וְאַחֲתֵיהּ בֵּי קִבְרֵי, וּקְרִי בֵּיהּ אַלְפָא שִׁפּוּרֵי בְּאַרְבָּעִין יוֹמִין. אָזִיל עָבֵיד הָכִי. פְּקַע כַּדָּא, וּמִית אַלָּמָא. מַאי שִׁפּוּרֵי? שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ.

ואחתיה בי קברי [והנח אותו בבית הקברות] שאין אנשים מצויים שם, וקרי ביה אלפא שפורי בארבעין יומין [וקרא, תקע בו אלף, כלומר הרבה תקיעות שופר במשך ארבעים ימים]. אזיל עביד הכי [הלך אותו איש ועשה כך], פקע כדא [הכד] ומית אלמא [ומת האיש האלים הזה]. ומעירים: מאי שפורי [מה טעם שופרות] שתוקעים בהם בזמן נידוי — שהם רמז שנפרעין ממנו (שופר — שפורע), וכך מסבירים:

מַאי תַּבְרָא? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: תַּבְרֵי בָּתֵּי רָמֵי. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם – אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.

מאי תברא [מה טעם תוקעים תקיעת שברים] בזמן הנידוי? אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: תברי בתי רמי [שובר בתים גבוהים], שפוגע והורס אף באנשים גדולים ותקיפים, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שאמרו "נתנו חכמים עיניהם" בהקפדה על מישהו, או שגרם הדבר למיתה או לעוני.

״וְהַנָּזִיר וְהַמְצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ״. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי, אוֹ דִּלְמָא אַף בְּשֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי?

שנינו במשנה: והנזיר והמצורע שיצאו מטומאתו לטהרתו בחול המועד, מותרים להסתפר בחול המועד. בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: האם היתר זה להסתפר בחול המועד הוא דווקא בשלא היה להם פנאי להסתפר לפני החג שהיו אסורים עד אז בתספורת, או דלמא [שמא] אף בשהיה להם פנאי?

אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵינָא, כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד – בְּשֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם פְּנַאי, אֲבָל הָיָה לָהֶם פְּנַאי – אֲסוּרִים.

אמר ליה [לו]: תנינא [שנינו] דבר זה בברייתא: כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד — בשלא היה להם פנאי קודם לכן, אבל היה להם פנאי — אסורים.

נָזִיר וּמְצוֹרָע, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶם פְּנַאי – מוּתָּרִים, שֶׁלֹּא יַשְׁהוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן.

אולם נזיר ומצורע, אף על פי שהיה להם פנאי — מותרים. ומדוע התירו להם — כדי שלא ישהו קרבנותיהן, שהרי צריכים הם לגלח לפני שמקריבים קרבן לטהרתם, ואם לא יתירו להם לגלח לא יקריבו את קרבנם בזמן.

תָּנָא: הַכֹּהֵן וְהָאָבֵל מוּתָּרִין בְּגִילּוּחַ. הַאי אָבֵל הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ בְּעֶרֶב הָרֶגֶל – אִיבָּעֵי לֵיהּ לְגַלּוּחֵי בְּעֶרֶב הָרֶגֶל. אֶלָּא שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל,

תנא [שנה] החכם בתוספתא: הכהן והאבל מותרין בגילוח בחול המועד. ושואלים: האי [זה] האבל היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שחל שמיני שלו של אבל, בערב הרגל — אם כן איבעי ליה לגלוחי [היה צריך לו לגלח] בערב הרגל, שהרי כבר בטלה חומרת האבילות! אלא — שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל.

אִיבָּעֵי לֵיהּ לְגַלּוּחֵי עֶרֶב שַׁבָּת, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְאַבָּא שָׁאוּל בְּשֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, שֶׁמּוּתָּר לְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב שַׁבָּת!

אולם אז גם כן איבעי ליה לגלוחי [היה לו לגלח] ערב שבת, שאמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול, שאם נקבר המת שבעת ימים קודם הרגל — לא רק השלים כל שבעת ימי אבילות, אלא נחשב כאילו כבר התחיל לנהוג אבילות של שלושים, וכיון שהגיע הרגל הריהו מפסיק את האבילות הזו. ומודים חכמים לאבא שאול בשחל היום השמיני שלו של האבל להיות בשבת ערב הרגל — שמותר לגלח בערב שבת כיון שאנוס הוא ואינו יכול לגלח בשמיני התירו לו בשביעי?!

לָא צְרִיכָא, שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל.

ומשיבים: לא צריכא [נצרך] אלא לאופן שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל, שודאי אינו יכול להסתפר בערב שבת שהוא היום השישי לאבלו.

תַּנָּא בָּרָא סָבַר לָהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאָמַר מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, וְיוֹם שְׁבִיעִי עוֹלֶה לוֹ לְכָאן וּלְכָאן. וְכֵיוָן דְּשַׁבָּת הָוֵי – אָנוּס הוּא.

ומעירים, תנא ברא [התנא החיצון, של הברייתא] המתיר גילוח לאבל בחול המועד, סבר לה [סובר הוא] כאבא שאול, שאמר: מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, כאחרון של שבעה, וכראשון של שלושים. ומצד דיני אבל מותר היה לו לגלח, אלא וכיון שיום זה שבת הוי [הוא] — אנוס הוא, ולכן מותר לגלח ברגל.

תַּנָּא דִּידַן סָבַר לָהּ כְּרַבָּנָן, דְּאָמְרִי: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ, וְאַכַּתִּי לָא שְׁלִים אֲבֵילוּת דְּשִׁבְעָה.

