דְּמוּת דְּיוֹקְנִי נָתַתִּי בָּהֶן, וּבַעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֲפַכְתִּיהָ – כְּפוּ מִטּוֹתֵיהֶן עָלֶיהָ. מְנוּדֶּה וּמְצוֹרָע מַה הֵן בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה? תֵּיקוּ.

ושואלים עוד: מצורע מהו שישלח קרבנותיו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנינו בברייתא], נאמר בענין כהן שנטמא: "ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו" (יחזקאל מד, כו), ומפרשים: "ואחרי טהרתו" — אחר פרישתו מן המת, "שבעת ימים יספרו לו" — אלו שבעת ימי ספירו שסופר עד גמר טהרתו, "וביום באו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו" (יחזקאל מד, כז)

אָבֵל אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּכְתִיב: ״וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל״. מַה חַג אָסוּר בִּמְלָאכָה – אַף אָבֵל אָסוּר בִּמְלָאכָה.

דמות דיוקני נתתי בהן בבני אדם, שנבראו בצלם אלהים ובעונותיהם הפכתיה, שמת אותו אדם ובטלה דמות אלהים שבו — כפו [הפכו] אף אתם מטותיהן עליה. ושואלים: מנודה ומצורע מה הן בכפיית המטה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מְנוּדֶּה מַהוּ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה מוּתָּר. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל. מַאי לָאו – אַכּוּלְּהוּ? לָא, אַשְּׁאָרָא.

ועוד, אבל אסור בעשיית מלאכה, דכתיב [שנאמר]: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח, י), ונלמד: מה חג אסור במלאכה — אף אבל אסור במלאכה.

תָּא שְׁמַע: מְנוּדֶּה שׁוֹנֶה וְשׁוֹנִין לוֹ, נִשְׂכָּר וְנִשְׂכָּרִין לוֹ. שְׁמַע מִינָהּ. מְצוֹרָע מַהוּ בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? תֵּיקוּ.

ושואלים: מנודה מהו בעשיית מלאכה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: כשאמרו שבתעניות אחרונות של גשמים אסור בעשיית מלאכה — לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה — מותר. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו [האם לא נאמר הדבר על הכל], כלומר, על כל דיני האבילות, שהם דומים לדיני הנידוי? ודוחים: לא, אשארא [על השאר] ולא לענין מלאכה.

אָבֵל אָסוּר בִּרְחִיצָה, דִּכְתִיב: ״וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן״, וּרְחִיצָה בִּכְלָל סִיכָה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר, ששנינו: מנודה שונה ושונין לו, נשכר לעבודה אצל אחרים ואחרים נשכרין לו, שמע מינה [למד מכאן] שהמנודה מותר בעשיית מלאכה. ושואלים עוד: מצורע מהו בעשיית מלאכה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מְנוּדֶּה מַהוּ בִּרְחִיצָה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בִּרְחִיצָה – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כָּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו – מוּתָּר. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל. מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ? לָא, אַשְּׁאָרָא. מְצוֹרָע מַהוּ בִּרְחִיצָה? תֵּיקוּ.

יודעים אנו כי אבל אסור ברחיצה, דכתיב [שנאמר]: "ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (שמואל ב' יד, ב), ורחיצה בכלל סיכה היא, שסיכה ורחיצה מטרתן ועניינן אחד.

אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, מִדְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ״ – מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר.

ושואלים: מנודה מהו ברחיצה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: כשאמרו בתענית ציבור שאסור ברחיצה — לא אמרו אלא רחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו — מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו [האם לא מדובר על כולם] בהשוואת כל הדינים של מנודה לאבל? ודוחים: לא, אשארא [על שאר הדינים] ולא לענין רחיצה. ומוסיפים לשאול: מצורע מהו ברחיצה? וגם שאלה זו נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מְנוּדֶּה מַהוּ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כְּשֶׁאָמְרוּ אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל – לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בָּעִיר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ – מוּתָּר. הָא כֵּיצַד? יָצָא לַדֶּרֶךְ – נוֹעֵל; נִכְנָס לָעִיר – חוֹלֵץ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּמְנוּדֶּה וּבְאָבֵל. מַאי לָאו אַכּוּלְּהוּ? לָא, אַשְּׁאָרָא.

אנו יודעים שאבל אסור בנעילת הסנדל, ודבר זה למדים אנו מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו שישנה מן המנהג המקובל "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד, יז), מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא [שלכל העולם] מלבד יחזקאל אסור.

מְצוֹרָע מַהוּ בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל? תֵּיקוּ.

ושואלים: מנודה מהו בנעילת הסנדל? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו: כשאמרו שבתענית ציבור אסור בנעילת הסנדל — לא אמרו אלא בלכתו בעיר, אבל בדרך מחוץ לעיר — מותר. הא כיצד? יצא לדרך — נועל את נעליו, נכנס לעיר — חולץ, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. מאי לאו אכולהו [האם השוואה זו בין המנודה לאבל לא מדברת על כולם], על כל הדינים? ודוחים: לא, אשארא [על השאר] מלבד נעילת הסנדל.

אָבֵל אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, דִּכְתִיב: ״וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ״ – מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא אָסוּר.

