אֲבָל חֲמָרָא דְּרֵיחַיָּא – לֹא.

אבל חמרא דריחיא [החמור שמסובב בריחיים] — לא ואסור ליישר פרסותיו, לפי שאין זה לצורך המועד, שהרי אין טוחנים טחינה רבה במועד.

רַב יְהוּדָה שָׁרֵי לְמִישְׁקַל טוּפְרֵיהּ לַחֲמָרָא דְּרֵיחַיָא, וּלְאוֹקוֹמֵי רֵיחַיָא, וּלְמִיבְנֵי רֵיחַיָא, וּלְמִיבְנֵי אַמַּת רֵיחַיָא, וּלְמִיבְנֵי אוּרְיָא. רָבָא שְׁרָא לְסָרוּקֵי סוּסְיָא, וּלְמִיבְנֵי אַקַרְפִּיטָא, וּלְמִיבְנֵי אִיצְטַבָּא.

בכל זאת נמסר כי רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא [התיר ליטול את הצפורנים לחמור של ריחיים], ולאוקומי ריחיא [ולהעמיד אבני ריחיים במקומן], ולמיבני ריחיא [ולבנות את בסיס הריחיים], ולמיבני [ולבנות] את אמת ריחיא [הריחיים], אמת המים שבה זורמים המים המניעים את הריחיים, ולמיבני אוריא [ולבנות אורווה לבהמות]. רבא שרא לסרוקי סוסיא [התיר לסרק סוס] ולמיבני אקרפיטא [ולבנות מעקה] ולמיבני איצטבא [ולבנות ספסל].

רָבָא שְׁרָא לְמִישְׁקַל דְּמָא לִבְהֵמָה בְּחוּלָּא דְּמוֹעֲדָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ: מַקִּיזִין דָּם לִבְהֵמָה, וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה לִבְהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

רבא שרא למישקל דמא [התיר להקיז דם] לבהמה בחולא דמועדא [בחול המועד] כדי לרפאה. אמר ליה [לו] אביי: תניא דמסייע לך [שנוייה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.

רָבָא שְׁרָא לְכַסְכּוּסֵי קִירְמֵי. מַאי טַעְמָא? מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַמִי אָמַר רַב חִסְדָּא: קִיטּוּרֵי בִּירִי – אֲסִיר. מַאי טַעְמָא? מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא.

רבא שרא לכסכוסי קירמי [התיר לשפשף בגדים] בתהליך כיבוסם, מאי טעמא [ומה טעם] — מעשה הדיוט הוא שאין זו מלאכת אומן האסורה במועד. אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי [קישור קפלים בשרוולים] — אסיר [אסור], מאי טעמא [מה טעם] — מעשה אומן הוא, ומלאכת אומנות גמורה לא התירו במועד.

אָמַר רָבָא: מַאן דְּמַתְקִיל אַרְעָא, אַדַּעֲתָא דְּבֵי דָּרֵי – שָׁרֵי; אַדַּעֲתָא דְּאַרְעָא – אֲסִיר.

אמר רבא: מאן דמתקיל ארעא [מי שמסקל קרקע] אם עשה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לפנות הקרקע לעשות מקום גורן] — שרי [מותר] הדבר, אדעתא דארעא [על דעת קרקע] אם לצורך זריעה — אסיר [אסור].

הֵיכִי דָּמֵי? מוּלְיָא בְּמוּלְיָא וְנָצָא בְּנָצָא – אַדַּעֲתָא דְּבֵי דָּרֵי; שָׁקַל מוּלְיָא וּשְׁדָא בְּנָצָא – אַדַּעֲתָא דְאַרְעָא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק הדבר] כיצד יודעים מה כוונתו? — אם הוא זורק מוליא במוליא ונצא בנצא [לוקח רגב גבוה ושם על רגב גבוה אחר או שלוקח מחריץ ממקום נמוך ומחזיר לחריץ אחר] מוכח שעושה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לעשות גורן], שכוונתו רק לפנות שטח ישר באמצע ואיננו מעונין באדמה שמסביב, אולם אם הוא שקל מוליא ושדא בנצא [לוקח ממקום גבוה וזורק בחריץ, במקום נמוך] — מן הסתם אדעתא דארעא [על דעת קרקע], והריהו כחורש.

