וְאִי אָמְרַתְּ קָטָן אִית בֵּיהּ פְּלוּגְתָא – נִמְצֵאת אֲבֵילוּת נוֹהֶגֶת בְּקָטָן.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי קטן אית ביה פלוגתא [יש בו חילוק] בין נולד קודם המועד לנולד לאחריו ואיסור גילוח נוהג במקרים מסויימים גם בתינוק — אם כן נמצאת אבילות נוהגת גם בקטן.

וְהָתַנְיָא: מְקָרְעִין לְקָטָן מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ!

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מקרעין לקטן, כלומר, קורעים גם את בגדי הקטן שאירע אבל במשפחתו מפני עגמת נפש כדי שהרואים יצטערו, כאילו אף הקטן משתתף כבר באבל, אולם מצד הדין אין אבילות חלה על הקטן!

אָמַר רַב אַשִׁי, מִי קָתָנֵי: הָא אֲסוּרִין?! דִּלְמָא: יֵשׁ מֵהֶן אָסוּר, וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר.

אמר רב אשי: אין זו קושיה, מי קתני [האם שנינו] במפורש הא [הרי] אלה האסורין לגלח במועד אסורים לעשות כן גם בימי אבלם! הרי למדנו זאת רק בדרך הדיוק, ואפשר גם לדייק אחרת: דלמא [שמא] הדברים האסורים במועד יש מהן אסור ויש מהן מותר באבילות, ובתינוק אף שישנם דברים שהוא אסור בהם בחול המועד, מכל מקום אין אבילות נוהגת בו.

אַמֵימָר, וְאִי תֵּימָא רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, מַתְנֵי הָכִי: אָמַר שְׁמוּאֵל: קָטָן מוּתָּר לְגַלְּחוֹ בַּמּוֹעֵד, לָא שְׁנָא נוֹלַד בַּמּוֹעֵד וְלָא שְׁנָא נוֹלַד מֵעִיקָּרָא.

אמימר ואי תימא [ויש אומרים] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתני הכי [היה שונה שמועה זו כך, בנוסח אחר]. אמר שמואל: קטן מותר לגלחו בחול המועד, לא שנא [אינו שונה] שנולד במועד ולא שנא [ואינו שונה] אם נולד מעיקרא [מתחילה] קודם המועד.

אָמַר רַב פִּנְחָס, אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּר לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד – מוּתָּר לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ. הָא אֲסוּרִין לְגַלֵּחַ בַּמּוֹעֵד – אֲסוּרִין לְגַלֵּחַ בִּימֵי אֶבְלוֹ.

אמר רב פנחס: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] בברייתא סיוע לכך; כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד — מותר לגלח בימי אבלו, הא [הרי] אלה שאסורין לגלח במועד — אסורין גם לגלח בימי אבלו.

אִי אָמְרַתְּ קָטָן אָסוּר – נִמְצֵאת אֲבֵילוּת נוֹהֶגֶת בְּקָטָן. וְתַנְיָא: מְקָרְעִין לְקָטָן מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ.

אי אמרת [ואם אומר אתה] שקטן אסור בגילוח במועד, נמצאת למד מן ההשוואה כי אבילות נוהגת בקטן. ותניא [ושנויה ברייתא]: מקרעין לקטן מפני עגמת נפש ורק מפני טעם זה, ולא מחמת שדיני אבלות חלים עליו.

אֲמַר רַב אַשִׁי, מִי קָתָנֵי: הָא אֲסוּרִין? דִּלְמָא: יֵשׁ מֵהֶן אָסוּר וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר.

אמר רב אשי לדחות ראיה זו: מי קתני [האם שנינו] במפורש הא [הרי] אסורין? דלמא [שמא] יש מהן אסור, ויש מהן מותר, ואם כן אין מכאן ראיה גמורה לא לצד זה ולא לצד אחר.

אָבֵל אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״.

אבל אינו נוהג אבילותו ברגל, שברגל בטלה ממנו אבילות, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד).

אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הוּא – אָתֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד. וְאִי אֲבֵילוּת דְּהַשְׁתָּא הוּא – לָא אָתֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים.

ומסבירים: אי [אם] אבילות דמעיקרא [שמתחילה] הוא, שכבר התחילה קודם הרגל — אנו אומרים שאתי [באה] מצות עשה של שמחת החג החל על הרבים ודחי [ודוחה] מצות עשה של היחיד להתאבל. ואי [ואם] אבילות דהשתא [של עכשיו] הוא, שאירע המוות בתוך הרגל, אנו אומרים בסגנון אחר קצת: לא אתי [באה] מצות עשה של יחיד של אבל ודחי [ודוחה] מצות עשה של הרבים — שמחת יום טוב.