תנא דידן סבר לה כרבנן [התנא שלנו במשנה האוסר גילוח לאבל סבור כדעת חכמים] דאמרי [שהם אומרים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת היום ככולו באבל ואכתי [ועדיין] לא שלים [נשלמה] אבילות של שבעה ולכן לא הותר לו לגלח ברגל.

הַאי כֹּהֵן הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דִּשְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ עֶרֶב הָרֶגֶל – אִיבָּעֵי לֵיהּ לְגַלּוּחֵי עֶרֶב הָרֶגֶל!

ועוד שואלים: האי כהן היכי דמי [כהן זה שהזכרנו שמותר לגלח ברגל כיצד היה בדיוק]? אילימא דשלים [אם תאמר שהשלים] את משמרתו ערב הרגל — איבעי ליה לגלוחי [צריך היה לו לגלח] ערב הרגל!

לָא צְרִיכָא, דִּשְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ בָּרֶגֶל. תַּנָּא דִּידַן סָבַר: כֵּיוָן דִּתְנַן: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵימוּרֵי הָרְגָלִים וּבְחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים. כְּמַאן דְּלָא שְׁלִים מִשְׁמַרְתּוֹ בָּרֶגֶל דָּמֵי. וְתַנָּא בָּרָא סָבַר: אַף עַל גַּב דְּשַׁיָּיךְ בַּהֲנָךְ מִשְׁמָרוֹת – מִשְׁמַרְתֵּיהּ מִיהָא שְׁלִימָא לֵיהּ.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דשלים [שהשלים] משמרתו ברגל עצמו. התנא דידן [שלנו] סבר: כיון דתנן [ששנינו במשנה]: בשלשה פרקים בשלושת הרגלים בשנה היו כל המשמרות שוות בזכויותיהם, והיו מתחלקות בשווה באימורי (קרבנות) הרגלים, ובחילוק לחם הפנים המתחלק לכהנים בשבת שברגל. וכיון שברגל משמשות כל המשמרות כאחת, כמאן דלא שלים [כמי שלא השלים] את משמרתו ברגל דמי [הוא נחשב], ואסור בתספורת עד סוף הרגל, והתנא ברא [החיצון] של הברייתא סבר: אף על גב [אף על פי] שהוא שייך בהנך [באותן] משמרות שברגל, משמרתיה מיהא שלימא ליה [משמרתו שלו על כל פנים נשלמה לו] ומותר לו לגלח.

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד – מוּתָּרִין לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל אלו שאמרו שהם מותרין לגלח במועד כשלא הספיקו לגלח קודם מפני האונס — מותרין לגלח בימי אבלן אם קודם לכן לא גילחו מחמת אונס.

וְהָתַנְיָא אֲסוּרִים! אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: כִּי תַּנְיָא הָכָא מוּתָּרִין – בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת האומרת שאסורים לגלח בימי אבלם! אמר רב חסדא אמר רב שילא: כי תניא הכא [כאשר שנינו בברייתא כאן] מותרין — הוא כשתכפוהו אבליו, שהיתה לו אבילות אחר אבילות ואינו יכול לסבול במשך זמן רב.

אִי בְּשֶׁתְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו מַאי אִירְיָא כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ? אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נַמִי! דְּתַנְיָא: תְּכָפוּהוּ אֲבֵלָיו זֶה אַחַר זֶה, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ – מֵיקֵל בְּתַעַר, וּמְכַבֵּס כְּסוּתוֹ בְּמַיִם!

ושואלים: אי [אם] בשתכפוהו אבליו מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כל אלו שאמרו, אפילו כולי עלמא נמי [כל העולם גם כן]? ולא רק אלה שהיו אנוסים קודם, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: תכפוהו אבליו זה אחר זה, אם הכביד שערו — מיקל וחותך משערו בתער, ומכבס כסותו במים שלא יתענה זמן רב כל כך בלא תספורת וכביסה.

הָא אִתְמַר עֲלָהּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּתַעַר וְלֹא בְּמִסְפָּרַיִם; בְּמַיִם וְלֹא בְּנֶתֶר וְלֹא בְּאָהָל. אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת: אָבֵל אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת.

ומשיבים: הא אתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] בפירושה של ברייתא זו, שאמר רב חסדא: מה שאמרו שמותר להסתפר הרי הוא בתער בלבד ולא במספרים, ולכבס, מותר לו במים ולא בנתר ולא באהל (מיני סבון). ולכן הברייתא שלנו באה ללמד, שאם היה אונס אחר קודם לכן רשאי האבל שתכפוהו אבליו לגלח כדרכו, ואיננו צריך לעשות בשינוי. אמר רב חסדא: זאת אומרת, מן הברייתא אפשר ללמוד את הדין הכללי שאבל אסור בתכבוסת.

תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד – כָּךְ אָסוּר לִיטּוֹל צִפּוֹרְנַיִם בַּמּוֹעֵד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כשם שאמרו שאסור לגלח בחול המועד, כך אסור ליטול צפורנים במועד, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר ליטול צפורנים.

וּכְשֵׁם שֶׁאָמְרוּ: אָבֵל אָסוּר לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ – כָּךְ אָסוּר לִיטּוֹל צִפּוֹרְנַיִם בִּימֵי אֶבְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.

וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי אבלו — כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר.

אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּאָבֵל, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּמּוֹעֵד, שְׁמוּאֵל אָמַר:

אמר עולא: הלכה כר' יהודה באבל, והלכה כר' יוסי במועד. ושמואל אמר: