וְרָחַץ בִּקְרוֹנָהּ שֶׁל צִפּוֹרִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וּבִקֵּשׁ לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְּאָב, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ.

ורחץ בפומבי בקרונה (בשעת הילוך הקרונות, כלומר, ביום השוק) של צפורי בשבעה עשר בתמוז להראות שמותר לרחוץ בו. ובקש לעקור תשעה באב — ועל תשעה באב לא הודו לו חכמים.

אָמַר לְפָנָיו רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָא: רַבִּי, לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא: תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת הֲוָה, וּדְחִינוּהוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְאָמַר רַבִּי: הוֹאִיל וְנִדְחֶה – יִדָּחֶה, וְלֹא הוֹדוּ חֲכָמִים. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד״.

אמר לפניו, לפני ר' אלעזר, ר' אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה, שרצה לעקור את תשעה באב באופן כללי, אלא מדובר היה במקרה מסויים, שתשעה באב שחל להיות בשבת הוה [היה] באותה שנה, וממילא דחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה כבר מזמנו — ידחה ויבטל לגמרי תשעה באב בשנה זו, ולא הודו לו חכמים בכך. קרי עליה [קרא עליו] רבי אלעזר את הכתוב: "טובים השנים מן האחד" (קהלת ד, ט), כלומר, טוב שהיית כאן, שעל ידיך נמסר סיפור המעשה כראוי.

וְרַבִּי, הֵיכִי נָטַע נְטִיעָה בְּפוּרִים? וְהָתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב״, ״שִׂמְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁאֲסוּרִים בְּהֶסְפֵּד, ״מִשְׁתֶּה״ מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בְּתַעֲנִית, ״וְיוֹם טוֹב״ – מְלַמֵּד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה! אֶלָּא: רַבִּי בַּר אַרְבֵּיסָר הֲוָה, וְכִי נְטַע – בַּחֲמֵיסָר נְטַע.

ושואלים: ורבי היכי [כיצד] נטע נטיעה בפורים? והתני [והרי שנה] רב יוסף: נאמר "עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט, יט), ושלושת הלשונות הללו ללמד באו; "שמחה" — מלמד שאסורים ימי הפורים בהספד, "משתה" — מלמד שאסור בתענית, "ויום טוב" — מלמד שאסור בעשיית מלאכה! אלא המעשה כך היה: רבי, בר ארביסר הוה [בן חיוב ארבעה עשר היה], שהיה גר במקום שנוהגים פורים ביום ארבעה עשר, וכי [וכאשר] נטע — בחמיסר [בחמישה עשר] הוא שנטע, שהרי אינו פורים עבורו.

אִינִי? וְהָא רַבִּי בְּטִבֶּרְיָא הֲוָה, וְטִבֶּרְיָא מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הֲוַאי! אֶלָּא, רַבִּי בַּר חֲמֵיסָר הֲוָה, וְכִי נְטַע – בְּאַרְבֵּיסָר הֲוָה.

ותוהים: איני [הכן הוא]? והא [והרי] רבי בטבריא הוה [בטבריה היה] וטבריא הלא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הואי [היתה], ואם כן, בן חמישה עשר היה! אלא להיפך, רבי בר חמיסר הוה [בן חמישה עשר היה], וכי [וכאשר] נטע — בארביסר הוה [בארבעה עשר היה זה].

וּמִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּטִבֶּרְיָא מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן? וְהָא חִזְקִיָּה קָרֵי בְּטִבֶּרְיָא בְּאַרְבֵּיסָר וּבַחֲמֵיסָר, מִסַּפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא! לְחִזְקִיָּה – מִסַּפְּקָא לֵיהּ, לְרַבִּי – פְּשִׁיטָא לֵיהּ.

ושואלים: ומי פשיטא ליה [והאם פשוט לו לרבי] דטבריא [שהעיר טבריה] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא? והא [והרי] החכם חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר [היה קורא את המגילה בטבריה גם בארבעה עשר וגם בחמישה עשר] ומדוע? מספקא ליה [מסופק היה לו] אי [אם] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי [אם] לא. ומשיבים: זו אינה קושיה, אמנם לחזקיה מספקא ליה [ספק היה לו], לרבי פשיטא ליה [פשוט היה לו].

וְכִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ מִי שָׁרֵי? וְהָכְתִיב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: אֶת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְאֶת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹמֵי פּוּרַיָּא אִינּוּן, דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן.

ומקשים עוד: וכי פשיטא ליה [וכאשר פשוט היה לו] הדבר שבטבריה קוראים ביום זה, מי שרי [האם מותר] לעשות מלאכה ביום האחר? והכתיב [והרי נאמר] במגילת תענית: את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר באדר יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון [ימי הפורים הם, שאין לספוד בהם],

וְאָמַר רָבָא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לֶאֱסוֹר אֶת שֶׁל זֶה בְּזֶה וְאֶת שֶׁל זֶה בְּזֶה! הָנֵי מִילֵּי – בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, אֲבָל מְלָאכָה – יוֹם אֶחָד וְתוּ לֹא.

ואמר רבא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו שתיכתב במגילת תענית שהרי היא כתובה במקרא, אלא כדי ללמדנו לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה, כלומר, גם מי שחל פורים אצלו בחמישה עשר אסור בהספד בארבעה עשר, ואם כן מדוע עשה רבי מלאכה ביום שאינו יום של קריאת המגילה במקומו? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים בהספד ובתענית שאסורים בשני הימים, אבל מלאכה אסורה רק יום אחד ותו [ויותר] לא.

אִינִי? וְהָא רַב חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא שָׁדֵי כִּיתָּנָא בְּפוּרַיָּא, וְלַטְיֵיהּ וְלָא צְמַח כִּיתָּנֵיהּ! הָתָם בַּר יוֹמָא הֲוָה.

ושואלים: איני [האם כך הוא]? שאיסור מלאכה הוא יום אחד בלבד? והא [והרי] רב חזייה לההוא גברא דהוה קא שדי כיתנא בפוריא, ולטייה [ראה אדם אחד שהיה זורע פשתן בפורים, וקיללו] ולא צמח כיתניה [הפשתן שלו]! ומשיבים: התם, בר יומא הוה [שם, בן אותו יום היה] שזרע ביום שקראו בו את המגילה במקומו, ויום זה ודאי אסור לו במלאכה.

רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּיוֹמֵיהּ, הֶסְפֵּד וְתַעֲנִית – קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ, מְלָאכָה לָא קַבִּילוּ עֲלַיְיהוּ.

רבה בריה [בנו] של רבא, אמר להסביר בדרך אחרת: אפילו תימא [תאמר] שנטע רבי נטיעה ביומיה [ביומו ביום הקריאה במקומו], אלא בעיקרו של דבר איסור הספד ותענית ביום הפורים קבילו עלייהו [קיבלו עליהם] כל ישראל, אולם איסור מלאכה לא קבילו עלייהו [קיבלו עליהם].

דְּמֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב״ וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: ״לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה״ וְאִילּוּ ״יוֹם טוֹב״ לָא כְּתִיב.

וראיה לדבר, ממה דמעיקרא כתיב [שבתחילה נאמר] כשהציעו מרדכי ואסתר את החג "שמחה ומשתה ויום טוב" (אסתר ט, יט) ולבסוף כתיב [נאמר] שקיבלו לקיים עליהם "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב) ואילו "יום טוב" לא כתיב [נאמר], הרי שלא קיבלו עליהם לאסור בו מלאכה כביום טוב.

וְאֶלָּא רַב, מַאי טַעְמָא לָטְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא? דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר הֲוָה, וּבְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי לָא נְהוּג.

