יֵשׁ מֵהֶן פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, וְיֵשׁ מֵהֶן מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה.

יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה.

רַב הוּנָא חֲצַדוּ לֵיהּ חֲצָדָא בְּמוֹעֲדָא. אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לְרַב הוּנָא: טוֹחֲנִין קֶמַח בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. דָּבָר שֶׁאָבוּד בַּמּוֹעֵד – מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בַּמּוֹעֵד; דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד בַּמּוֹעֵד – אָסוּר.

מסופר: רב הונא חצדו ליה חצדא במועדא [קצרו לו קציר בחול המועד]. איתיביה [הקשה לו] רבה בר רב הונא לאביו רב הונא: שנינו, טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, וכן דבר שאבוד במועד — מותר לעשותו במועד, דבר שאינו אבוד במועד — אסור.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּתְלוּשִׁין מִן הַקַּרְקַע, אֲבָל מְחוּבָּר לַקַּרְקַע – אֲפִילּוּ כּוּלּוֹ אָבוּד אָסוּר. וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – קוֹצֵר, וּמְעַמֵּר, וְדָשׁ, וְזוֹרֶה, וּבוֹרֵר, וְטוֹחֵן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ בְּפָרוֹת!

במה דברים אמורים בדברים התלושין מן הקרקע, אבל דבר המחובר לקרקע — אפילו כולו אבוד אסור. ואם אין לו מה יאכל אז מותר הכל: קוצר ומעמר, ודש, וזורה התבואה ברוח ובורר החיטים מן המוץ וטוחן אותם לקמח, ובלבד שלא ידוש בפרות שהיא הדרך שבה עושים דישה גדולה בימות החול. הרי שכשיש לו מה לאכול, אסור לקצור אף בדבר האבוד לגמרי, ומדוע אם כן הורה רב הונא לקצור במועד והרי בודאי היה לו מה לאכול!

אֲמַר לֵיהּ: יְחִידָאָה הִיא, וְלָא סְבִירָא לָן כְּוָותֵיהּ. דְּתַנְיָא, כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: דָּבָר הַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע, אֲפִילּוּ מִקְצָתוֹ אָבוּד – מוּתָּר. וְהַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע – אֲפִילּוּ כּוּלּוֹ אָבוּד אָסוּר.

אמר ליה [לו] רב הונא: שיטה זו דעת יחידאה [יחיד] היא, ולא סבירא לן כוותיה [ואין אנו סבורים כמותו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום (בשם) ר' יוסי: דבר התלוש מן הקרקע, אפילו מקצתו אבוד — מותר, והמחובר לקרקע אפילו כולו אבוד — אסור. ואם כן רואים אנו שדעה זו, שכל מלאכה במחובר לקרקע אסורה לגמרי, הובאה כדעת יחיד — כדעתו של ר' יוסי בלבד, ולא הודו לו חכמים.

וְאִי רַבִּי יוֹסֵי – יָדוּשׁ נַמִי בְּפָרוֹת, הָא אֲמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבָּא: מַאן תְּנָא שִׁינּוּי בַּמּוֹעֵד – בְּדָבָר הָאָבֵד? דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי!

על הסברו זה של רב הונא שואלים: ואי [ואם שיטת] ר' יוסי היא הברייתא המתירה עבודה במחובר לקרקע רק אם אין לו מה לאכול, אם כן כשאין לו מה לאכול והותר לו ידוש נמי [גם כן] בפרות?! הא [הרי] אמר רב יצחק בר אבא: מאן [מי הוא] תנא זה הסבור שיש לעשות שינוי במועד בדבר האבד — שלא כשיטת ר' יוסי, הרי שלשיטת רבי יוסי אין צורך בשינוי ומדוע אם כן אמר התנא שישנה ולא ידוש בפרות?

אָמַר לָךְ: הָכָא נַמִי, כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לָאו בְּפָרוֹת דָּיְישִׁי – הָאִידָּנָא נַמִי לָאו שִׁינּוּי הוּא.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך]: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דכל יומא לאו [שבכל יום לא] בפרות דיישי [דשים], האידנא נמי לאו [עכשיו גם כן לא] שינוי הוא, וכיון שרגילים לדוש גם באופן זה, אין צורך לעשות במועד דווקא בפרסום גדול.

