיא [נצרכה] לומר לארס דלא קעביד [שאינו עושה] מצוה באירוסין, ובודאי שאסור, אלא אפילו לישא נמי [גם כן] דקא עביד [שהוא עושה] מצוה, שהרי זו הכנה למצוות פריה ורביה, בכל זאת אסור.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: מְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין, וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַּת אֵירוּסִין, וְלֹא מְיַבְּמִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומביאים ראיה: תא שמע [בא ושמע] ממה דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא זו: מארסין בחול המועד, אבל לא כונסין (נושאין) ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו ואין מערבים שמחה בשמחה, שמחת הנישואין בשמחת החג. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שְׂדֵה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי!

לעצם הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר שמואל שיש לחשוש לשמא יקדמנו אחר? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני היא אשתו המיועדת של פלוני, שדה פלוני תגיע לפלוני. ואם כן למה לו לחשוש, שהרי בוודאי ישא את בת זוגו היעודה לו!

אֶלָּא: שֶׁמָּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים.

אלא כך יש להבין את דברי שמואל: שמא יקדמנו אחר ברחמים, שיבוא אחר ויתפלל ויבטל את הגזירה הזאת, ולכן ראוי לו להזדרז.

כִּי הָא דְּרָבָא שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּבָעֵי רַחֲמֵי וַאֲמַר: תִּזְדַּמֵּן לִי פְּלָנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תִּיבָּעֵי רַחֲמֵי הָכִי. אִי חַזְיָא לָךְ – לָא אָזְלָא מִינָּךְ; וְאִי לָא – כָּפְרַתְּ בַּה׳. בָּתַר הָכִי שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמָּהּ, אוֹ אִיהִי תָּמוּת מִקַּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמִינָא לָךְ לָא תִּיבָּעֵי עֲלָהּ דְּמִילְּתָא?

ומספרים: כי הא [כמו סיפור זה] שרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי [שמע אדם אחד שהתפלל] ואמר: תזדמן לי פלניתא [פלונית] לאשה. אמר ליה [לו] רבא: לא תיבעי רחמי הכי [אל תבקש רחמים, תתפלל כך] אי חזיא [אם ראויה] היא לך, שנגזר על כך — היא לא אזלא מינך [תלך ממך] ואי [ואם] לא שאיננה ראויה לך — כפרת [אתה תכפור] בה', כשתראה שלא נתקבלה תפלתך. בתר הכי [אחר כך] לאחר שנשא אותה אשה שמעיה דקאמר [שמע אותו שהוא אומר] בתפילתו: או איהו לימות מקמה [שהוא ימות לפניה] או איהי תמות מקמיה [שהיא תמות לפניו], מפני ששנא אותה ביותר. אמר ליה [לו] רבא: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא [האם לא אמרתי לך אל תתפלל על הדבר]?

הָכִי אֲמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִּילִי: מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים מֵה׳ אִשָּׁה לְאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר״. מִן הַנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא״. מִן הַכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת״.

הכי [כך] אמר רב משום ר' ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים למדים אנחנו שמה' יוצא הדבר שמתחברת אשה לאיש. כיצד מן התורה — דכתיב [שנאמר]: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" (בראשית כד, נ). מן הנביאים — דכתיב [שנאמר]: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא" (שופטים יד, ד). מן הכתובים — דכתיב [שנאמר]: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" (משלי יט, יד).

וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִּילִי, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִּילִי: אֵין אָדָם נֶחֱשָׁד בְּדָבָר אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאוֹ; וְאִם לֹא עָשָׂה כּוּלּוֹ – עָשָׂה מִקְצָתוֹ; וְאִם לֹא עָשָׂה מִקְצָתוֹ – הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ; וְאִם לֹא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ – רָאָה אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ, וְשָׂמַח.

כיון שהזכירו את דברי רבי ראובן בן איצטרובילי, מביאים דבר נוסף שאמר רב משום ר' ראובן בן איצטרובילי, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]; אמר ר' ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר של עבירה אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו — עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו — הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו — ראה אחרים שעשו ושמח. שאין אדם נחשד בלא כל סיבה אלא ודאי יש משהו הגורם שיחשדו בו בעבירה מסויימת.

מְתִיב רַבִּי יַעֲקֹב: ״וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם״! הָתָם לְהַכְעִיס הוּא דַּעֲבוּד.