ושואלים: ואלא רב מאי טעמא לטייה לההוא גברא [מה טעם קילל את אותו האיש] אם מותר לעשות מלאכה בפורים? ומשיבים: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור הוה [היה הדבר], וכלל הוא שדברים שמצד עיקר הדין מותרים הם, אבל אנשים במקום מסויים נוהגים בהם איסור — אסור לעשותם באותו מקום בפרהסיה. ואילו באתריה [במקומו] של רבי לא היה נהוג כלל איסור מלאכה בפורים ולכן עשה בו מלאכה בפרהסיה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם נְהוּג, וְרַבִּי נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה נְטַע. כְּדִתְנַן: עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ – מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵירוּסִין וּבְנִישּׂוּאִין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם תפרש שנהגו לאסור מלאכה בפורים, אבל רבי — נטיעה של שמחה נטע, שפעמים נוטע אדם נטיעה שאין בה צורך כלכלי אלא מעשה של שמחה. כדתנן [כפי ששנינו במשנה] בענין תעניות הציבור: עברו אלו המועדים שקבעו לתעניות הציבור על הגשם ולא נענו ישראל ולא בא גשם — ממעטין הכל במשא ובמתן, בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין.

וְתָנָא עֲלָהּ: בִּנְיָן – בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, נְטִיעָה – נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה. אֵיזֶהוּ בִּנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה – זֶה הַבּוֹנֶה בֵּית חֲתָנוֹת לִבְנוֹ. אֵיזוֹ הִיא נְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה – זֶה הַנּוֹטֵעַ אֲבוּרְנְקִי שֶׁל מְלָכִים.

ותנא עלה [ושנה עליה החכם בתוספתא]: מה שאמרו בנין — זה הוא בנין של שמחה דווקא ולא בנין אחר, ונטיעה — הכוונה היא נטיעה של שמחה. ומסבירים: איזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו. שהיו נוהגים לבנות עבור החתן בית מיוחד שבו היתה נערכת החתונה, ולפעמים היה הזוג גר בו. איזו היא נטיעה של שמחה? זה הנוטע אבורנקי (גינה, שדרה) של מלכים שעשויה רק לנוי ולשעשוע, ומכיוון שנטיעה כזו קרויה שמחה — עשה זאת רבי בפורים משום שמחה.

גּוּפָא, חִזְקִיָּה קָרֵי בְּטִבֶּרְיָא בְּאַרְבֵּיסָר וּבַחֲמֵיסָר, מִסַּפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא. וּמִי מִסַּפְּקָא לֵיהּ מִלְּתָא דְּטִבֶּרְיָא? וְהָכְתִיב: ״וְעָרֵי מִבְצַר הַצִּדִּים צֵר וַחֲמַת רַקַּת וְכִנָּרֶת״ וְקַיְּימָא לָן: רַקַּת זוֹ טִבֶּרְיָא! הַיְינוּ טַעְמָא דְּמִסַּפְּקָא לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּחַד גִּיסָא שׁוּרָא דְּיַמָּא הֲוַת.

לגופא של הלכה שהוזכרה קודם, אמרנו שחזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר [היה קורא את המגילה בטבריה בארבעה עשר ובחמישה עשר באדר], וזאת משום שמספקא ליה אי [שמסופק היה לו אם] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי [או] לא. ושואלים: ומי מספקא ליה מלתא דטבריא [והאם מסופק לו הדבר, הענין, של טבריה]? והכתיב [והרי נאמר]: "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת" (יהושע יט, לה), וקיימא לן [ומוחזק בידינו] כי רקת — זו טבריא [טבריה]! ומשיבים: היינו טעמא דמספקא ליה [זהו הטעם שמסופק לו], לא משום זיהוי העיר, אלא משום דחד גיסא שורא דימא הות [שצד אחד של טבריה איננו בנוי חומה, אלא חומה של הים היה], שהים הוא המקיף אותה.

אִי הָכִי אַמַּאי מִסַּפְּקָא לֵיהּ? וַדַּאי לָאו חוֹמָה הִיא! דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר לוֹ חוֹמָה״ – וְלֹא שׁוּר אִיגַר, ״סָבִיב״ פְּרָט לְטִבֶּרְיָא שֶׁיַּמָּהּ חוֹמָתָהּ!

