״לֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי״, ״אֲשֶׁר חָלַק ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים״,

וכן מה שאמר משה: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), תרגמו בלשון כללית יותר: "לא חמד (דבר יקר, נחמד) אחד מהם נשאתי", שלא יראה כאילו היה מדובר רק בחמור; ובפסוק המדבר על פולחן השמש והירח, שנאמר: "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים" (דברים ד, יט), הוסיפו "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים" כי אחרת אפשר להבין כי לגוים ניתנה רשות לעבוד עבודה זרה, והדבר אינו כן.

״וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי לְעוֹבְדָם״,

וכן הכתוב "וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא ציויתי" (דברים יז, ג), שהיה אפשר להבין ממנו שכביכול לא ציוה ה' את קיומם והם שבראו את עצמם, ולכן הוסיפו מלה בסוף הפסוק, כך שהוא מסתיים במילים "אשר לא צויתי לעובדם".

וְכָתְבוּ לוֹ ״אֶת צְעִירַת הָרַגְלַיִם״ וְלֹא כָּתְבוּ לוֹ ״אֶת הָאַרְנֶבֶת״ מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל תַּלְמַי אַרְנֶבֶת שְׁמָהּ, שֶׁלֹּא יֹאמַר: שָׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים וְהִטִּילוּ שֵׁם אִשְׁתִּי בַּתּוֹרָה.

וכן שינו וכתבו לו: "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו "ואת הארנבת" (ויקרא יא, ו) מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה, ולכן שינו וכינוה במילים אחרות.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף בִּסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית״. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – אָמַר קְרָא: ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם״ דְּבָרָיו שֶׁל יֶפֶת יִהְיוּ בְּאָהֳלֵי שֵׁם.

שנינו במשנה "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית". אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל — יש לכך רמז במקרא, שאמר קרא [הכתוב]: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), לומר: דבריו של יפת יהיו באהלי שם, ללמד שאף לשון יוון שהוא אחד מבני יפת תשמש כלשון של קדושה.

וְאֵימָא גּוֹמֶר וּמָגוֹג! אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הַיְינוּ טַעְמָא, דִּכְתִיב: ״יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת״ יָפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יְהֵא בְּאָהֳלֵי שֵׁם.

ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא ללשון גומר ומגוג שאף הם מבני יפת ("בני יפת גומר ומגוג ויוון ותובל ומשך ותירס". בראשית י,ב) ומדוע דווקא יוונית, ואולי שפה אחרת משפות יפת? אמר ר' חייא בר אבא: היינו טעמא [זה הטעם], דכתיב [שנאמר]: "יפת אלהים ליפת" מלשון יופי, לומר יפיותו של יפת תהיה באהלי שם, ולשון יוון היא היפה בכל לשונות בני יפת.

מתני׳ אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרוּבֵּה בְּגָדִים אֶלָּא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת.

אין הבדל בין כהן משוח בשמן המשחה כפי שהיו הכהנים הגדולים ברוב ימי בית הראשון, לכהן גדול שהוא מרובה בגדים כל כך, שיש לו שמונה בגדים אבל לא שמן המשחה, כמו שהיו הכהנים הגדולים בימי בית שני אלא פר הבא על כל המצות, שהוא קרבן שמביא הכהן הגדול לאחר שהורה היתר בדבר האסור שזדונו בכרת ועשה כהוראתו, וקרבן זה אינו בא אלא על ידי כהן גדול משוח.

אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

ועוד: אין בין כהן גדול המשמש עכשיו בכהונה גדולה לכהן גדול שעבר מכהונתו (כגון כהן גדול שאירע בו פסול ומינו כהן אחר כממלא מקומו, ולאחר שחלפה הסיבה המעכבת וחזר הראשון לעבודתו, העבירו את ממלא מקומו מתפקידו והריהו נחשב מאז כ"כהן שעבר") אלא פר יום הכפורים, שכהן שעבר אינו מביא, וכן קרבן עשירית האיפה, שרק כהן גדול המשמש בכהונה מביאו בכל יום.

גמ׳ הָא לְעִנְיַן פַּר יוֹם כִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה – זֶה וְזֶה שָׁוִין.

שנינו במשנה שאין הבדל בין כהן משוח לכהן מרובה בגדים, אלא בפר הבא על המצוות; ומכאן: הא [הרי] לענין פר יום הכפורים ולענין חובת עשירית האיפה זה וזה שוין.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאִי רַבִּי מֵאִיר, [הָא תַּנְיָא]: מְרוּבֵּה בְּגָדִים מֵבִיא פַּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר היא. דאי [שאם] כשיטת ר' מאיר היא, הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: כהן גדול מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצות, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אינו מביא.

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר – דְּתַנְיָא: ״מָשִׁיחַ״, אֵין לִי אֶלָּא מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, מְרוּבֵּה בְּגָדִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַמָּשִׁיחַ״.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "אם הכהן המשיח יחטא" (ויקרא ד, ג) נאמר "משיח" אין לי אלא משוח ממש בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין שהוא בכלל זה? תלמוד לומר: "המשיח", שה־ה' הנוספת באה ללמדנו שלאו דווקא כהן שהוא משוח ממש אלא כל שהוא הכהן הגדול.