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּזָכֵי זִיכֵי אַדַּעֲתָא דְּצִיבִי – שָׁרֵי; אַדַּעֲתָא דְּאַרְעָא – אֲסִיר. הֵיכִי דָּמֵי? שָׁקֵיל רַבְרְבֵי וְשָׁבֵיק זוּטְרֵי – אַדַּעֲתָא דְּצִיבֵי; שָׁקַל רַבְרְבֵי וְזוּטְרֵי – אַדַּעֲתָא דְּאַרְעָא.

ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי [מי שמקושש עצים], אם עושה כן אדעתא דציבי [על דעת ליטול את העצים לשימושו] — שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דארעא [על דעת לתקן הקרקע] — אסיר [אסור], שדומה לחורש ומכשיר את הקרקע לזריעה ביום טוב. היכי דמי [כיצד בדיוק] מבחינים? שקיל רברבי ושביק זוטרי [נוטל עצים גדולים ומניח קטנים] — אדעתא דציבי [משמע שעל דעת העצים], אולם אם שקל רברבי וזוטרי [נוטל גדולים וקטנים] — מן הסתם אדעתא דארעא [על דעת, לשם תיקון הקרקע] הוא עושה כן ואסור.

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּפָתַח מַיָּא לְאַרְעֵיהּ, אַדַּעֲתָא דְּכַוְורֵי – שָׁרֵי; אַדַּעֲתָא דְּאַרְעָא – אֲסִיר.

ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה [מי שפותח את אמת המים לאדמתו], אם עושה כן אדעתא דכוורי [על דעת לצוד דגים] הבאים עם המים — שרי [מותר], ואם עושה כן אדעתא דארעא [על דעת להשקות את האדמה] — אסיר [אסור].

הֵיכִי דָּמֵי? פָּתַח תְּרֵי בָּבֵי, חַד מֵעִילָּאִי וְחַד מִתַּתָּאִי – אַדַּעֲתָא דְּכַוְורֵי; פָּתַח חַד בָּבָא – אַדַּעֲתָא דְּאַרְעָא.

היכי דמי [כיצד זה בדיוק] ההבחנה בכך? אם פתח תרי בבי [שני שערים, פתחים] באמת המים, חד מעילאי וחד מתתאי [אחד מלמעלה ואחד מלמטה] שיכנסו המים ויצאו ממנה, הריהו מוכיח בזה כי אדעתא דכוורי [על דעת לצוד דגים] הוא עושה כן, שהמים זורמים החוצה, ורק הדגים נשארים בשדהו, אולם אם פתח חד בבא [שער, פתח, אחד] בלבד — ודאי אדעתא דארעא [על דעת הקרקע] הוא עושה, שרצונו שתתמלא האמה ויעלו המים על גדותיה וישקו את השדה.

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּפָשַׁח דִּיקְלָא אַדַּעֲתָא דְּחֵיוָתָא – שָׁרֵי; אַדַּעֲתָא דְּדִיקְלָא – אֲסִיר. הֵיכִי דָּמֵי? שָׁקֵיל כּוּלֵּיהּ מֵחַד גִּיסָא – אַדַּעֲתָא דְּחֵיוָתָא; מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא – אַדַּעֲתָא דְּדִיקְלָא, וַאֲסִיר.

ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא [מי שמחתך את ענפי הדקל] אם עושה כן אדעתא דחיותא [על דעת להאכיל את הבהמות] — שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דדיקלא [על דעת לתקן את הדקל] — אסיר [אסור]. היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מבחינים בהבדל? אם שקיל כוליה מחד גיסא [לוקח, קוצץ, הכל מצד אחד] — ודאי אדעתא דחיותא [על דעת האכלת הבהמות] הוא עושה כן, שהרי רואים שאינו מקפיד אם יפסיד את הדקל, אולם אם הוא קוצץ מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] — ודאי אדעתא דדיקלא [על דעת הדקל] הוא עושה כן ואסיר [ואסור].

וְאָמַר רָבָא: הָנֵי תָּמְרֵי תוֹחֲלָנֵי, מִיגְזְרִינְהוּ – שָׁרֵי; מָיְיצִינְהוּ – אֲסִיר. רַב פַּפָּא אָמַר: כֵּיוָן דְּמִתְלְעֵי – כִּפְרַקְמַטְיָא הָאָבֵד דָּמֵי, וְשָׁרֵי.

ואמר רבא: הני תמרי תוחלני [תמרים אלה שהם עדיין בוסר] — מיגזרינהו [לחתוך אותם] כדי להכשירם לאכילה — שרי [מותר], אולם מייצינהו [לכבוש אותם] — אסיר [אסור], לפי שאין כוונתו לאוכלם במועד אלא להכשירם לשימוש לאחר החג. רב פפא אמר: כיון דמתלעי [שמתליעים] אם לא יטפלו בהם — הרי כפרקמטיא (מסחר) האבד דמי, ושרי [נחשבים, ומותר], ככל מלאכה אחרת שהיא בבחינת דבר האבד שמותר לעשותה בחול המועד.

וְאָמַר רָבָא: פְּרַקְמַטְיָא כָּל שֶׁהוּא אָסוּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: וּבְדָבָר הָאָבֵד – מוּתָּר. רָבִינָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא עִיסְקָא דַּהֲוָה מִזְדַבֵּן בְּשִׁיתָּא אַלְפֵי. שָׁהֲיֵיהּ לְזַבּוּנֵיהּ בָּתַר חוּלָּא דְּמוֹעֲדָא וְזַבְּנֵיהּ בִּתְרֵיסַר אַלְפֵי.

ואמר רבא: פרקמטיא כל שהוא, אסור בחול המועד. אמר ר' יוסי בר אבין: ובדבר האבד אם לא יעשנו במועד — מותר. אף מסופר: רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי [היה לו עסק שותפות שהיה נמכר, היה שוה למוכרו בששת אלפים דינרים], שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא וזבניה בתריסר אלפי [שהה מלמוכרו עד לאחר חול המועד ומכרו בשנים עשר אלפים].

רָבִינָא הֲוָה מַסֵּיק זוּזֵי בִּבְנֵי אַקְרָא דְּשַׁנְוָאתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לְמֵיזַל הָאִידָּנָא עֲלַיְיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּהָאִידָּנָא הוּא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ, בְּיוֹמֵי אַחֲרִינֵי לָא מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ – כִּפְרַקְמַטְיָא הָאָבֵד דָּמֵי, וְשָׁרֵי.

מסופר: רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא [היה נושה זוזים, כספים בבני מבצר שנוואתא], אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי אמר ליה [לו]: מהו למיזל האידנא עלייהו [ללכת עכשיו, בחול המועד, עליהם] לגבות את החוב? אמר ליה [לו] רב אשי: כיון דהאידנא [שעכשיו] הוא דמשכחת להו [שאתה מוצא אותם], ואילו ביומי אחריני לא משכחת להו [בימים אחרים אין אתה מוצא אותם], שהיו אנשים אלה נודדים במשך השנה למסחרם — הרי זה כפרקמטיא האבד דמי, ושרי [נחשב, ומותר].

תַּנְיָא נַמִי גַּבֵּי עֲבוֹדָה זָרָה כִּי הַאי גַּוְונָא: הוֹלְכִין

ומעירים: תניא נמי גבי [שנויה ברייתא גם כן לענין] עבודה זרה כי האי גוונא [כגון זה], ששנינו: הולכין