תָּנוּ רַבָּנַן: טוֹחֲנִין בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. וְאִם טָחַן וְהוֹתִיר – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. קוֹצְצִין עֵצִים בַּמּוֹעֵד, לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. וְאִם קָצַץ וְהוֹתִיר – הֲרֵי זֶה מוּתָּר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור. ואם טחן במועד לצורך, והותיר — הרי זה מותר לאוכלו לאחר המועד. וכן קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, ואם קצץ והותיר — הרי זה מותר לשימוש אחר החג.

מַטִּילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר, וְאִם הִטִּיל וְהוֹתִיר – הֲרֵי זֶה מוּתָּר. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים.

מטילין שכר (מכניסים את הפירות למים כדי שיתססו וייעשה מהם שיכר) במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, ואם הטיל והותיר — הרי זה מותר. ובלבד שלא יערים, שלא יעשה מתחילה ביודעין יותר מכדי הצורך, לנצל את היתר העבודה במועד.

וּרְמִינְהוּ: מַטִּילִין שֵׁכָר בַּמּוֹעֵד לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד; וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד – אָסוּר. אֶחָד שֵׁכָר תְּמָרִים, וְאֶחָד שֵׁכָר שְׂעוֹרִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָשָׁן – מַעֲרִים וְשׁוֹתֶה מִן הֶחָדָשׁ! תַּנָּאֵי הִיא; דְּתַנְיָא: אֵין מַעֲרִימִין בְּכָךְ. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲרִימִין.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד — אסור, אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים. ואף על פי שיש לו שיכר ישן, מערים ושותה מן החדש. כלומר, רשאי הוא להערים ולומר שרצונו לשתות שיכר חדש, ולעשות שיכר במועד. משמע שמותר להערים בכגון זה! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מערימין בכך, ר' יוסי בר יהודה אומר: מערימין.

רַב חֲצַדוּ לֵיהּ חֲצָדָא בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. שְׁמַע שְׁמוּאֵל אִיקְפַּד. לֵימָא שְׁמוּאֵל כִּיחִידָאָה סְבִירָא לֵיהּ? לָא, חֲצָדָא דְּחִיטֵּי הֲוָה, דְּלָא הֲוָה פְּסִיד.

מסופר: רב חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא [קצרו לו קציר בחול המועד] שמע שמואל על כך איקפד [והקפיד]. ושואלים: לימא [האם לומר] כי שמואל כיחידאה סבירא ליה [כדעת יחיד סבור הוא], כשיטת רבי יוסי האוסר כל מלאכה, אפילו בדבר האבד, במחובר לקרקע? ומשיבים: לא אלא חצדא דחיטי הוה, דלא הוה פסיד [קציר חיטים היה זה, שאיננו נפסד] אם דוחים את קצירתו, ולכן הקפיד.

וְרַב מַאי טַעְמָא עָבֵיד הָכִי? ״אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל״ הֲוָה. וּשְׁמוּאֵל – לָא סִיְּימוּהָ קַמֵּיהּ. אִי נַמִי: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.

שואלים: אם כן, ורב מאי טעמא עביד הכי [מה טעם עשה כך]? ומשיבים: אין לו מה יאכל הוה [היה] והיה נזקק למזון ולכן היה מותר לקצור לו. ושואלים: אם כן, ושמואל מדוע הקפיד? ומסבירים: לא סיימוה קמיה [סיימו את הדבר לפניו] לספר לו שרב עשה זאת מחמת דוחקו. אי נמי [או גם כן], אדם חשוב שאני [שונה] וצריך היה לדעתו להחמיר אפילו בכגון זה.

רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה נְפַק בְּחוּמְרְתָא דִּמְדוֹשָׁא, וְאִשְׁתִּי מַיָּא דְּאַחֵים קַפֵּילָא אַרְמָאָה. שְׁמַע רַבִּי אַמִי אִיקְפַּד. אֲמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא אִיקְפַּד? אִי מִשּׁוּם חוּמְרְתָא דִּמְדוֹשָׁא – הָא תַּנְיָא: הַשִּׁירִין הַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת – הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בְּחָצֵר.

מסופר: ר' יהודה נשיאה [הנשיא] נפק בחומרתא דמדושא [יצא בשבת בחותמת של אלמוג שהיתה על גבי טבעתו], ואשתי מיא דאחים קפילא ארמאה [ושתה מים שחימם טבח גוי]. שמע ר' אמי על כך איקפד [והקפיד] על שני הדברים. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד [מה טעם הקפיד]? אי [אם] משום חומרתא דמדושא [חותמת האלמוג] הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: השירין (הצמידים), הנזמים והטבעות — הרי הן ככל הכלים הניטלין (שמותר לטלטלם) בחצר, ואם כן נשאם ר' יהודה הנשיא כדין.

אִי מִשּׁוּם דְּאִישְׁתִּי מַיָּא דְּאַחֵים קַפֵּילָא אַרְמָאָה – הָא אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: כָּל שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּישּׁוּלֵי גּוֹיִם! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי.

אי [אם] משום דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה [ששתה מים שחימם טבח גוי], הא [הרי] אמר שמואל בר יצחק אמר רב: כל דבר שנאכל כמות שהוא חי, גם אם בישלו אותו גויים אין בו משום איסור בישולי גויים ומים ודאי בכללם. ומותר! ומשיבים על שתי השאלות: אדם חשוב שאני [שונה] וצריך להקפיד יותר משאר אנשים.

אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בַּמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַנְּסוֹרֶת שֶׁלּוֹ. לָיֵיט עֲלָהּ אַבַּיֵי.

אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו היוצאת עם ניסור העץ, ולא יותר. ומעירים: לייט עלה [קילל על כך] אביי מי שעושה מלאכה רבה כזאת רק לצורך זה.

רַב אַשִׁי הֲוָה לֵיהּ אָבָא בִּשְׁלָנִיָיא. אֲזַל לְמִיקְצְיֵיהּ בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁילָא מִשְּׁלָנִיָיא לְרַב אַשִׁי: מַאי דַּעֲתִיךְ? דְּקָאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בַּמּוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַנְּסוֹרֶת שֶׁלּוֹ? הָא לָיֵיט עֲלָהּ אַבַּיֵי! אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לִי, כְּלוֹמַר: לָא סְבִירָא לִי. אִישְׁתַּמֵּיט נַרְגָּא, בָּעֵי לְמִיפְסְקֵיהּ לְשָׁקֵיהּ. שְׁבַקֵיהּ, וַהֲדַר אֲתָא.

מסופר: רב אשי הוה ליה אבא [היה לו יער] במקום שלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא [הלך לקצוץ אותו בחול המועד לצורך מסויים], אמר ליה [לו] רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך [מה דעתך] במה שאתה עושה, האם סומך אתה על מה דקאמר [שאמר] רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו — הא לייט עלה [הרי קילל על כך] אביי ומדוע אתה עושה זאת? אמר ליה [לו]: לא שמיע [נשמע] לי, לא שמעתי זאת, כלומר, רצה לומר בלשון עדינה לא סבירא לי [אינני סבור כן]. אישתמיט נרגא בעי למיפסקיה לשקיה [נשמט הברזל של הגרזן מידו של רב אשי ורצה, עמד לקטוע את רגלו], שבקיה [הניחו, את היער] ולא קצצו והדר אתא [וחזר ובא] לאחר המועד לקוצצו, משום שהבין שאירע לו הדבר משום שעבר על דברי אביי.

רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְמִיעֲקַר כִּיתָּנָא, וּלְמִיקְטַל כְּשׁוּתָא, וּלְמִיעֲקַר שׁוּמְשְׁמִי. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: בִּשְׁלָמָא כִּיתָּנָא – חֲזִי לַחֲפִיפָה; כְּשׁוּתָא – חֲזִי לְשִׁיכְרָא; אֶלָּא שׁוּמְשְׁמִי לְמַאי חֲזִי? חֲזִי לְנַזְיֵי דְּאִית בְּהוּ.

מסופר: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים.

רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ הַהוּא פַּרְדֵיסָא דִּמְטָא זִמְנֵיהּ בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא, קְטָפֵיהּ. לְשָׁנָה שָׁהֲיוּהָ כּוּלֵּי עָלְמָא לְפַרְדֵּיסַיְיהוּ לְחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. אַפְקְרֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְפַרְדֵּיסֵיהּ הַהוּא שַׁתָּא.

מסופר: ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחולא דמועדא [היה לו פרדס אחד שהגיע זמנו לקטיפה בדיוק בחול המועד], קטפיה [קטף אותו] באותו זמן, כיון שאי אפשר היה לאחר הרבה. לשנה הבאה שהיוה כולי עלמא לפרדיסייהו לחולא דמועדא [השהו הכל את פרדסיהם מלקטפם עד חול המועד] כדי שיוכלו לעשות את קטיפם במועד. אפקריה [הפקירו] ר' ינאי לפרדיסיה ההוא שתא [את הכסף שהרויח מפרדסו שבאותה שנה], משום שגרם על ידי קציצתו מכשול לרבים, שלמדו ממנו להקל שלא כדין.

מתני׳ מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד. וְכוּלָּן, אִם כִּוְּונוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד – יֹאבְדוּ.

מכניס אדם פירותיו מן השדה הביתה מפני שחושש מן הגנבים, ושולה (מוציא) פשתנו מן המשרה (המים ששורים אותו בהם) לפני ניפוצו בשביל שלא תאבד ותירקב במים, ובלבד שלא יכוין מתחילה את מלאכתו לעשותה בחול המועד. וכולן בכל המלאכות אם כוונו מלאכתן במועד — יאבדו, אם אנשים התכוונו וקבעו מראש לעשות את המלאכה דווקא במועד, ילכו הפירות הללו לאיבוד.

גמ׳ תָּנָא: וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

על מה שנאמר במשנה שמכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, תנא [שנה החכם בתוספתא]: ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו ולא יעשה בפרהסיא.

רַב יוֹסֵף הֲוָה לֵיהּ כְּשׁוּרֵי, עָיְילִינְהוּ בִּימָמָא.

מסופר: רב יוסף הוה ליה כשורי [היו לו קורות], עיילינהו ביממא [הכניס אותן לבית ביום, בחול המועד],

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי, וְהָתַנְיָא: וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ! אֲמַר לֵיהּ: צִנְעָא דְּהָנֵי – יְמָמָא הוּא. כֵּיוָן דִּבְלֵילְיָא בָּעוּ גַּבְרָא יְתֵירִי, וּבָעוּ מְדוֹכְרֵי דְּנוּרָא – אַוְושָׁא מִילְּתָא.

אמר ליה [לו] אביי: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ובלבד שיכניסם בצנעא בתוך ביתו! אמר ליה [לו] רב יוסף: צנעא דהני [הצינעה של אלה] — יממא [יום] הוא, ומדוע, כיון דבליליא בעו גברא יתירי [שבלילה צריכים לאנשים יתרים], שכאשר אנשים רואים פחות דרושים יותר אנשים לעשות את אותה עבודה, ובעו מדוכרי דנורא [וגם צריכים לפידי אש], ממילא אוושא מילתא [יעשה הדבר רעש] גדול בלילה מביום.

״וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה״ כו׳. בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד וּמֵת, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ בָּנָיו אַחֲרָיו?

שנינו במשנה: ושולה פשתנו מן המשרה וכו', ושנינו שאם כיוון מלאכתו במועד — צריך לאבד מה שעשה. בעי מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: מי שכוון מלאכתו מלכתחילה כדי לעשותה במועד ומת, מהו שיקנסו בניו אחריו, האם גם הם צריכים לאבד את מה שעשה אביהם במועד?

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר

וצדדי השאלה; אם תימצי [תמצא, תרצה] לומר לפי ההלכה בדיני בכורות