מתיב [מקשה על כך] ר' יעקב: הלא נאמר: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם" (מלכים ב' יז, ט), משמע שאפשר להעליל דבר שאיננו נכון כלל! ומשיבים: התם [שם] להכעיס הוא דעבוד [שעשו], ולא חשבו כן באמת.

תָּא שְׁמַע: ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳״ – רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִינֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה! הָתָם מִשּׁוּם שִׂנְאָה הוּא דַּעֲבוּד.

תא שמע [בוא ושמע] סתירה ממקום אחר: שעל הכתוב "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' "(תהלים קו, טז) רב שמואל בר יצחק אמר: פסוק זה מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה, שכל אחד חשד שאשתו נסתרת עם משה למעשה עבירה, והוא בודאי לא עשה, הרי שקיימת אפשרות לחשוד אף באדם הנקי מחטא! ומשיבים: התם [שם] משום שנאה למשה הוא דעבוד [שעשו], ולא שבאמת חשדו בו, אלא כדי לבזותו האשימו אותו.

תָּא שְׁמַע, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי עִם מִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ. וְאָמַר רַב פַּפָּא: לְדִידִי חָשְׁדוּן וְלָא הֲוָה בִּי!

ומקשים שוב ממקום אחר, תא שמע [בוא ושמע] אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו, שיש בכך משום כפרת עוונות בצער שמצטער על כך. הרי שאפשר לחשוד במישהו שאין בו כלום, ואמר רב פפא: לדידי חשדון [אותי עצמי חשדו] ולא הוה [היה] בי!

לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּקָלָא דְּפָסֵיק; הָא – בְּקָלָא דְּלָא פָּסֵיק. וְקָלָא דְּלָא פָּסֵיק עַד כַּמָּה? אָמַר אַבַּיֵי: אָמְרָה לִי אֵם: דּוּמֵי דְּמָתָא יוֹמָא וּפַלְגָּא.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא בקלא דפסיק [זה בקול, בשמועת חשד, שפוסק] ואז יתכן שלא היה ממש בדבר, הא בקלא דלא פסיק [זה בקול שאינו פוסק], יש לומר שאכן יש בסיס לחשד. ושואלים: וקלא דלא פסיק [וקול שאינו פוסק] עד כמה שיעורו? אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): דומי דמתא יומא ופלגא [הרכילות של עיר היא יום וחצי] וזה הוא הקרוי קול שאינו פוסק.

וְהָנֵי מִילֵּי – דְּלָא פָּסַק בֵּינִי בֵּינִי; אֲבָל פָּסַק בֵּינִי בֵּינִי – לֵית לָן בָּהּ. וְכִי פָּסַק בֵּינִי בֵּינִי – לָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא פָּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה, אֲבָל פָּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה – לָא.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] כשלא פסק הקול ביני ביני [בינתיים] אבל אם פסק ביני ביני [בינתיים] — לית לן [אין לנו] בה. וכי [וכאשר] פסק ביני ביני [בינתיים] לא אמרן [אמרנו] זאת שאין בכך כלום, אלא כאשר לא פסק אותו קול מחמת יראה שהחשוד הוא אדם אלים ואנשים חוששים לדבר בו סרה, אבל כשפסק הקול מחמת יראה — לא, ועדיין יש לומר שזהו חשד מבוסס.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלָא הָדַר נָבַט, אֲבָל הָדַר נָבַט – לָא. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹיְבִים, אֲבָל אִית לֵיהּ אוֹיְבִים – אוֹיְבִים הוּא דְּאַפְּקוּהָ לְקָלָא.

ולא אמרן [אמרנו] שקול שפסק איננו נחשב, אלא כשלא הדר נבט [חזר ועלה] אותו קול, אבל אם הדר נבט [חזר ועלה] — לא. ולא אמרן [אמרנו] שיש מקום לחשד אלא דלית ליה [כשאין לו] אויבים, אבל אם אית ליה [יש לו] אויבים ידועים — מן הסתם האויבים הוא דאפקוה לקלא [הם שהוציאו את הקול].

מתני׳ אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.

אין כותבין שטרי חוב בחול המועד. ואם אינו מאמינו ללוה שלא יכפור בהלוואה לאחר זמן, או שאין לו לסופר מה יאכל — הרי זה יכתוב.

אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד, וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת אֲפִילּוּ בְּסֵפֶר עֶזְרָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ,

אין כותבין ספרים (ספרי תורה) תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת בספר אפילו בספר עזרא שהיה במקדש ועליו סמכו כל ישראל. ר' יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו בחול המועד אם הוא זקוק להם,