קִיַּימְתָּ בָּנוּ רַבֵּינוּ ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״.

קיימת בנו רבינו שתי מצוות יחד, גם "ומשלח מנות איש לרעהו" וגם "ומתנות לאבינים", כי הוא היה עני וזו היתה מתנה חשובה.

רַבָּה שְׁדַר לֵיהּ לְמָרֵי בַּר מָר בְּיַד אַבַּיֵי מְלֵא טַסְקָא דְּקַשְׁבָא, וּמְלֵי כָּסָא קִמְחָא דְּאַבְשׁוּנָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא אָמַר מָרִי: אִי חַקְלָאָה מַלְכָּא לֶיהֱוֵי – דִּיקּוּלָא מִצַּוָארֵיהּ לָא נָחֵית.

מסופר עוד: רבה שדר ליה [שלח לו] למרי בר מר מבית ראש הגולה ביד אביי שהיה בן אחיו ותלמידו משלוח מנות מלא טסקא דקשבא [הסל תמרים] ומלי כסא קמחא דאבשונא [ומלוא כוס קמח של קלי]. אמר ליה [לו] אביי: השתא אמר [עכשיו יאמר] מרי את הפתגם המקובל: אי חקלאה מלכא ליהוי [אם האכר נעשה מלך] דיקולא מצואריה לא נחית [הסל איננו יורד מצווארו], שהרי רבה נעשה ראש ישיבה, ובכל זאת שלח מתנות פשוטות מאוד (וטעמו של דבר — שרבה היה עני מאוד, ולא יכול לשלוח יותר).

הֲדַר שְׁדַר לֵיהּ אִיהוּ מְלֵא טַסְקָא דְּזַנְגְּבִילָא, וּמְלֵא כָּסָא דְּפִלְפַּלְתָּא אֲרִיכָא. אֲמַר אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא אָמַר מָר: אֲנָא שְׁדַרִי לֵיהּ חוּלְיָא וְאִיהוּ שְׁדַר לִי חוּרְפָא.

הדר שדר ליה איהו [חזר ושלח לו הוא] מרי בר מר מלא טסקא דזנגבילא [הסל זנגביל] ומלא כסא דפלפלתא אריכא [הכוס פלפל ארוך] שהוא כמובן מתנה יקרה הרבה יותר. אמר ליה [לו] אביי: השתא אמר מר [עכשיו יאמר אדוני, כלומר: רבה]: אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא [אני שלחתי לו דברים מתוקים והוא שולח לי דברים חריפים].

אֲמַר אַבַּיֵי: כִּי נְפַקִי מִבֵּי מָר הֲוָה שָׂבַעֲנָא, כִּי מְטַאי לְהָתָם קְרִיבוּ לִי שִׁיתִּין צָעֵי דְּשִׁיתִּין מִינֵי קְדֵירָה, וַאֲכָלִי בְּהוּ שִׁיתִּין פְּלוּגֵי. וּבִישּׁוּלָא בַּתְרַיְיתָא הָווּ קָרוּ לֵיהּ צְלִי קֵדָר, וּבְעַאי לְמֵיכַס צַעָא אַבַּתְרָהּ.

אגב אותו ענין, על מה שאירע באותה הזדמנות אמר אביי: כי נפקי מבי מר הוה שבענא [כאשר יצאתי מבית אדוני רבה ללכת לבית מרי בר מר, הייתי שבע] כי מטאי להתם [כאשר באתי לשם] לבית מרי בר מר קריבו [הביאו] לי שיתין צעי דשיתין [שישים צלחות של שישים] מיני קדירה (תבשיל) ואכלי בהו שיתין פלוגי [ואכלתי בהם שישים מנות] ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה [והבישול האחרון קראו לו] צלי קדר והייתי עדיין כל כך רעב ובעאי למיכס צעא אבתרא [ורציתי לכסוס, ללעוס עוד את הצלחת אחריה].

אֲמַר אַבַּיֵי: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: כָּפֵין עַנְיָא וְלָא יָדַע. אִי נַמִי: רַוְוחָא לִבְסִימָא שְׁכִיחַ.

ובהמשך לכך אמר אביי: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם ידוע: כפין עניא ולא ידע [רעב העני ואיננו יודע], שהרי אביי לא ידע עד כמה נשאר רעב בבית רבו. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שזה מתאים לפתגם אחר: רווחא לבסימא שכיח [הרווח לדברים מתוקים מצוי], כלומר, יש רווח מספיק בבטן עבור דברים מסויימים טובים.

אַבַּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין מְחַלְּפִי סְעוּדָתַיְיהוּ לַהֲדָדֵי.

מסופר: אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי [היו מחליפים את סעודותיהם זה עם זה] ועל ידי כך היו יוצאים ידי חובת משלוח מנות (ר"נ).

אֲמַר רָבָא: מִיחַיַּיב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי.

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא [חייב אדם להשתכר בפורים] עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, כלומר, שיהא שיכור ביותר.

רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עֲבַדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִיבַּסּוּם, קָם רַבָּה שְׁחַטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לִמְחָר בְּעֵי רַחֲמֵי וְאַחֲיֵיהּ. לְשָׁנָה אֲמַר לֵיהּ: נֵיתֵי מָר וְנַעֲבֵיד סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! אֲמַר לֵיהּ: לָא בְּכָל שָׁעֲתָא וְשָׁעֲתָא מִתְרְחֵישׁ נִיסָא.

ומסופר: רבה ור' זירא עבדו [עשו] סעודת פורים בהדי הדדי [ביחד], איבסום [השתכרו], קם רבה שחטיה [שחטו] את ר' זירא. למחר כשהתפקח וראה מה עשה, בעי רחמי ואחייה [ביקש עליו רחמים והחייהו]. לאחר שנה אמר ליה [לו] רבה לר' זירא ניתי מר ונעביד [יבוא אדוני ונעשה] שוב סעודת פורים בהדי הדדי [ביחד]. אמר ליה [לו]: איני רוצה, וזאת לאור אירועי השנה שעברה. ואף שבסופו של דבר אכן קמתי לתחייה, מכל מקום הרי לא בכל שעתא ושעתא [שעה ושעה] מתרחיש ניסא [מתרחש נס] וחושש אני שמא מה שאירע בפורים שעבר יתרחש שוב וללא תקנה.

אָמַר רָבָא: סְעוּדַת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, מַאי טַעְמָא – ״יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ כְּתִיב. רַב אַשִׁי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ (דְּרַב כָּהֲנָא) נְגַהּ וְלָא אָתוּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא אָתוּ רַבָּנַן – דִּלְמָא טְרִידִי בִּסְעוּדַּת פּוּרִים – אֲמַר לֵיהּ: וְלָא הֲוָה אֶפְשָׁר לְמֵיכְלָה בְּאוֹרְתָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמָר הָא דַּאֲמַר רָבָא: סְעוּדַת פּוּרִים שֶׁאֲכָלָהּ בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ: (אֲמַר רָבָא הָכִי) [אֲמַר לֵיהּ אִין] תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין, וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנַּח בְּכִיסֵיהּ:

אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה — לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב) כתיב [נאמר] ולא לילה. מסופר: רב אשי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב כהנא רבו, נגה ולא אתו רבנן [חשך היום ולא באו החכמים] שהיו רגילים לבוא ללמוד בשיעור. אמר ליה [לו] רב אשי: מאי טעמא לא אתו רבנן [מה טעם לא באו חכמים היום]? אמר לו: דלמא טרידי [שמא טרודים הם] בסעודת פורים. אמר ליה [לו]: וכי לא הוה [היה] אפשר למיכלה באורתא [לאוכלה בערב] בליל פורים, ולא לבטל תורה היום? אמר ליה [לו]: וכי לא שמיע ליה למר הא [שמע אדוני זה] שאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו? אמר ליה [לו]: האם אמר רבא הכי [כך]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה [שנה ממנו וחזר על כך ארבעים פעמים עד שדומה היה לו הדבר כמי שמונח בכיסו], שחזר על כך עד שנקלט יפה בזכרונו.

מתני׳ אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד.

המשנה הקודמת פתחה בנוסח "אין בין" וסיכמה בכך הבדל שיש בין שתי הלכות, אגב זאת מביאים סדרה של הלכות בעניינים שאין להם קשר לדיני מגילה, אלא שאף הן מנוסחות באותה צורה. הראשונה בהן: אין בין יום טוב לשבת בענין איסור מלאכה, אלא אוכל נפש בלבד. שמותר לעשות מלאכות בישול ואפיה לצורך היום בחג, מה שאין כן בשבת.

גמ׳ הָא לְעִנְיַן מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ – זֶה וְזֶה שָׁוִין.

ומדייקים: הא [הרי] לענין הכנת מכשירי אוכל נפש, כלומר, מכשירים שבהם עושים אחר כך אוכל — זה וזה, שבת ויום טוב, שוין לאיסור.

מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ.

ומעירים: אם כן מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש, ר' יהודה מתיר אף הכנת מכשירי אוכל נפש ביום טוב.

מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא – אָמַר קְרָא: ״הוּא״ – וְלֹא מַכְשִׁירָיו, וְרַבִּי יְהוּדָה (אָמַר) ״לָכֶם״ – לָכֶם לְכָל צוֹרְכֵיכֶם.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] דבריו של התנא קמא [הראשון] — אמר קרא [הכתוב]: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), והדיוק: "הוא" — ולא מכשיריו, ור' יהודה אמר: נאמר שם "לכם" משמע: לכם — לכל צורכיכם.

וְאִידָךְ נַמִי, הָכְתִיב ״לָכֶם״! לָכֶם וְלֹא לְגוֹיִם, לָכֶם וְלֹא לִכְלָבִים.

ומקשים: ואידך נמי [והאחר גם כן] חכמים, הכתיב [הרי נאמר] "לכם"! ומשיבים: צריך לדייק באופן אחר: לכם — ולא לגוים, לכם — ולא לכלבים, שעבורם אסור לעשות מלאכה אף כדי להאכילם.