ושואלים: אי הכי, אמאי מספקא ליה [אם כך, מדוע היה ספק לו]? חומת ים ודאי הלא לאו [לא] חומה היא! דתניא [שכן שנינו בברייתא] בדין בתי ערי חומה: "אשר לו חמה" (ויקרא כה, ל) ודרשו: ולא שור איגר [חומת גגות], שאם העיר בנויה באופן שהיא מוקפת בתים צמודים זה לזה ללא חומה מיוחדת — אין זו נקראת עיר מוקפת חומה, וכן נאמר: "אשר אין להם חומה סביב" (ויקרא כה, לא) — פרט לטבריא שימה הוא חומתה מצד אחד, ומכאן שטבריה איננה נקראת מוקפת חומה!

לְעִנְיַן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה לָא מִסַּפְּקָא לֵיהּ, כִּי קָא מִסַּפְּקָא לֵיהּ – לְעִנְיַן מִקְרָא מְגִילָּה: מַאי פְּרָזִים וּמַאי מוּקָפִין דִּכְתִיבִי גַּבֵּי מִקְרָא מְגִילָּה, מִשּׁוּם דְּהָנֵי מִיגְלוּ, וְהָנֵי לָא מִיגְלוּ, וְהָא נַמִי מִיגְלְיָא, אוֹ דִּלְמָא: מִשּׁוּם דְּהָנֵי מִיגְנוּ וְהָנֵי לָא מִיגְנוּ, וְהָא נַמִי מִיגְנְיָא. מִשּׁוּם הָכִי מִסַּפְּקָא לֵיהּ.

ומשיבים: לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה [מסופק לו], וברור לו שאין זו בכלל עיר חומה, כי קא מספקא ליה [כאשר מסופק לו] הרי זה לענין מקרא מגילה, מאי [מה הם] פרזים ומאי [ומה הם] מוקפין דכתיבי [שנאמרו] לגבי מקרא מגילה, האם ההגדרה היא משום דהני מיגלו [שאלו הפרזים מגולים הם] והני [ואלה] המוקפים לא מיגלו [מגולים הם], והא נמי מיגליא [וזו גם כן מגולה] — שהרי אין לה חומה סביב, או דלמא [שמא] משום דהני מיגנו [שאלה המוקפים מוגנים הם] והני [ואלה הפרוזים] לא מיגנו [מוגנים הם] והא נמי מיגניא [וזו, טבריה גם כן מוגנת היא] על ידי הים. משום הכי [כך] מספקא ליה [מסופק היה לו].

רַב אַסִי קָרֵי מְגִילָּה בְּהוּצָל בְּאַרְבֵּיסָר וּבַחֲמֵיסָר, מִסַּפְּקָא לֵיהּ אִי מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הִיא אִי לָא. אִיכָּא דְּאָמַר, אָמַר רַב אַסִי: הַאי הוֹצָל דְּבֵית בִּנְיָמִין מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ הִיא.

מספרים: רב אסי קרי [היה קורא] מגילה בעיר הוצל שבבבל בארביסר ובחמיסר [בארבעה עשר ובחמישה עשר] באדר, כי מספקא ליה [היה מסופק לו] אי [אם] מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי [או] לא, משום שהיתה זו עיר עתיקה ביותר, שיש מקום לחשוב שהיתה עיר מוקפת חומה כבר באותם ימים. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, לא כספק אלא כודאי, שאמר רב אסי: האי [זאת] העיר הוצל הריהי מחלק בית (שבט) בנימין, ומוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי הָוֵינָא טַלְיָא אָמִינָא מִלְּתָא דְּשָׁאֵילְנָא לְסָבַיָיא,

אגב מה שעסקנו בבירור עניינה של טבריה, מספרים: אמר ר' יוחנן: כי הוינא טליא אמינא מלתא דשאילנא לסבייא [כאשר הייתי ילד אמרתי דבר ששאלתי עליו לזקנים]