ושואלים עוד: מצורע מהו בנעילת הסנדל? אף שאלה לא נמצאה לה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

מְנוּדֶּה מַהוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מְנוּדִּין הָיוּ, וְשִׁימְּשׁוּ מִטּוֹתֵיהֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְדִלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דְּקִיל.

אנו יודעים כי אבל אסור בתשמיש המטה, דכתיב [שנאמר]: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה" (שמואל ב' יב, כד) לאחר שמת בנם, ומכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה] בזמן האבל אסור.

קִיל?! וְהָא אָמְרַתְּ חֲמִיר! סַפּוּקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, זִיל הָכָא – קָמַדְחִי לֵיהּ, וְזִיל הָכָא – קָמַדְחִי לֵיהּ.

ושואלים: מנודה מהו בתשמיש המטה? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו, והרי אנחנו יודעים ששימשו מטותיהן, שהרי נולדו להם ילדים במשך הזמן, הרי שהמנודה מותר בתשמיש המיטה. אמר ליה [לו] אביי: ודלמא [ושמא] מנודה לשמים שאני [שונה] דקיל [שדינו קל] ממי שנודה על ידי בית דין של מטה.

מְצוֹרָע מַהוּ בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ״ – שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְאֵין אָהֳלוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״. שְׁמַע מִינָהּ.

על דברי אביי תוהים: קיל [קל] הוא?! והא אמרת חמיר [והרי אתה עצמך אמרת מקודם שהמנודה לשמים חמור יותר], ומטעם זה הלא דחה אביי את דברי רב יוסף כשרצה ללמוד מברייתא זו! ומשיבים: ספוקי מספקא ליה [מסופק לו לאביי הדבר] מה דינו של מנודה לשמים אם הוא קל או חמור, ולכן זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה [לך לכאן הוא דוחה אותו, ולך לכאן הוא דוחה אותו], שסבור שכיון שאין הדבר ברור, אין להביא ממנו ראיה לכל ענין.

וְנִיפְשׁוֹט נַמִי לִמְנוּדֶּה! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: מִי קָתָנֵי ״שֶׁאָסוּר״? שֶׁיְּהֵא כִּמְנוּדֶּה וּכְאָבֵל – בְּמִילֵּי אַחֲרָנְיָיתָא, וְאָסוּר נַמִי בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.

ומוסיפים לשאול: מצורע מהו בתשמיש המטה? תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנינו בברייתא], נאמר במצורע: "וישב מחוץ לאהלו" (ויקרא יד, ח), ולמדים מזה שיהא המצורע כמנודה וכאבל, ואסור בתשמיש המטה. וכיצד למדים זאת? כי אין "אהלו" אלא רמז וכינוי לאשתו, שנאמר לאחר מתן תורה: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז), שהתיר להם לשוב להיות עם נשותיהם, לאחר שנאסרו בכך לפני מתן תורה ("אל תגשו אל אשה". שמות יט, טו). ומסכמים: אכן, שמע מינה שהמצורע אסור בתשמיש המיטה.

אָבֵל אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ קָרְבְּנוֹתָיו, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״שְׁלָמִים״ – בִּזְמַן שֶׁהוּא שָׁלֵם, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהוּא אוֹנֵן.

ושואלים: ונפשוט נמי [ונפתור מכאן גם כן] את הבעייה ביחס למנודה? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב פנחס משמיה [משמו] של רב יוסף: מי קתני [האם שנה] שאסור המצורע בתשמיש כמנודה? נאמר רק שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא [בדברים אחרים], ואסור נמי [גם כן] בתשמיש המטה.

מְנוּדֶּה מַהוּ שֶׁיְּשַׁלַּח קָרְבְּנוֹתָיו? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר מְנוּדִּין הָיוּ, וְשִׁלְּחוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְדִלְמָא מְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם שָׁאנֵי, דְּקִיל.

אנו יודעים כי אבל אינו משלח קרבנותיו לבית המקדש, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: קרבן שלמים נקרא כך גם כדי ללמדנו שאדם מביא אותו בזמן שהוא שלם ודעתו שלימה ומיושבת, ולא בזמן שהוא אונן (ביום הראשון לאבלו), שהוא בצער.

קִיל?! וְהָאָמְרַתְּ חֲמִיר! סַפּוּקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וּמַדְחִי לֵיהּ.

ושואלים: מנודה מהו שישלח קרבנותיו? אמר רב יוסף, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו, ושלחו קרבנותיהן. אמר ליה [לו] אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני [שונה] דקיל [שדינו קל] יותר ממנודה על ידי בית דין?

מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁיְּשַׁלַּח קָרְבְּנוֹתָיו? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: ״וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ״ – אַחַר פְּרִישָׁתוֹ מִן הַמֵּת; ״שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ״ – אֵלּוּ שִׁבְעַת יְמֵי סְפִירוֹ; ״וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקּוֹדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקּוֹדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ״ –

ותוהים: קיל [קל הוא]?! והאמרת חמיר [והרי אתה עצמך אמרת שהוא חמור]? ומשיבים: ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה [מסופק לו הדבר, ומדחה אותו לכאן ולכאן].