מְנוּדֶּה, מַהוּ שֶׁיִּנְהוֹג נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע: דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְדִינֵי מַכּוֹת, וְדִינֵי מָמוֹנוֹת. וְאִי לָא צָיֵית דִּינָא – מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ.

שואלים: מנודה, מהו שינהוג נדויו ברגל או שמא מפני שמחת הרגל נדחה הנידוי? אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: דנין גם בחול המועד דיני נפשות, ודיני מכות, ודיני ממונות, והרי אנו יודעים ואי לא ציית דינא [אם אדם איננו מציית לדין] הרי בין שאר אמצעי הכפיה משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] עד שיקבל עליו את פסק הדין,

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ אֵינוֹ נוֹהֵג נִידּוּיוֹ בָּרֶגֶל – מְשׁוּמָּת וְאָתֵי מֵעִיקָּרָא – אָתֵי רֶגֶל דָּחֵי לֵיהּ, הָשְׁתָּא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ אֲנַן?!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי אינו נוהג נדויו ברגל, אם כן הרי כאן קל וחומר: שהרי אם לזה המשומת ואתי מעיקרא [מנודה ובא מתחילה] אתי רגל דחי ליה [בא הרגל ודוחה אותו] השתא משמתינן ליה אנן [עכשיו האם נכון יהיה שננדה אותו אנחנו] לכתחילה ביום טוב?! ולכן מובן מכאן כי נידוי אינו מפסיק וממשיך לנהוג ואף מנדים מלכתחילה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְדִלְמָא לְעַיּוּנֵי בְּדִינֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי דִּינֵי נְפָשׁוֹת דְּקָתָנֵי, הָכָא נַמִי דְּקָטְלִין לֵיהּ?

אמר ליה [לו] אביי: אין זו ראייה, ודלמא [ושמא] מה ששנינו כי דנים דינים במועד הכוונה היא רק לעיוני בדיניה [לעיין בדינו] בלא לגזור דין דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שמדובר רק בעיון בדין, דיני נפשות דקתני [ששנינו], הכי נמי דקטלין ליה [כך גם כן תאמר שהורגים אותו במועד]?

וְהָא קָא מִימַּנְעִי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנַּיִן לְסַנְהֶדְרִין (שֶׁרָאוּ בְּאֶחָד) שֶׁהָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ שֶׁאֵין טוֹעֲמִין כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם״.

אם כן הא קא מימנעי [הרי הדבר גורם שהדיינים נמנעים] משמחת יום טוב, כיצד — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש כלומר, שדנו אדם למוות, שאין טועמין דבר כל אותו היום — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו), שאין זה ראוי לאכול באותו יום שבו גרמו לשפיכות דמים.

אֶלָּא – לְעַיּוּנֵי בְּדִינֵיהּ; הָכָא נַמִי – לְעַיּוּנֵי בְּדִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן נִמְצֵאתָ מְעַנֶּה אֶת דִּינוֹ!

ואם כן מה שנאמר שדנים דיני נפשות בחול המועד אינו אלא לעיוני בדיניה [לעיין בדינו], הכא נמי לעיוני בדיניה [כאן בדיני ממונות ומכות גם כן כוונת הדברים לעיין בדינו] בלא נידוי. אמר ליה [לו] רב יוסף: אם כן לפי הסברך, שרק מעיינים ולא פוסקים בדיני נפשות נמצאת מענה את דינו שהנאשם מתענה על ידי ספק וחשש עד לאחר החג!

אָתוּ מִצַּפְרָא וּמְעַיְּינִי בְּדִינֵיהּ, וְעָיְילִי וְאָכְלִי וְשָׁתוּ כּוּלֵּי יוֹמָא, וַהֲדַר אָתוּ בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְגָמְרִינַן לְדִינֵיהּ, וְקָטְלוּ לֵיהּ.

אלא כך יש לעשות: אתו מצפרא ומעייני בדיניה [באים הדיינים בבוקר כרגיל ומעיינים בדינו] ועיילי ואכלי ושתו כולי יומא [ונכנסים לביתם ואוכלים ושותים כל היום] כל צרכם, והדר אתו [וחוזרים ובאים] לבית דין סמוך לשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה [וגומרים את דינו והורגים אותו] ואינם צריכים להתענות באותו יום, שהרי יום זה נגמר מיד אחר השקיעה.

אָמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: וּמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים.

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] ראייה אחרת, ממה ששנינו: ומנודה שהתירו לו חכמים להסתפר בחול המועד, משמע שאמרו חכמים שאין דין מנודה ברגל!

אָמַר רָבָא: מִי קָתָנֵי שֶׁהִתִּירוּהוּ חֲכָמִים? שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים קָתָנֵי, דַּאֲזַל וּפַיְּיסֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ, וְאָתֵי קַמֵּי דְּרַבָּנָן, וְשָׁרוּ לֵיהּ.

ודוחים: אמר רבא: מי קתני [האם שנינו] "שהתירוהו חכמים", ללמד שחכמים התירו בכלל למנודה? כאן "שהתירו לו חכמים" קתני [שנינו], שאין זה דין כללי אלא מקרה פרטי דאזל ופייסיה לבעל דיניה, ואתי קמי דרבנן, ושרו ליה [שהלך ופייס את בעל דינו, ובא לפני חכמים, והתירו לו את הנידוי].

מְצוֹרָע מַהוּ שֶׁיַּנְהִיג צָרַעְתּוֹ בָּרֶגֶל? אָמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: וְהַנָּזִיר וְהַמְצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ. הָא בִּימֵי טוּמְאָתוֹ – נָהֵיג.

עוד שאלה דומה: מצורע, מהו שינהיג כל דיני צרעתו ברגל? אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: והנזיר והמצורע כשיוצא במועד מטומאתו לטהרתו מגלח. ונדייק: הא [הרי], משמע שאת ימי טומאתו נהיג [הוא נוהג] ואין טומאתו בטלה ברגל.

לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא בִּימֵי טוּמְאָתוֹ דְּלָא נָהֵיג, אֲבָל לְטָהֳרָתוֹ – נִיגְזוֹר שֶׁמָּא יַשְׁהֶה קָרְבְּנוֹתָיו. קָמַשְׁמַע לָן.

ודוחים: אפשר לומר כי בסגנון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], וכך יש להבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שבימי טומאתו דלא נהיג [שאינו נוהג], אבל לטהרתו אם נתרפאה הצרעת ניגזור שלא יגלח במועד שמא ישהה קרבנותיו ולא יזדרז בהבאתם, שלא תהא לו סיבה למהר ולהטהר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא גזרו!

אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: ״וְהַצָּרוּעַ״ – לְרַבּוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְהָא כֹּהֵן גָּדוֹל, דְּכָל הַשָּׁנָה כְּרֶגֶל לְכוּלֵּי עָלְמָא דָּמֵי, דִּתְנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן וְאֵינוֹ אוֹכֵל. שְׁמַע מִינָהּ: נוֹהֵג צָרַעְתּוֹ בָּרֶגֶל. שְׁמַע מִינָהּ.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במדרש הלכה על הכתוב "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים..." (ויקרא יג, מה), ומהדגשה יתירה זו של "והצרוע" למדים לרבות כהן גדול, שכל דיני מצורע נוהגים בו אם הצטרע. והא [והרי] כהן גדול שכל השנה כמו רגל לכולי עלמא דמי [לכל העולם, לכול הוא נחשב], דתנן [ששנינו במשנה]: כהן גדול מקריב גם כשהוא אונן (בו ביום שמת לו מת) ואולם אינו אוכל קדשים. הרי שבטל דין אוננות מן הכהן הגדול כמו אצל אדם אחר בימי הרגל, ובכל זאת נוהג בו דין צרעת, אם כן שמע מינה [למד מכאן] לגבי כל אדם שנוהג צרעתו ברגל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה, שכן הוא].

אָבֵל אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת, מִדְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא לִבְנֵי אַהֲרֹן ״רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ״ – מִכְּלָל דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר.

ומעתה — לבירור מקורות הדינים ועיקרם. אבל אסור בתספורת, וכיצד אנו יודעים זאת — מדקאמר להו רחמנא [ממה שאמר להם הקדוש ברוך הוא] לבני אהרן: "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י, ו), כלומר, אסור להם לגדל שער פרע בזמן שצריכים להיות אבלים על אחיהם שמתו, מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא [שלכל העולם] אסור להסתפר, וצריכים לפרוע שערם.