בְּמַאי אוֹקִימְנָא – דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר. אֵימָא סֵיפָא: אֵין בֵּין כֹּהֵן מְשַׁמֵּשׁ לְכֹהֵן שֶׁעָבַר אֶלָּא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הָא לְכָל דִּבְרֵיהֶן – זֶה וְזֶה שָׁוִין. אָתָאן לְרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: אֵירַע בּוֹ פְּסוּל וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – רִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי – כָּל מִצְוֹת כְּהוּנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.

ושואלים: במאי אוקימנא [במה העמדנו את המשנה] — ש לא כשיטת ר' מאיר. אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו]: אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה ונדייק: הא [הרי] לכל שאר דבריהן האחרים — זה וזה שוין, ואם כן אתאן [הגענו שוב] לשיטת ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אירע בו פסול בכהן הגדול באחד הימים ומינו כהן אחר תחתיו, הרי אחר שבטל הפסול מן הראשון ראשון חוזר לעבודתו, אולם גם שני — כל מצות כהונה גדולה עליו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא להיות לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹסֵף בֶּן אֵלֶם מִצִּיפּוֹרִי שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וּמִינּוּהוּ תַּחְתָּיו, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ: רִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, שֵׁנִי אֵינוֹ רָאוּי לֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל וְלֹא לְכֹהֵן הֶדְיוֹט.

ואמר ר' יוסי: מעשה היה כגון זה בר' יוסף בן אולם מציפורי, שאירע בו פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו, ובא מעשה זה לפני חכמים לשאול מה יעשו בממלא המקום? ואמרו: ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט.

כֹּהֵן גָּדוֹל – מִשּׁוּם אֵיבָה, כֹּהֵן הֶדְיוֹט – מִשּׁוּם ״מַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין״. רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר?!

ומסבירים: אינו ראוי לכהן גדול — משום איבה, שאם יש שני כהנים גדולים בדרגה אחת עלולה להיות איבה ביניהם, ואינו משמש ככהן הדיוט משום ההלכה כי מעלין בקודש ולא מורידין, ואם כן רישא [ראש, תחילת המשנה] כשיטת רבנן, וסיפא [וסופה] כשיטת ר' מאיר!

אָמַר רַב חִסְדָּא: אִין, רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי מֵאִיר. רַב יוֹסֵף אָמַר: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לָהּ אַלִּיבָּא דְּתַנָּאֵי.

אמר רב חסדא: אין [כן] אכן רישא רבנן [ראשה כשיטת חכמים] וסיפא [וסופה] כשיטת ר' מאיר. רב יוסף אמר: משנה זו כשיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולקח וצירף אותה על פי שיטות התנאים השונות] כלומר, יש כאן שיטה שלישית, של רבי, שקיבל את דעת ר' מאיר בענין כהן שעבר ואת דעת חכמים בענין מרובה בגדים.

מתני׳ אֵין בֵּין בָּמָה גְדוֹלָה לְבָמָה קְטַנָּה אֶלָּא פְּסָחִים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא נִידָּר וְנִידָּב קָרֵב בַּבָּמָה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא נִידָּר וְלֹא נִידָּב – אֵינוֹ קָרֵב בַּבָּמָה.

אין בין במה גדולה כגון הבמה שהיתה בנוב או בגבעון שבה היה לאחר חורבן משכן שילה המרכז הדתי לבמה קטנה שבה היה מקריב כל יחיד, אלא פסחים, שאין מקריבים קרבן פסח בבמה קטנה. זה הכלל: כל שהוא נידר ונידב, כלומר, כל קרבן שתחילת חיובו היא בנדר או בנדבה — קרב בבמה קטנה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב אלא הוא חובה (כגון פסח) — אינו קרב בבמה קטנה.

גמ׳ פְּסָחִים וְתוּ לָא? אֵימָא: כְּעֵין פְּסָחִים.

ושואלים: ואין הבדל ביניהם אלא פסחים ותו לא [ולא עוד]? והרי מן ההמשך נלמד שיש הבדלים נוספים! ומשיבים: אימא [אמור] כל קרבן שהוא חובה וקבוע לו זמן מסויים כעין פסחים.

מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף צִבּוּר לֹא הִקְרִיבוּ אֶלָּא פְּסָחִים וְחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶם זְמַן, אֲבָל חוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן – הָכָא וְהָכָא לָא קָרֵב.

ומעירים: מני [כשיטת מי היא המשנה] — כשיטת ר' שמעון היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן, כגון קרבנות הציבור הקבועים, אבל חובות שאין קבוע להם זמן, כגון קרבנות שגגה של כל העדה כולה — הכא [כאן] בבמה קטנה והכא [וכאן] בבמה גדולה לא קרב [מקריבים], אלא בבית המקדש.

מתני׳ אֵין בֵּין שִׁילֹה לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא שֶׁבְּשִׁילֹה אוֹכְלִין קֳדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה, וּבִירוּשָׁלַיִם לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.

אין בין שילה שבה היה המשכן במשך דורות רבים לירושלים שבה נבנה המקדש, אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, כלומר, בכל התחום שאפשר לראות את שילה, משום ששילה לא היתה עיר חומה, וכל מה שהיה בתחומה הוא בכלל העיר. ובירושלים אוכלים רק לפנים מן החומה.

וְכָאן וְכָאן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קְדוּשַּׁת שִׁילֹה

וכאן וכאן, גם בשילה וגם בירושלים, קדשי קדשים נאכלין רק לפנים מן הקלעים, ובשילה היו קלעים אלה יריעות המשכן ובירושלים הם חומות העזרה. והבדל נוסף: קדושת שילה