וְאִידָךְ נַמִי, הָא כְּתִיב ״הוּא״! כְּתִיב ״הוּא״ וּכְתִיב ״לָכֶם״, כָּאן – בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כָּאן – בְּמַכְשִׁירִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב:

ושואלים: ואידך נמי [והאחר, ר' יהודה, גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "הוא", לשון המצמצמת את הדבר? ומשיבים: כתיב [נאמר] "הוא" וכתיב [ונאמר] גם "לכם", וצריך לפשר בין שני הכתובים; כאן מדובר במכשירים של אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב שאותם אסור לעשות ביום טוב עצמו, כאן — במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב והותרה עשייתם ביום טוב עצמו.

מתני׳ אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת:

אין בין שבת ליום הכפורים הבדל בענין איסורי מלאכה בהם, אלא שזה, שבת, זדונו (מי שעובר עליו בזדון) והעידו עליו עדים — נענש בידי אדם בסקילה, וזה, יום הכיפורים, זדונו בכרת.

גמ׳ הָא לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין – זֶה וְזֶה שָׁוִין.

ומעירים: הא [הרי] לענין תשלומין זה וזה שוין. כלומר: ההלכה היא, שאם עשה אדם מלאכה בשבת וגרם אגב כך נזק לרכושו של אחר, כיון שעבירה זו גוררת אחריה עונש מיתה — הרי הוא פטור מתשלום הנזקים מפני שכבר התחייב בעונש החמור של מיתה, וממשנתנו נראה שכן הדין גם אם עשה זאת ביום הכיפורים.

מַנִּי מַתְנִיתִין – רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה עוֹשֶׂה אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת לְתַשְׁלוּמִין. מַה שַּׁבָּת מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין – אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

ומעירים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? כשיטת ר' נחוניא בן הקנה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין, מה שבת כיון שמתחייב בנפשו הריהו פטור מן התשלומין — אף ביום הכפורים כיון שמתחייב בנפשו לכן הריהו פטור מן התשלומין.

תְּנַן הָתָם: כָּל חַיָּיבֵי כְרִיתוֹת שֶׁלָּקוּ נִפְטְרוּ מִידֵי כְרִיתָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ – כֵּיוָן שֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל.

תנן התם [שנינו במשנה שם]: אף שחייבי כריתות אינם לוקים (אף שגם הם כשאר חייבי מלקות אחרים עברו על מצות "לא תעשה"), לפי שאין די להם בעונש זה, מכל מקום כל חייבי כריתות שלקו (שקיבלו מלקות בבית דין), נפטרו על ידי כך מידי עונש כריתתן בידי שמים. שנאמר על האיש החייב מלקות: "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג) ללמדנו: כיון שלקה — הרי הוא כאחיך, ונמחלו עוונותיו. אלה דברי ר' חנניה בן גמליאל. אמר ר' יוחנן: חלוקין עליו חביריו על ר' חנניה בן גמליאל ואין זו דעת הכל.

אָמַר רָבָא: אָמְרִי בֵּי רַב: תָּנֵינָא אֵין בֵּין יוֹם הַכִּפּוּרִים לְשַׁבָּת אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּהִיכָּרֵת. וְאִם אִיתָא – אִידִי וְאִידִי בִּידֵי אָדָם הִיא!

אמר רבא: אמרי בי [אומרים חכמים מבית מדרשו] של רב, תנינא [שנינו]: אין בין יום הכפורים לשבת אלא שזה, שבת, זדונו בידי אדם וזה, יום הכיפורים זדונו בהיכרת. ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' חנניה בן גמליאל — אם כן אידי ואידי [זה וזה] גם שבת וגם יום הכיפורים, שעונשו כרת, הרי עונשם בידי אדם היא!

אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מַנִּי – רַבִּי יִצְחָק הִיא, דְּאָמַר: מַלְקוֹת בְּחַיָּיבֵי כְרִיתוֹת לֵיכָּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כְרִיתוֹת בִּכְלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצָאת כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְדוֹנָהּ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת.

אמר רב נחמן: אין מכאן ראיה, שהרי אפשר לומר כי הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יצחק היא שאמר כלל: מלקות בחייבי כריתות ליכא [אין בהם]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל חייבי מלקות היו, ולמה יצאת כרת באחותו שבנוסף למה שנאמר חיוב כרת לגבי כל המקרים המפורשים בפרשה (ויקרא פרק כ), נאמר שוב כרת באחותו — ללמדנו על ידי הדגשה יתירה זו לדונה בכרת ולא במלקות, ומכאן אנחנו למדים שבמקום שיש חיוב כרת אין עוד מלקות.

רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, זֶה – עִיקַּר זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם, וְזֶה – עִיקַּר זְדוֹנוֹ בְּהִיכָּרֵת.

רב אשי אמר: אין זו הוכחה, אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כדעת רבנן [חכמים] שיש חיוב מלקות בכרת, ובכל זאת: זה שבת — עיקר העונש על זדונו בידי אדם, וזה יום הכיפורים, עיקר העונש על זדונו הוא בהיכרת, אבל אם לקה — נפטר מידי כריתותו.